|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
| Billie Eilish: Hit Me Hard and Soft |
בילי אייליש: היט מי הארד אנד סופט |
|
|
|
|
|
| |
| בימוי: ג`יימס קמרון, בילי אייליש |
| משתתפים: בילי אייליש, ג`יימס קמרון |
הופעה ראשונה: 2026
משך הופעה: שעה ו-54 דקות
|
|
|
|
ארה"ב
סרט הופעה שצילם וביים זוכה האוסקר ג'יימס קמרון ("אווטאר", "טיטאניק"), בשיתוף עם הזמרת והיוצרת בילי אייליש, ומוצג כולו בטכנולוגית תלת-מימד.
הסרט מביא את המופע של אייליש בצורה אינטימית ועוצמתית, עם סאונד מוקפד וצילום חדשני. בנוסף ללהיטים המפורסמים, הסרט נותן למעריצים הצצה יחודית לחייה של הזמרת בסיבוב ההופעות שובר השיאים.
סיבוב ההופעות הזה מילא אצטדיונים עם יותר מ-100 הופעות ברחבי העולם, מכירות של מעל מ-1.4 מיליון כרטיסים והכנסות של כרבע מיליארד דולר.
ביקורות
****
האמת? המוזיקה של בילי אייליש היא לא ממש הקאפ אוף טי שלי. למעט חלק מיצירתה, בין היתר השירים זוכי האוסקר - לסרט ג'יימס בונד "לא זמן למות" ולסרט "ברבי" - והיא בסך הכל בת 24! אבל איך שלא מסתכלים על זה, הסינגר-סונג רייטר בילי אייליש היא תופעת טבע. אין הגדרה אחרת. והסרט מיטיב להמחיש זאת. הצעירה מלוס-אנג'לס, שהוריה הם השחקנים מגי ביירד ופטריק אוקונל, החלה ליצור מוזיקה עם אחיה הגדול פיניאס באולפן ההקלטות הביתי המאולתר שלהם כבר בהיותה בת 14. ומשם היא רק הלכה והמריאה לגבהים דמיוניים.
לא פלא שקמרון בחר להצטרף למסע שלה (הוא אומר במפורש: זה סרט שבו קרדיט הבימוי של בילי יהיה בגדול, ושלי מתחת לשלה, בקטן). הוא עשה זאת כחלק מניסיונותיו הקולנועיים ארוכי השנים בפורמט התלת-ממד, ומרתק לראות את ההישגים המיוחדים בצילום שחווים כאן. יש בין הצעירה בת ה-20 פלוס והבמאי הכי מעוטר אולי בן ה-71 שיחות קצרות בסרט, בהן מתגלה האסרטיביות שלה וההיענות המלאה שלו לשתף פעולה עם כל הגחמות שלה.
אייליש היא באמת לא כוכבת טיפוסית. אין לה "קול גדול", היא חובשת כובע מצחייה משונה, לובשת מעין חולצת בייסבול שגדולה על מידותיה ומכנסי באגי רחבים, שמסתירים את נשיותה. לבוש שיכול אולי לאפיין זמרי היפ-הופ אבל לחלוטין לא זמרת מסוגה. לצורך ההשוואה הבלתי אפשרית: אייליש וטיילור סוויפט – שתי כוכבות אמריקאיות גדולות – פועלות בפלנטות הרחוקות זו מזו שנות אור.
שנות אור.
שיריה של אייליש רכים, בלדיים בדרך כלל ולרוב לא מכילים פרזות הימנוניות קצביות סוחפות. יש גם את זה, אבל בקטנה. ובכל זאת, הקהל איתה בכל רגע, שר בדבקות את הטקסטים שלה כמו היו תפילות. וגם זו תופעה שכדאי להתעכב עליה. אייליש אומרת בסרט שמאז ומעולם רצתה להיות האמנית שהיא המודל של בת נעורים כמותה, שהעריצה אמנים אחרים.
צפיתי בסרט הזה בהקרנה מוקדמת למעריצות, וגם למעריצים, ומדהים להיווכח עד כמה היא משמשת לקהל הצעיר שלה דמות מנחמת, מעוררת השראה, שרואה אותם, שומעת אותם ומחבקת אותם. בסרט היא מראה ידיים וזרועות שרוטים מהחיכוך עם המעריצים, שהיא לחלוטין לא שומרת דיסטנס מהם, אלא מנסה להיות קרובה אליהם ככל שניתן.
נראה שבאמצעות הנוכחות שלה והשירים שלה היא פותרת להם בעיות אישיות, פועל יוצא של גיל הנעורים ובכלל. באחת הסצנות היא יושבת לבדה על במה מלבנית, כשמסביבה אלפים רבים של מעריצים במעין אולם דמוי איצטדיון ענק, והיא מדברת באינטימיות לאלה שבקצה, הכי רחוקים ממנה, כאילו היו במרחק עשרה מטר. יש לה את זה. באישיות. בפרפורמנס הפשוט והלא מתיימר ולא מתנשא. ביכולת ליצור קשר בלתי אמצעי עם המוני מעריציה ולשמש להם כשמש המאירה באור גדול. ואת התופעה הזו בהחלט כדאי לכם לראות בקולנוע, בתלת-מימד. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|