קולנוע - עולים השבוע: "האחות המכוערת" ועוד

"האחות המכוערת", סרטה של אמילי בליכפלדט, סרט חובה. "ניקי", דרמה. סרטה המומלץ של סלין סלטה

"האחות המכוערת" (נורבגיה 2025) **** וחצי

דרמה. סרטה של אמילי בליכפלדט. סיפורה של סינדרלה, היא אגנס (תיאה סופי לוך נס), הפעם מנקודת ראותה של אחת מאחיותיה החורגות, אלווירה (ליה מירן). זו מפנטזת על הנסיך ג'וליאן (אייזק קלמרוט) אף שהיא לא הברבורה היפה במשפחה, ולא מוכנה להסתפק במה שהטבע העניק לה. זאת בדחיפת אמה הנחושה רבקה (אן דאל תורפ), שמתברר כי היא עלולה לאבד את ההון המשפחתי ואת מעמדה לאחר מותו הפתאומי של בעלה האמיד, לכאורה. וכדי שבתה אלווירה (יש לה עוד אחת, אלמה) תזכה בלבו של הנסיך בנשף הריקודים המלכותי, היא נוקטת באמצעים קיצוניים כדי להשיג עבור בתה את מה שלדעתה מגיע לה. ומתברר שלמרות שעלה בידן להשחיר את פני אגנס, כבחורה מופקרת ולא מוסרית, היא עדיין המכשול היחיד העומד בדרכן. היא ונעל הריקוד הימנית, הלא תואמת... 99 דקות.

האחות המכוערת, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

מדובר כאן בטוויסט קיצוני בעלילת מעשיית הילדים הקלאסית "סינדרלה", המיוחסת לספרם של האחים גרים מ-1812. למעשה האגדה עתיקה הרבה יותר והיו לה, בין היתר, שתי גרסאות כתובות קדומות, של ג'מבטיסטה בזילה (1634) ושל שארל פרו (1697).

ובזמננו יש כבר טוויסטים בעלילות האגדות לילדים הרומנטיות-נאיביות. בסרטו של טרי גיליאם "האחים גרים למבוגרים בלבד" (2005), האחים גרים מרוויחים את לחמם בכך שהם משחקים מגרשי שדים. אבל כשכוחות על טבעיים אמיתיים נכנסים לתמונה, האחים ייאלצו למצוא דרך להדביר אותם.

הסרט שלפנינו, "האחות המכוערת", שייך לז'אנר ה"בודי הורור". דוגמה בולטת לסרט בתת-קטגוריה הזו ראינו לא מזמן: "יופי מסוכן" (2024), של הבמאית קוראלי פראז'ה. היא וסרטה עסקו בדימוי היופי הנשי ובניסיון נואש והיסטרי לשמר את הנעורים.

אבל אחת האלופות בתחום היא הבמאית הצרפתייה ז'וליה דוקורנו. שני סרטיה העלילתיים הארוכים היו בז'אנר ה"בודי הורור". ואני מתכוון ל"Raw" (2011), שעסק בתופעת הקניבליזם, ול"טיטאן" (2021), שבמרכזו רוצחת סדרתית המתעברת מכלי רכב. שני הסרטים האלה טילטלו את פסטיבל קאן וזכו בפרסים המובילים בקטגוריות בהן התחרו.

לא מפתיע שכל הסרטים בז'אנר הזה נעשו בידי נשים. מי אם לא להן יש מה לומר בנושא אידיאל היופי ודימוי הגוף? ובמובן הזה, "האחות המכוערת" משתחל לתוך השבלונה הזו בכלל בלי להתאמץ. מה אפשר לצפות מסרט תקופתי שבסצנת הפתיחה שלו משפחה מתיישבת לסעודת ערב ואבי השבט אוכל משהו ומייד יורק את מה שבפיו על פניה של הבת החורגת המכוערת שלו, בעודו לועג לה? אלא שמייד לאחר מכן הוא משתנק ומת.

זוהי רק ההתחלה של מסכת של חוויות קשות וכואבות, אפילו עינויים אפשר לומר, שעוברת אלווירה כדי להתאים את גופה ונפשה למודל בעל הרף הגבוה הנדרש לכיבוש הנכסף של הנסיך. היא עוברת ניתוחים פלסטיים מורכבים ללא הרדמה (מדובר במאה ה-18). וזה אומר שבירת אפה הקצת נשרי והרכבת גשר עליו כדי להופכו לסולד. וזה אומר גם תפירת ריסים לעיניה, תהליך מכאיב ומייסר. וזה אומר גם לבלוע שיקויים וגופים זרים, כדי לגרום לה לרזות ולקיבתה להצטמק.

כפי שניתן להבין, יש בסרט סצנות רבות שאינן קלות לצפייה בכל הקשור לאופן בו נאלצת ומאולצת אלווירה לסבול כדי להפוך לבחורה יפה. ומן הצד השני, הבמאית משלבת גם סצנה מפורשת של סקס שחווה אגנס, מה שיהפוך אותה ל"זונה" בעיני נתיני הממלכה ויגרום לפיחות במעמדה, כדי לאפשר לאלווירה כניסה חלקה למשבצת הבתולה שמשתוקקת לזכות בלבו של הנסיך הנחשק על ידי כל הבנות. וכדי להפוך אותה לעוד יותר מרשעת (לדברי הבמאית, על פי תאורה באגדת האחים גרים היא "יפה מבחוץ ורעה מבפנים") היא משקה את אחותה, שתפסה את מקומה, בשיקוי שגורם לנשירת שיערה.

הבמאית אמילי בליכפלדט, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, עסקה בנושא דימוי הגוף ואידיאל היופי הנשי גם בשני סרטיה הקצרים שקדמו לו. מבחינתה זוהי אידיאולוגיה. לא פחות. היא רואה חשיבות לעסוק בנושא שוב ושוב כדי לנסות להשפיע על בנות ונשים צעירות שלא להתמכר לתעשיית היופי ולא לראות בזה ערך עליון. לעדותה, היא צפתה כנערה בסרטים "אמלי" ו"דוגוויל", ששכנעו אותה ללמוד קולנוע ולעסוק בתחום. אלה שהשפיעו עליה במיוחד לדבריה הם קלייר דניס, אנייס ורדה, דייוויד קרוננברג, לארס פון טרייר וואנג קאר וואי.

ואכן הסרט מותיר חותם חזק. הסצנות הקשות שבו מנומקות (כולל הדרך המחרידה לטיפול ברגל, כדי שתתאים לנעל הריקוד) ויוצרות אפקט שקשה מאוד שלא לספוג ולהפנים אותו. מבחינתי זהו סרט שחובה לצפות בו, למרות החוויה הלא פשוטה שחלק מהקהל יעבור.

"ניקי" (צרפת 2024) ****

דרמה. סרטה של סלין סלטה. פריז, 1952. ניקי (שרלוט לה-בון), צעירה אמריקאית, היגרה לצרפת עם בעלה הארי (ג'ון רובינסון) ובתם הקטנה, כולה בת שנתיים. העילה הפורמלית לעזיבתם את ארה"ב היא עידן מקארתי שתפס אז תאוצה. אבל בעצם ניקי מנסה להימלט מעברה המעיק עליה, אולם למרות המרחק זיכרונות מטרידים מילדותה ממשיכים לטרוד את מנוחתה ולהסעיר את רוחה. דפוסי התנהגות היסטריים שלה גורמים לאבחונה כחולת נפש והיא מאושפזת במוסד לחולים מהסוג הזה. אבל מתוך המצוקה והמציאות המסויטת שלה, ניקי דה סן-פאל תמצא באמנות עוגן וכלי לשחרר ולבטא את עצמה ולהתמודד עם טראומות עברה. עם דמיאן בונאר, ג'ודית שמלה. 98 דקות.

ניקי, תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

סיפורה האמיתי של האמנית והציירת ניקי דה סן-פאל. כשהיא מגיעה לפריז היא פעילה כשחקנית וכדוגמנית. ולמרות העתיד המבטיח הצפוי לה בתחום היא בוחרת לעזוב הכל. מצוקתה הנפשית משתלטת עליה וגורמת לאשפוזה הכפוי, מה שמרחיק אותה מבעלה ובתה האהובים. תוסיפו לכך את הטיפול במכות חשמל שהיא מקבלת במוסד לחולי נפש, ותבינו לאלה תהומות היא מידרדרת. גילוי יכולותיה האמנותיים בתחום הציור הם קרש ההצלה שלה.

תחת שרביטה של השחקנית-במאית סלין סלטה מוציאה כוכבת הסרט שרלוט לה-בון מעצמה משחק מדויק. פרוע והיסטרי מצד אחד, מופנם ומאופק מאידך. סלטה מרכיבה נראטיב שהוא סוג של פאזל מרתק, ההולך ונרקם לנגד עינינו, הצופים. כל פיסה בו חושפת עוד אינפורמציה. על הבגידות של ניקי והארי זה בזה. על הנחמה שהיא מוצאת אצל האמן ג'ין טינגולי (בכיכוב דמיאן בונאר) ועוד. אהבתי את הבחירה של סלטה להציג חלק מהסיפור במסך חצוי, מה שמוסיף פרטי מידע חשובים בעלילה, בו זמנית בשני לוקיישנים וזמנים מקבילים. סיפורה של ניקי דה סן-פאל מעורר השראה. מאישה שבורה נפשית ששדים מעברה רודפים אותה ולא מניחים לה, היא הופכת אט אט לאמנית מוערכת. יודעת למצוא את התחום שהיא נכון לה, להתבטא בו, לזכות בהערכה ולשקם את חייה. כאמור, שרלוט לה-בון מעולה והסרט מצוין. מומלץ מאוד.

"עד שתחזור" (ישראל 2024) ****

דרמה. סרטה של שרי אזולאי תורג'מן. מאיה (הלל ינאי-שני), נערה בת 16 בורחת מביתה שבחיפה בסירת המפרש המשפחתית. היא יוצאת לבדה למסע בלב ים. מטרתה, להגיע לנמל לרנקה שבקפריסין, שבו עוגנת אוניית המשא עליה אמור להיות אביה, העובד שם. אבל כשהיא סוף סוף מגיעה, מתברר כי האנייה שלו כבר עזבה. ואז המנוע של סירתה מתקלקל ומאיה מוצאת עצמה אבודה בנמל זר. היא מבקשת את עזרת הימאים היוונים שנמצאים שם, אבל אין לה מספיק כסף לשלם להם. ואז מגיע ניקוס (דניאל ליטמן), סקיפר בן 34, המציע לה עסקה: הוא יתקן את מנוע הסירה שלה, והיא תיקח אותו לכרתים. מאיה מסכימה, בלית ברירה. במקביל, בחיפה, אורלי (עדי גילת), אמא שלה מאיה, ואסף (אופק פסח), אחיה מגלים שהיא ברחה מהבית. במהלך ההפלגה לכרתים ניקוס מגלה שמאיה מסתירה סוד שמסכן אותה אך גם אותו. הוא משתלט על הסירה והאמת שמאחורי הסיבה למסעה של מאיה נחשפת. מרגע זה היא מאתגרת את עצמה ואת כולם ובוחנת עד כמה רחוק היא תוכל להגיע על מנת להחזיר הביתה את האדם שהיא הכי אוהבת. 95 דקות.

הלל ינאי שני, עד שתחזור, צילום: עידן ששון, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת

בסרטה הראשון באורך מלא מגלה הבמאית שרי אזולאי תורג'מן יכולות ביצוע מרשימות. ראשית, תוך כמה דקות מתחילת הסרט מרגישים שהוא מתבסס על סיפור אישי. לא בדיוק הנראטיב המדויק של העלילה, אלא מה שעומד מאחוריה – געגועים לאביה שהיה סקיפר והלך לעולמו במפתיע. גם האהבה שלה לים הרחב, עליו גדלה (היא נולדה בקאן, צרפת, עיר ריוויירה עם מעגן ונמל מפוארים) ניכרת מכל סצנה. ועל פי הסרט גם הים האהוב הזה לא תמיד יציב, ולעיתים הוא עלול לבגוד במי שמסתמך עליו יותר מדי.

ומעבר למסע הימי האישי של הבמאית בעקבות אביה, היא עוסקת בסרט גם בקשרי משפחה, מורכבותם וההשפעה שלהם בסיטואציה נתונה על היעדרותו של האב. גם כאן מרגשת מאוד הנגיעה האישית של הבמאית בנפשות הפועלות ובמוטיבציות שלהם. הבחירה בנון-אקטרס הלל ינאי-שני מתבררת כאמיצה ומוצלחת מאוד. וגם שחקני המשנה, דניאל ליטמן, עדי גילת, אופק פסח ומוריס כהן, מייצרים אנסמבל ורסטילי מקסים. מדובר בסרט מסע ימי קטן וראוי בהחלט.

"רואה החשבון 2" ***

דרמה-אקשן. סרטו של גאווין אוקונור. כריס (בן אפלק) הוא אדם בעל יכולות מיוחדות, פועל יוצא של היותו אדם עם אספרגר ותסמונת סאוונט. כאשר חבר ותיק נרצח ומשאיר אחריו הודעה מסתורית: “תמצאו את רואה החשבון”, כריס נדרש לאתר את עקבות הרוצחים ולפתור את התעלומה. כשהוא מבין שנדרשים צעדים קיצוניים יותר, הוא מגייס את אחיו, ברקס (ג’ון ברנטל), לעזרה. בשיתוף פעולה עם סגנית מנהל סוכנות המיסים האמריקאית, מריבט מדינה (סינתיה אדאי-רובינסון), הם חושפים מזימה קטלנית והופכים למטרות של קרטל הברחות חסר רחמים שיעשו הכל כדי לשמור על סודותיו קבורים. 124 דקות.

רואה החשבון 2, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

ביקורת

זהו סרט המשך ל"רואה החשבון" (2016), אם כי בגדול מסבך מאוד את העניינים. העלילה התפזרה לי בין קטבים קיצוניים. מצד אחד קומדיה, במיוחד בקטעים בהשתתפות שני האחים השרוטים, במיוחד בסצנה המצחיקה עם הדיבור הצפוף ביניהם כשהם יושבים על גגו של קרוון באתר קרוונים. ומשם הסיפור עובר בקיצוניות לאקשן ומרדף אחר כנופייה העומדת לבצע הרג המוני בקבוצת ילדים אסירים. בעיניי סרט ההמשך מסורבל, מתפתח לכיוונים שאת חלקם לא הבנתי, מה שהשאיר אותי עם תחושה של נראטיב בעייתי. יחד עם זאת בן אפלק וג'ון ברנטל עושים עבודה טובה ויכולים להמשיך לתפקד כצמד גם בסרטים הבאים.