גרסת תלמידי סופי מוסקוביץ' למחזה מחדדת את הבדידות והאכזריות שהיא כופה על גיבורי הדרמה
מראה הפוכה ל"מחכים לגודו"
"פנדו וליז" הוא מחזה קצר מ-1958 מאת המחזאי הספרדי פרננדו ארבאל שנולד בספרד ב-1932 וגדל בצל מלחמת האזרחים שם. אביו נדון למוות בידי אנשי פרנקו, אך גזר דינו הומר למאסר, ממנו ברח ועקבותיו נעלמו. לפריז הגיע ב-1955, והפך להיות אחד היוצרים-הגולים החשובים בין הגולים. הוא חיבר יותר ממאה מחזות, ביים שבעה סרטי קולנוע, כתב רומנים, שירים, מאמרים חשובים, והתמקם עמוק בתודעה התרבותית של המחצית השנייה של המאה העשרים.
במכלול יצירתו, ברוחה ובסגנונותיה, ארבאל ניצב בתחומי הפיוט, הסוריאליזם והאבסורד של לורקה, דאלי ובקט והוליך בהומור הרב שבה אל יצירתו של אלמודובר. הוא נחשב למחזאי הספרדי החשוב ביותר כיום, ויצירותיו מבטאות רעיונות מובילים של תיאטרון האבסורד, תיאטרון האכזריות, סוריאליזם וסימבוליות. לעדותו שלו יש ביצירותיו, יותר ממאה מחזות, שבעה סרטי קולנוע, רומנים ומאמרים, מפגש בין "פיתוי, אמונה, חוזר איזון, שנאה, טירוף, אורגזמה, סטייה, מוות, ניוון, עדינות, ודמות האישה".
את אלה אפשר למצוא ב"פנדו וליז", מחזה קצר המביא סיפור על מערכת יחסים הנעה בין פנטזיה ומשחק לריאליזם אכזרי. ליז משותקת בפלג גופה התחתון, ואהובה פנדו מוליך אותה בעגלה אל מקום ששמו "טאר" שנראה כי הוא משאת נפש יותר משהוא קיים באמת. למסע הזה, הכולל רגעים של רוך ותשוקה, שעשועים ילדותיים ויחסים סאדו מזוכיסטיים, מצטרפים נוודים שגם הם עושים דרכם אל אותו מחוז דמיון.
צילום יחסי ציבור
רובי פיינברג ביים בתבונה מיוחדת את ההצגה החדשה של המחזה המועלה בבית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ', ובכורתו התקיימה במסגרת פסטיבל "עתיד התאטרון" בצוותא. פיינברג הוא מבוגרי מסלול המשחק בבית הספר ב-2009, ובמסלול הבימוי השנה, ולאחר שני תרגילי בימוי שהעלה אשתקד, זו למעשה הבכורה הרשמית שלו כבמאי.
ההצגה שלו מדגישה היבטים חשובים בכתיבתו של ארבאל החל מהדו שיח הגלוי שלו עם רעיונות של קפקא ("הטירה") או בקט, ולרגעים הוא מעין מראה הפוכה ל“מחכים לגודו", כאשר פנדו וליז הם הפוצו ולאקי שהפכו להיות מרכז העלילה, ואילו ולדימיר ואסטרגון הפכו להיות הנוודים החודרים אליה מבחוץ.
פיינברג משיג זאת באמצעות המשחק המשובח שהפיק מארבעת שחקני ההצגה, ובראשם גד נבו בתפקיד פנדו, שדמותו המיוחדת מזכירה ברגעים רבים את לני של "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק. נבו חי מאוד את הטירוף ואת פרצי הכאב האלימים, ועמם הוא מעצב דמות רכה, עצובה ובודדה שאיננה מצליחה להבקיע בתוכה אל הטאר האישי שלה ולממש את הפוטנציאל האנושי שלה.
צילום יחסי ציבור
יאנינה ליאכוביץ' כליז היא שותפה מצוינת למשחקי הסאדו-מזוכיזם שמתוכם היא עורגת אל עולם אחר, רוחני אולי, שהיא מבטאת אותו בפרץ מחול מצוין. בושמת חבני ויובל שטרן כשני הנוודים נאמור ומיטאו מכניסים לבמה צבע נועז וחי במשחק, והנוודים הופכים מטרמפיסטים למסע אל טאר לשותפים בהתעללות של פנדו בליז.
זו הפעם השלישית בשלוש השנים האחרונות שהמחזה המיוחד הזה מועלה אצלנו על ידי בתי ספר למשחק או בוגריהם, ולא בכדי. יש בהעלאתו אתגר רציני ליכולות הביטוי של שחקנים, וההצגה של בית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ' נענית לו במלואה.
זה קורה לא במעט באמצעות עיצוב במה מבריק של פאבל קרלין. התפאורה בנויה כחדר לבן שהכניסות והיציאות אליו הן דרך שני צינורות שחורים רחבי קוטר, שצדם הפנימי צבוע כחול, הרומז אולי למיקום תת קרקעי שהביוב מוליך אליו. במרכז משטח בהיר עגול המרמז לעבר הפן הקרקסי של המחזה, המודגש גם על ידי עיצוב הנוודים, שתלבושותיהם, כמו אלה של פנדו וליז עוצבו על ידי השחקנים במהלך החזרות. מעצבת התאורה ג'ודי קופפרמן העניקה בעיצוב התאורה לתפאורה ולבימוי את הגוונים הפנטסטיים-ריאליסטיים.