החזון המסויט 

השיבה החוזרת ונשנית אל יצירתו הפוליטית האוניברסלית של ג׳ורג׳ אורוול, שנכתבה ב-1949 בתוך תהליך התפכחותו מחלום הנאורות הקומוניסטית, איננה משנה את העובדה שבכל דור ודור יש מי שימציא את ההוכחה הניצחת להתגשמות הנבואה המצמררת ששמה ״1984״. 

ואין צורך להסביר איך האח הגדול של אורוול הפך גם למשדרי טלוויזיה וגם למיזמי תקשורת כפייסבוק או טוויטר ועוד רבים אחרים שכל מהותם בסופו של דבר מציצנות, שתלטנות, חדירה לפרטיות וחשיפה מסוגים שונים שלאחרון בהם קוראים שיימינג. ואולי כבר יש משהו משוכלל יותר שעדיין לא נחשף קלונו ברבים.

בכל מקרה, עלילת ״1984״ מושכת אליה יוצרים ומשמשת אבן בוחן לאחיזתם במציאות שבה הם חיים או שאותה הם רואים במשקפת יצירתית כזו או אחרת. הבמאי עירד רובינשטיין, מהבולטים בדור הנוכחי של יוצרי תיאטרון, בחר להתעמת עם הסיפור באמצעות העיבוד החדש של רוטברט אייק ודנקן מקמילן, בנוסח העברי הכי עדכני וחי שאפשר שהתקין אלי ביז׳אווי. 




1984 (מקור: אתר הבימה)


זו בחירה נוחה שיש בה נגיעות קלילות באבסורד, בקומי ובמתח הקלאסי, ומאפשר לצד היצירתי החזותי לפרוח גם - ואולי בעיקר - באולם הקטן ע״ש יהושע ברטונוב, ״הבימרתף״ שנוסד בשעתו על ידי יעקב אגמון במטרה להעלות הצגות חדשניות שגם בתהילתן לא ימלאו את האולמות הגדולים. כיום האולם מארח ומייצר וזה טוב, וגם האולם השכן, שהיה פעם היינקן בר, נע בעקבותיו, ואפילו האולם ע״ש אהרון מסקין מצטרף לחיפוש אחר חידושים והמצאות. וזה מצוין.

שנה עצובה

ומשנקבע גורל ״1984״ להבימרתף, נפתחה הדרך של רובינשטיין להצגה שאת מעלותיה הברורות הניכרות לעין, מעבר לכל תהייה אפשרית,  יעצבו המעצבים המצוינים שנרתמו למבצע: פולינה אדמוב שיצרה תפאורת קוביות שהשינויים של הצבתן יוצרים הרבה צבעים, המועשרים בלי בושה על ידי התאורה של זיו וולושין, ומדוכאים בלי בושה בתלבושות החדגוניות המצוינות של מאור צבר. תוסיפו מוזיקה מעולה של רועי ירקוני, וידאו משלים של גיא רומם ותנועה מעובדת של עמית זמיר וקיבלתם הצגה כמה-קטנה ככה-גדולה.



1984 (מקור: אתר הבימה)


וכך גם הצבעוניות של המשחק שרובינשטיין הפיק מהאנסמבל המצוין שיוצרים כמקהלה או כיחידים שחקנים נפלאים: אורי הוכמן, דוית גביש, בן יוסיפוסיץ׳, שחר רז, נדיר אלדר והילדה קלואי מרואלי. כל משפט, כל רעיון נשמע בפיהם בהיר, מדויק, קר בדרך כלל, לפעמים מצחיק מאוד, ובכמה מקרים גם מכאיב ונוגע ללב.

אך בעיקר אלה השלושה שמצליחים להעביר את התחושה הכי מהותית ביצירתו המקורית של אורוול - הפחד והחנק, וצריך לשם כך שחקן מופלא כגיל פרנק שיודע לעצב את אלה גם מתוך הדמות המאיימת של אובראיין, אם תרצו האח-אח גבר-גבר גדול-גדול. באור מואפל או בסנוורים, ובקולו הנע בין מינור למז׳ור, פרנק הוא התגלמות האח הגדול הנצחי.



1984 (מקור: אתר הבימה)


בחלקה האחרון של ההצגה, זה גובר ומצמית במפגשים עם הקרבן המיידי שלו, הנרדף המרכזי, שאותו מגלם במשחקו המרגש אלכס קרול, הנע בין תמהוניות תמימה לבין תבוניות מסוכנת, ובין רגשנות אינטימית עם ג׳וליה, זו שאושרת אינגדשט מיטיבה להביאה לעולם הקר שממנו היא נמלטת לרגע ותחזור אליו. הם זוג מחובר היטב, הוא בתזזיתו, היא בחיוכה.


1984 (מקור: אתר הבימה)


המשחק האנושי של האנסמבל מצליח לגבור על הקור הרגשי של העיצוב הבימתי ויוצר הצגה שראוי לראותה ולהביאה לתודעה של הדור ההמתבגר במהירות ומתדרדר למשחק הכוחות המאיים של 1984 חדשה ומתכנתיה.