הניסיון שהצליח
 
היחסים בין ספרות לתיאטרון הם עניין מורכב, ולא תמיד ההתחלה דומה לסוף או להפך. לפעמים בדרך מהדף לבמה ספר טוב הולך לאיבוד ונהפך למחזה והצגה גרועים ולעיתים דווקא מספר חלש וזניח צומחת יצירת תיאטרון מצליחה.

אם תרשו לי רגע של הכללה, בדרך כלל – כמאמר הקלישאה – הספר יותר טוב מההצגה (או הסרט) וההסבר למעשה די פשוט: ספר נתחם רק בגבולות הדמיון והיצירתיות של כותבו ולכן יכול להיות הרבה יותר רחב, מורכב ומעמיק מתיאטרון, שמוגבל מראש בכללים נוקשים של מסגרת זמן, ויזואליה קונקרטית ומקום. לכן מה גדול העונג לראות ספר טוב שקראנו נהפך להצגה מצוינת.

וזה בדיוק מה שקרה עם "מפלצת הזיכרון", ספרו המעולה של ישי שריד (שיצא בהוצאת עם עובד לפני חמש שנים), שהשחקן בן יוסיפוביץ הפך למונודרמה שכתב והוא מבצע עכשיו בתיאטרון הבימה (וזיכתה אותו בפרס השחקן המצטיין בתיאטרונטו של השנה שעברה). 
 


מפלצת הזיכרון, צילום: ז'ראר אלון


אגרוף מטאפורי בבטן

אני בדרך כלל סקפטית ביחס להצגות יחיד כי איכשהו, ברוב המקרים זה נראה ונשמע לי יותר כמין שעת סיפור למבוגרים מאשר כמחזה בעל עלילה שיש בה באמת הצדקה לנוכחות של שחקן אחד בלבד על הבמה (כמו שהיה למשל, מזמן, בהצגה "שעתו האחרונה של מר קול" של יהושע סובול, בביצוע מבריק של נבו קמחי).
 
כיוון שכך וכיוון שאהבתי מאוד את ספרו של שריד שהסעיר והבעית אותי ועורר בי המון רגשות ומחשבות זמן רב אחרי תום הקריאה, אני מודה שנכנסתי בחשש לאולם ברטונוב הקטן: חשש לגורלו של ספר איכותי וחשש שמא בנוסף לכך אני צפויה לשעה (50 דקות, אם לדייק) של מבוכה מסיטואציה תיאטרונית מאולצת. אבל דקה וחצי אחרי שיוסיפוביץ פונה אל הקהל - ובעצם אל יו"ר יד ושם, מעסיקו שעורך לו שימוע - אין שום ספק מדוע הוא עומד שם לבד, מדוע הוא עומד מולנו ומדבר אלינו.

מפלצת הזיכרון, צילום: ז'ראר אלון

הספר הוא בעצם מכתב שכותב הגיבור ליו"ר יד ושם כדי להסביר מה קרה וקורה לו – ולנו – בהתגוששות הנפשית המתמשכת, האישית והקולקטיבית עם זיכרון השואה, שנהפך כשלעצמו למפלצת במובנים מסוימים. ולכן אך-טבעי שבמעבר לבמה המכתב יהפוך למונולוג-הסבר במסגרת שימוע.

וכשם שהספר - שגיבורו הוא היסטוריון המתמחה בחקר מנגנוני ההשמדה הנאציים מן ההיבט המתמטי-תעשייתי אשר לפרנסתו משמש גם מדריך מסעות (תלמידים וחיילים) לפולין - לופת את הקורא, מטלטל אותו ומכניס לו אגרוף מטאפורי בבטן, כך גם יוסיפוביץ מדהיר את הצופים במסלול ההתרסקות של מי שנהפך בהדרגה מהאדם שאמור להעביר ידע ומידע היסטורי, לנפש מסוכסכת מהמפגש האינסופי עם מפלצת הזיכרונות הנוראיים ויחד איתה עם תגובות התלמידים והחיילים (אפילו את המונח "מסע" הוא מפרק לגורמים בלשון מושחזת). 
 

https://www.youtube.com/watch?v=ko7CPwsW2ZY&feature=emb_imp_woyt




עוצמה, זעם, אירוניה וחמלה

הגיבור, שבאמת ובתמים מאמין בראשית דרכו המקצועית במשימה שקיבל על עצמו, מצביע בזו אחר זו על נקודות השבר, סודק ולבסוף מנתץ את "מפעל ההנצחה" כפי שהוא מתגלם במסעות הללו. בסופו של שימוע יוסיפוביץ סחוט וגם אנחנו, במובן המרהיב של המונח התיאטרוני.

וזה לא רק מפגן המשחק הכובש ורב הגוונים של יוסיפוביץ שהוא מלא עוצמה וכאב, ציניות ואירוניה, זעם, אין-אונים וחמלה, זה קודם כל עצם העיבוד המצוין שעשה לספר כשהפך אותו למונודרמה. אריאל וולף ביים ואת הבמה הריקה-שחורה ברובה, למעט מוניטור טלוויזיה-מצלמה שניצב על ארונית עם סמל יד ושם (והתלבושות) עיצבה נועה דותן. המוזיקה היא של שלומי ברטונוב, התאורה של יניר ליברמן והווידאו של אריאל וולף.

בביקורת שכתבתי על הספר של שריד כשיצא (בבלוג: אורית הראל – מבקרת ומדברת) ציינתי ש"מפלצת הזיכרון" הוא ספר חובה שמספק גם חוויית קריאה מדהימה. אותו הדבר נכון לומר גם על המונודרמה "מפלצת הזיכרון" של בן יוסיפוביץ: זו הצגת חובה שמעניקה גם חוויית תיאטרון מדהימה.

מפלצת הזיכרון, צילום: ז'ראר אלון

15 בנובמבר 2022 ב-19:30, 17 בנובמבר ב-18:00 תיאטרון הבימה בתל אביב. להזמנת כרטיסים