"יופי מסוכן" (ארה"ב 2024) **** וחצי

דרמה. סרטה של קוראלי פרז'ה. אליזבת ספארקל (דמי מור), מדריכת אירובי בתוכנית בוקר טלוויזיונית פופולרית, וידוענית שזכתה להיכנס לשדרת הכוכבים בהוליווד. היא בת 50 ויוצא לה להאזין במקרה לשיחה שלא הייתה מיועדת לאוזניה. הארווי (דניס קווייד) המעסיק שלה ברשת הטלוויזיה הגדולה, אומר למישהו שהיא כבר זקנה לתפקיד ושהתוכנית הבוקר זקוקה למחליפה מרעננת, צעירה הרבה יותר. אליזבת נכנסת ללחץ ורופא שאצלו נבדקה לאחר תאונה קלה שעברה מסתיר בבגדיה פתק עם מספר טלפון. היא מסתקרנת ומתקשרת ומתברר לה שהגיעה למשווק מסתורי של סם מיוחד, לא חוקי, הגורם לפיצול ה-DNA בגוף שלה אם תזריק זאת לעצמה ומתוכה ייצא תעתיק של אישה צעירה ויפה, סו (מרגרט קוואלי). שתיהן חולקות את אותו DNA ואליזבט חייבת להזין בחומר מיוחד המוזרק לגוף במשך שבעה ימים את הגרסה הצעירה שלה, ובשבעת הימים הבאים את עצמה. ב"הנחיות היצרן" נאמר לה שאם האיזון בין השתיים יופר, זהו מתכון לאסון. בהתחלה זה עובד מצוין וסו בונה לעצמה קריירת מדריכת ריקוד אירובי לוהטת, שכולם אוהבים. אבל בהמשך מתחילות לצוץ בעיות בין אליזבת וסו, שהיא כאמור חלק ממנה המשבשות את פעילות ויעילות סם הנעורים המשכר. והתוצאות עלולות להיות הרסניות. 140 דקות. יופי מסוכן


יופי מסוכן, תמונה באדיבות סרטי שובל
 
ביקורת

שם הסרט במקור הוא - The Substance שמשמעותו "החומר", ובמרכזו אכן עומדת נוסחה כימית שיכולה לשנות את הרקמה האנושית, לטוב ולרע. צריך לומר על הסף שדמי מור חתומה כאן על תפקיד טוטאלי שדרש מצידה הרבה העזה, פיזית ונפשית. משהו בדומה למה שעשתה אמה סטון ב"מסכנים שכאלה" בשנה החולפת .

בסרט מתמודדת הבמאית קוראלי פרז'ה באומץ עם אידיאל היופי הנשי, הצעיר והיפה, והולכת עד הסוף עם ההשלכות של מעשיה של הגיבורה שלה. "יופי מסוכן" – בעל אלמנטים של מד"ב, אימה, פלצות ועיוות הגוף - זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן . הסרט הוא בעל סגנון וארט עתידניים, וברמה האנושית יש בו לא מעט אירוניה וסרקזם. למשל, בדמות שמגלם דניס קווייד - הנראית רוב הזמן מוגזמת, על גבול הקריקטורה הנלעגת, מה שמשרת את המסר של הסרט – הסגידה לנעורים נצחיים וליופי נשי צעיר.

העיסוק ב -DNA האנושי כאן הזכיר לי את סרטיה של הבמאית הצרפתייה ז'וליה דוקורנו. ב-2021 עורר סרטה העלילתי הארוך השני "טיטאן" סנסציה בפסטיבל קאן, בו זכה ב"דקל הזהב". במרכז הסרט הטורדני הזה רוצחת סדרתית שנכנסת להריון מקיום יחסי מין עם רכב! גם סרטה העלילתי הארוך הראשון, "נא" (2016), היה לא קל לעיכול. במרכזו הייתה צעירה צמחונית שלאחר שטעמה בשר בפעם הראשונה התפתחה אצלה תשוקה לבשר אדם. כלומר היא הפכה לקניבלית .

ויש עוד סרט ש"יופי מסוכן" עורר אצלי אסוציאציה אליו. זהו "מצבים משתנים", של קן ראסל, מ-1980. הוא עסק בפרופסור מאוניברסיטת הרווארד (וויליאם הארט) הלוקח חלק פעיל בניסוי מדעי, מסוכן לגוף ולנפש. הוא רוצה לבדוק את גבולות התודעה העצמית, להגיע למעמקי הזיכרון האנושי ולתודעת הקוף שהפך לאנוש. הניסוי, שכולל בידוד בתא חשוך, אטום ומלא במים, תוך לקיחת סמי הזיה, מתרחש מול עיני חברו-עוזרו ואשתו של המדען, המנסים לשכנעו להפסיקו .

"יופי מסוכן" אמנם פחות מגובש ופחות מעמיק מהסרטים האלה, לפחות מבחינת הרקע הפסיכולוגי של התמה שהוא מציע. אבל הוא לא פחות בוטה, מטלטל ומנער את כל מה שחשבנו על מושגי אידיאל היופי הנשי והניסיונות הנואשים לשימור הנעורים. מומלץ מאוד לצפות בסרט הזה, אם כי רצוי להגיע אליו מוכנים לחוויה שבחלקה אינה פשוטה. 

"מקום לקרוא לו בית" (צרפת 2024) ****

דרמה. סרטם של קארין בלאן ומישל סוורס. ג'ו-לין (היי האידרה), אישה חד-הורית ממוצא אפריקאי מגיעה עם שני ילדיה לכפר נידח וגבוה בהרים. ג'ו-לין מנסה לשכור דירה במקום לאחר שהיא וילדיה עזבו מקלט המאכלס משפחות מעוטות יכולת. פול (קלוביס קורניאק), ראש הכפר, נעתר לבקשתם לקבל דירה, אבל זאת בידיעה שיוכל לצרף את ילדיה של ג'ו-לין לכיתת התלמידים המקומיים. הוא אמור לעמוד במכסה שהוקצתה לו, שאם לא כן יסגרו לו את בית הספר. נראה כי הסידור מתאים לשני הצדדים, וג'ו-לין אף מנסה לחזור ולנגן בגיטרה בפאב המקומי, כדי להתפרנס, ואף פותחת כיתה ללימוד מבוגרים ריקודי קאנטרי. אלא שבשלב מסוים נראה כי האידיליה מסתיימת וג'ו-לין וילדיה ייאלצו להמשיך בנדודיהם ולחפש מעון חדש. 102 דקות. מקום לקרוא לו בית


מקום לקרוא לו בית, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב, צילום: Claire Nicole

ביקורת

לג'ו-לין יש היסטוריה עגומה בכל הקשור לחיים אישיים, והרקורד הזה רודף אותה. מה גם שהיא לא מצליחה לספק את הצורך הנואש של ילדיה הקטנים, להגיע סוף סוף, בתום מסעות נדודים ומעבר ממקום למקום, להגיע לדירה לה יוכלו לקרוא – בית. בין ג'ו-לין ופול נבנה קשר שהוא בעיקרו אינטרסנטי, כך ששני הצדדים ייהנו ממנו. בכפר הזה יש קהילה המונה כמה מאות איש בלבד, אבל גם במקום קטן כזה יש אינטריגות ומחלוקות אישיות כאלה ואחרות. אבל מתברר שכאשר מצוקה אישית פוקדת את ג'ו-לין ושדים מעברה שבים לרדוף אותה, היא מגלה שפול ושאר התושבים במקום יתייצבו לצידה ויפגינו אהדה, סולידריות, אכפתיות ונכונות להתלכד ברגע האמת. הם מחזירים לה את האמון באדם, שאבד לה לאורך השנים בשל תסכולים ואכזבות אישיים. הנראטיב של הסרט הזה מזכיר במידה רבה את זה של הסרט האיטלקי "עולם מפריד בינינו", של ריקרדו מילאני. "מקום לקרוא לו בית" הוא סרט יפה ורגיש, והיי האידרה וקלוביס קורניאק עושים בו תפקידים מצוינים. מדובר בדרמה חברתית-אנושית מחממת לב. סרטים הומניים ואוהבי אדם כאלה, שגם ממחישים את כוחה של הקהילה, תמיד עובדים עליי. שווה מאוד לצפות בסרט  הזה. 

"היפהפייה מעזה" (צרפת 2024) ****

דוקו-דרמה. סרטה של יולנד זאוברמן. הכל התחיל מאגדה אורבנית. הבמאית שמעה על צעירה טרנסג'נדרית שנמלטה ברגל מרצועת עזה לישראל, לאחר שחוותה איומים ברצח בגלל היותה טרנסית, והגיעה לתל-אביב כדי לממש את זהותה. זאוברמן, שכבר צילמה בתל-אביב חוזרת כדי לנסות למצוא את אותה צעירה. במהלך החיפוש אחר הבחורה המסתורית היא פוגשת כמה וכמה נשים טרנסג'נדריות פלסטינאיות וישראליות, המתפרנסות מעבודת מין ועבודות מזדמנות אחרות, כשכל אחת מהן מגשימה את חלומה בדרכה שלה. 76 דקות.  היפהפיה מעזה


היפהפיה מעזה, תמונה באדיבות עמותת פסטיבל הקולנוע הגאה


ביקורת

הבמאית הצרפתייה-יהודייה יולנד זאוברמן עסקה בקריירה שלה לא אחת בנושאים שהם בבחינת טאבו. במרכז סרטה "אנשים מתויגים" (1988) גבר דרום-אפריקני שקוטלג כשחור אחרי שנישא לאישה לבנה והשניים הביאו יחד ילדים לעולם. ב"האם היית עושה סקס עם ערבי?" (2011) היא מאתגרת גברים ונשים ישראליות וישראלים, ערביות וערבים עם הדעות הקדומות שלהם בכל הקשור ליחסים עם בני העם החי לצידם כאן. ב-"M" (2018) היא תיארה את חזרתו של החרדי לשעבר מנחם לאנג לעיר הולדתו בני ברק, שם סבל בילדותו מהתעללות מינית מתמשכת.

היפהפייה מעזה היא דימוי, אניגמה, פנטזיה לא קיימת אבל מאוד נוכחת כרעיון. הסרט מתאר את מאבקן של טרנסיות פלסטיניות שחוות מסע הישרדות יומיומי מורכב ומסוכן בדרך להגדרה עצמית. הן חיות בין העולמות הישראלי והפלסטיני, שבהם לא מספיק שהן מתמודדות עם הגדרת הזהות הטרנסית והצורך להיות הן עצמן, אלא שבגלל הגדרת הלאומיות שלהן הן חיות בתוך מציאות של קונפליקט ודיכוי, הן על ידי משפחותיהן השמרניות והן על ידי השלטון הישראלי המפלה.

הסרט מוגדר כדוקו-דרמה משום שהוא משלב בין הז'אנרים ויש בו קטעים וסיטואציות "מבוימים", בצד דוקומנטציה טהורה. אחת השחקניות הבולטות בו היא תאלין אבו חנא, ערבייה נוצרית ילידת נצרת. היא שיחקה בין היתר ב"קריוקי", "M", בסדרות "מלכות" ו"גולסטאריות". היא והאחרות נחשפות ומדברות בגילוי לב על ניתוחי שינוי המין שעברו, על סכנות העבודה ברחוב (כדי לממן את הניתוחים המורכבים והיקרים של שינוי מין הן נאלצות לעשות זאת) ועל השאיפה למימוש עצמי מלא. "היפהפייה מעזה" הוא סרט "אפל" ואינטנסיבי  שצולם בעיקר בלילה במצלמה ניידת, מה שמדגיש את הדינמיות של חיי הטרנסיות. הן משוחחות זו עם זו ועם הבמאית וחולקות חוויות חיוביות וגם קשות ממסעות החיים שהן עוברות.          
 

"מרשעת" (ארה"ב 2024)
מוזיקלי-פנטזיה. סרטו של ג'ון מ. צ'ו. זמן רב לפני שדורותי נחתה בליל סערה בארץ עוץ, הופיעה בממלכה הקסומה הזו אלפבה (סינתיה אריבו), נערה מסתורית, מבריקה ובעלת עור ירוק כברקת. אלפבה מתחילה ללמוד באקדמיה ומתיידדת עם בת גילה גלינדה (אריאנה גראנדה) האצילית. אבל כאשר הקוסם הקנאי וחסר כוחות הקסם מתחיל לרדוף אחר כל יצורי הקסם בממלכת עוץ, חייה של אלפבה נתונים לפתע בסכנה. היא מחליטה לאמץ את תדמית המרשעת שדבקה בה, להגן על יצורי הקסם ולהתמודד עם הקוסם. 160 דקות.  מרשעת