"והחגיגה נמשכת" (צרפת 2024)   *****

דרמה. סרטו של רובר גדיג'יאן. קריסת מספר בנייני מגורים במרסיי, שכתוצאה מכך נהרגים ונפצעים אנשים, מטלטלת את האוכלוסייה בעיר. הקהילה המקומית מפגינה במחאה ותובעת מהרשויות טיפול שורש בתחזוקת המבנים וחיזוק יסודותיהם. רוזה (אריאן אסקריד) היא ליבה ונשמתה של הקהילה המורכבת ברובה מבני מעמד הפועלים. היא עובדת כאחות בבית חולים ומתפקדת למופת גם כאם העומדת בראש משפחה גדולה ומלוכדת ממוצא ארמני. כאשר היא מתקרבת לגיל פנסיה בעת שהאווירה הפוליטית בקרב בני הקהילה טעונה ומלחיצה. אבל אז נכנס הנרי (ז'אן פייר דארוסין) לחייה, ורוזה מגלה שאף פעם לא מאוחר להגשים את חלומותיה הפוליטיים והאישיים. 105 דקות.  והחגיגה נמשכת


והחגיגה נמשכת, תמונה באדיבות סרטי נחשון

ביקורת

אני אוהב את הקולנוע של הבמאי הצרפתי ממוצא ארמני רובר גדיג'יאן. אגב, שותפתו הקבועה לאף יצירותיו היא רעייתו השחקנית אריאן אסקריד. לפני כעשור הוקרן סרטו הידוע ביותר "שלגי הקילימנג'רו" הנפלא. כאז כן עתה, עלילת "והחגיגה נמשכת" מתרחשת במרסיי, עירו, והיא מבוססת על אירועים אמיתיים. קריסת הבניינים הטראומתית אכן אירעה  והדמות של רוזה נכתבה בהשראת האישה הראשונה ששימשה כראשת העיר מרסיי.

למרות שמדובר בסרט קטן, חברתי-מוניציפלי אפשר להגדיר אותו בגדול, הסיפור המגובש והאידיאולוגי - בלי מרכאות – מטיל זרקור לא רק על הדמויות המרכזיות, רוזה והנרי, אלא גם על ילדיהם ונפשות פועלות נוספות בקהילה המובילות את ציר העלילה. זהו סרט אנושי מאוד, שבין היתר מדגיש את היכולת ליהנות מרומנטיקה, על היבטיה הגופניים והרגשיים, גם בסיבוב שני ובגיל בו עומדים לצאת לפנסיה.

גדיג'יאן עושה כבוד לשורשיו הארמניים ולעיר מרסיי. אף שהיא נקשרת תמיד לעולם הפשע, להגירה בלתי חוקית ולהברחות סמים מאפריקה (ביטוי בולט לכך ראינו בסרט "הקשר הצרפתי"), כאן היא משורטטת באופן רומנטי, כשבמרכזה קהילה חברתית תוססת ודינמית. הסגנון והתחביר הקולנוע של גדיג'יאן אינטליגנטיים, מדויקים ומוקפדים, ויחד עם זאת משאירים מקום לפיוט ולליריקה בהיבטיו הקולנועיים. וזה יפה לעין, ובעיקר לנפש. ב"והחגיגה נמשכת" יש שילוב של מאבקים סוציאליים אידיאולוגיים א-לה הסיקסטיז, בשילוב עם קהילתיות וחבירה משפחתית, בטעם טוב. בשורה התחתונה, מדובר ביצירת קולנוע נפלאה, הומנית, רגישה ומרגשת.     

"אנורה" (ארה"ב 2024) ****

דרמה. סרטו של שון בייקר. אנורה (מייקי מדיסון), המעדיפה שיקראו לה אני, היא חשפנית ממוצא אוזבקי שמופיעה במועדון בברייטון ביץ', המאוכלס על ידי יוצאי רוסיה. היא מבינה קצת רוסית ולכן כאשר מגיע למועדון איבן, או וניה (מארק אידלשטיין), היא קנדידטית מובילה לטפל בו. הוא צעיר מאוד, בן 21, והיא לא מבוגרת ממנו בהרבה, 23. הוא גם חרמן מאוד והמפגשים ביניהם עתירי סקס. הוא מספר לה שאביו, אלכסי סרבריוקוב  הוא אוליגרך, ניקולאי זכרוב (אלכסיי סרבריאקוב), החי ברוסיה עם אשתו, גלינה (דריה אקמסובה). לאיבן המפונק, המסובסד וקל הדעת אין בעיה לשלם לאני עוד ועוד על הבילויים שלהם, ובהגיעם ללאס וגאס, יחד עם עוד כמה חברים, הם ממשיכים את מסע התענוגות שלהם ובהחלטה של רגע – מתחתנים. עובדי משפחת האוליגרך, העוקבים מרחוק אחר איבן, מדווחים להוריו שהוא התחתן, ואז המסע שלהם יקבל תפנית חדה. 138 דקות.  אנורה


אנורה, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

זה מתחיל כמו "אישה יפה". בערך. צעיר עשיר ונאה ממוצא רוסי בוחר חשפנית/ נערת ליווי לבילוי, שהופך לסדרה של מפגשים מיניים, לאחר שאיבאן מגלה כי כיף לו איתה. אני מזהה הזדמנות לשנות לטובה את שגרת חייה והופכת לסוג של בת זוג קבועה, פחות או יותר, של איבן, שאין לו בעיות מימון של כל מה שיחפוץ. ובעת מסע הוללות שלהם עם עוד כמה חברים ללאס וגאס ובגחמה של רגע הם מתחתנים שם. אני מרגישה שאלילת המזל האירה לה פנים והיא לא תזדקק יותר למפגשי מין עם גברים כדי להתפרנס. מבחינת איבאן נראה כאילו הוא שווה נפש עם ההחלטות שלו, ואפילו הקפריזיות שבהן, וכל זמן שהוא נהנה הכל סבבה. העניין הוא שבסביבתו הרוסית המגוננת מזהים שינוי סטטוס ומנסים לוודא האם הוא באמת התחתן מבלי שקיבל אישור מהוריו, שיש להם מאפיה רוסית משלהם בארה"ב. כשנציגיה מתעמתים איתו בדירה המפוארת בה השתכן הוא נמלט מהמקום. אבל הם לוכדים את אני והיא חייבת לאתר אותו. בשבילם, כדי להתיר את הנישואין למען כבוד המשפחה, ובשבילה, להיפך. כדי לשכנע אותו להמשיך ולממש את נישואיה לו.  מתחיל מרדף מטורף אחר איבאן, שנראה לרגעים כמו סלפסטיק. הם חורשים את כל המקומות בהם אני יודעת שאיבאן ביקר בהם, או יש לו חברים שם, מכוני ליווי ומה לא. חבורת הבריונים הרוסים הדולקים אחריו עם אני מתגלה כקבוצה של לא-יוצלחים, שלא לומר אהבלים. ואני לא חוששת מהם. להיפך. עד שהוריו של איבאן מגיעים מרוסיה במטוס פרטי, כדי לנסות לעשות סדר בעניינים.

יש על הסרט הזה הייפ כאילו הוא הדבר הכי טוב שנעשה השנה בקולנוע. הוא עלה לגמר "גלובוס הזהב" ומהמרים שיזכה גם בגלובוס וגם באוסקר. אני לא שותף להתלהבות הגדולה. הסרט טוב גם בעיניי, אבל מכאן ועד לקשור לו כתרים כאילו הוא הסרט המושלם של השנה, הדרך עוד ארוכה. "אנורה" הוא סרט מסחרי מבדר, כוכביו, מארקי מדיסון ומארק אדלשטיין, מאוד סימפטיים וחינניים, אבל לא מספקים תצוגות משחק לפנתיאון ולא משהו המתקרב לזה. הסרט בכללו מציג, באמצעות גיבוריו, את הקונפליקט שבין תעשיית הסקס האמריקנית ועולם האוליגרכים הרוסי, שבתכל'ס, אין ביניהם הבדל מי יודע מה גדול. וזה בעיקר בעיניי סוד הקסם של הסרט הזה.    

"מבעד לעדשה" (ארה"ב 2024) ****

דרמה. סרטו של אלן קוראס. לי מילר (קייט ווינסלט) הייתה צלמת מלחה נודעת. בשנת 1977 מראיין אותה בנה אנתוני פנרוז (ג'וש אוקונור), זמן קצר לפני מותה. לי גם הייתה דוגמנית מפורסמת שהצטלמה לדפי מגזין האופנה "ווג". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היא חיה בלונדון עם בעלה הצייר והצלם רונלד פנרוז (אלכסנדר סקושגורד). מאחר שהייתה כבר מבוגרת לדוגמנות, החלה לי לתעד במצלמה את הפגיעות הקשות שחוותה לונדון בתקופת הבליץ על העיר, ועורכת הווג הלונדוני אודרי ווית'רס (אנדריאה רייסבורו) פרסמה זאת. עם פלישת בנות הברית לנורמנדי רצתה מילר להמשיך לצלם בחזית, אך השלטונות הבריטיים אסרו עליה זאת. בעצת ידידה מהמגזין "לייף" דייוויד שרמן (אנדי סמברג) היא משתמשת בדרכונה האמריקאי, תוך קבלת אישור מהאמריקאים להצטרף לכוחות הלוחמים, יחד עם דייוויד ובפיקוח קולונל ספנסר (ג'יימס מארי). היא צילמה טיפול בפצועי מלחמה, לוחמים, ניתוחים בבתי חולים בשדה הקרב ועוד ועוד. היא ודייוויד המשיכו לדכאו, שם צילמו גופות בקרונות ושורדים. לבסוף עלה בידם לחדור לדירתו של היטלר במינכן, ודייוויד צילם אותה טובלת באמבט שלו כשלצידה תמונתו. צילום זה הפך לאחד המפורסמים במלחמה. עורכת הווג הבריטי סירבה לפרסם את תמונות הזוועה מהמחנות והן פורסמו לבסוף בווג האמריקני. 116 דקות.  מבעד לעדשה


מבעד לעדשה, תמונה באדיבות פורום פילם

ביקורת

קשה מאוד להכיל את החיים המורכבים שחוותה לי מילר, ואלן קוראס עושה ככל יכולתו. למזלו עמדה לרשותו כוכבת מהמעלה הראשונה, קייט ווינסלט, שכמו ברבים מסרטיה הקודמים היא נותנת את עצמה בדרכה האולטימטיבית. היא מציגה פרופיל של אישה אידיאליסטית לוחמת, בתקופה בה רוב הנשים חיו עדיין בצל הגברים. והיא מתקבלת בסרט כאישה לא פחות מהרואית. עוברת מפוזת/ פאזת הדוגמנות  אל הצד שמאחורי המצלמה, ומגלה שיש לה כישרון גם בלתעד, ללכוד את הרגע ולהנפיק תמונות שכובשות את לב העורכת שלה בווג. בהופעה נועזת (טוב, זה לא חדש אצלה) משרטטת ווינסלט פרופיל של אישה אמיצה, שכדי לספק את סקרנותה ואת זו של הציבור, היא בוחרת כל פעם מחדש להיכנס ללוע הארי, להסתכן, להתאמץ ולחזור עם פריימים אייקוניים, שכמה וכמה מהם נכנסו לפנתיאון. קוראס מביים באופן קורקטי, ומבין את כוחה של הכוכבת שלו. נראה כאילו היה מקום ליתר עומק בבניית הסיפור והדמות של הדוגמנית שהפכה לעיתונאית וצלמת מלחמה, אבל גם ככה זה עובד.    
 

"פו הדוב: דם ודבש 2" (ארה"ב 2024)** וחצי

אימה. סרטו של  רייס-פרייק ווטרפילד. חמישה חודשים לאחר מעשי הרצח ביער, כריסטופר רובין מנסה לחזור לשגרת חייו כעובד בבית החולים, תוך שהוא עובר טיפולים קבועים להתמודדות עם הסיוטים והזיכרונות של מה שעבר. בינתיים, צוותי חיפוש נשלחים ליער במטרה לצוד את "המפלצות", שרודפות אחרי כריסטופר לטענתו. רבים בקהילה אינם מאמינים לסיפור המפלצות שלו ומאשימים אותו ברצח קבוצת הנערות ביער. במהלך הטיפולים, כריסטופר נזכר באירוע מילדותו, אירוע שבו קבוצת ילדים, בהם אחיו התאום, נחטפו במהלך מסיבת יום הולדתו. כריסטופר חייב לחזור ליער כדי לנסות להציל את חבריו הבוגרים ולהתעמת עם פו הדוב וחבריו המבעיתים ינשוף, חזרזיר וטיגר. העימות הסופי יכריע את הסיפור אחת ולתמיד. 93 דקות.  פו הדוב: דם ודבש


פו הדוב: דם ודבש 2, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג וסרטי שובל

ביקורת

הצלחת סרט האימה הראשון, שעשה טוויסט רציני למעשיית הילדים על פי ספרו של א"א. מילן מ-1926 במקור, גררה יצירת המשכון, סרט אימה מזוויע ומטלטל לא פחות. האמת? איך הרבה מה לחדש כאן בכל הקשור לדמויות ולעיצובן האמנותי, או לסיפור, להמשך העלילה. סקוט צ'יימברס הוא כריסטופר רובין, חבר הילדות של פו הדוב (ראיין אוליבה). סיימון קאלו מגלם את קוונדיש. יש כאן מסכת שלמה חדשה של זוועות, שחובבי הז'אנר לא ירצו להחמיץ. לדעתי, יש למוצר הקולנועי הזה פוטנציאל להפוך לסרט קאלט. זהו. אמרתי את שלי.   

"קרייבן הצייד" (ארה"ב 2024)

פנטזיה. סרטו של ג'יי. סי. צ'נדור. קרייבן הצייד הוא סיפור המקור על איך ומדוע נוצר אחד הנבלים האייקוניים ביותר של מארוול. אהרון טיילור ג'ונסון מגלם את קרייבן, אדם שמערכת היחסים שלו עם אביו חסר הרחמים ניקולאי קרייבינוף (ראסל קרואו), מוליכה אותו למסלול שטוף נקמה עם תוצאות ברוטליות, מה שהופך אותו לא רק לצייד הטוב בעולם אלא גם לצייד שמעורר בכולם פחד. 127 דקות.  קרייבן הצייד

"אין מחילה" (ארה"ב 2024)

מתח. סרטו של האנס פיטר מולנד. גנגנסטר מזדקן (ליאם ניסן) מחליט לפרוש מחיי הפשע ולהתאחד מחדש עם ילדיו. אלא שאנשי העולם התחתון איתם עבד לא מתכוונים לאפשר לו להשאיר את עברו מאחור, והוא יצטרך להיאבק על הפריבילגיה שהוא תובע לעצמו. 112 דקות.  אין מחילה