ארץ לא מוכרת
 
מופע הפתיחה של פסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית בניהולו האמנותי  של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה בירושלים, הוא נדבך נוסף בשרשרת העשייה של הבית בשימור, בפיתוח ובהפצת יצירות מקהילות ישראל השונות והבאתן למרכז הבמה - מתוך רצון שלא יישארו נחלתם של יוצאי העדות  בלבד, אלא יגיעו אל הקהל הרחב. כל מי שמגלה סקרנות ואוזניו כרויות ל"מוזיקה אחרת", טוב יעשה אם יאמץ את תנובתו המוזיקלית של הבית. 

העשייה האמנותית במופע משלבת כלי נגינה וקולות כשרובם של הכלים מוכרים לכולם, בחלקם מזוהים יותר עם המוזיקה המערבית ובחלקם לאו דווקא. השנה ייפתח הפסטיבל בנגינתם של מיכאל מזרחי בגיטרת בס חשמלית, מיטל ברכה קרני בפסנתר ומקלדות, עומרי פורת בגיטרות ועוּד, נועם דוד בתופים ואַבַּטֶה בּריהון בסקסופון, שירה וטוֺמבּוֺלה, כשעל כל אלה מופקד הכנר והמנהל המוזיקלי אלעד לוי.

עם לוי - שגדל והתפתח כמוזיקאי במרוקו שבה, כמו גם באלג'יריה ובתוניס, המוזיקה האנדלוסית מוגדרת כמוזיקה הקלאסית של המקום - ניסיתי לעמוד על טיבה של המוזיקה האתיופית, שהיא בבחינת ארץ לא מוכרת גם לו.



אפי בניה, צלם עמרי בראל


נציגים מובהקים של התרבות האתיופית   
 
עד כמה נפגשות אם בכלל, המוזיקה של מערב אפריקה עם המוזיקה האתיופית במזרח היבשת?  

"המוזיקה  האנדלוסית היא המוזיקה הקלאסית של צפון מערב אפריקה וסגנונה נמצא בכל צפון היבשת. לכאורה מרוקו ואתיופיה רחוקות זו מזו - האחת  במערב והשנייה במזרח - אבל יש הרבה נקודות ממשק בין הסגנונות. יש יסודות מן המוזיקה הערבית שלא נמצאים במוזיקה האפריקאית אבל  מבחינת המקצב יש קרבה רבה בין שתיהן. עם זאת, נכון שיש בה נוכחות של יסודות רבים של המוזיקה הערבית".

כל שבעת המוזיקאים המשתתפים במופע הפתיחה באים מאותו רקע מוזיקלי?

"כל אחד מאיתנו מגיע מעולם שונה. נגן הגיטרה שלנו הוא גם נגן עוּד, מתמחה במוזיקה הודית ומנגן גם פלמנקו, הבסיסט שלנו מנגן בתזמורת האנדלוסית וגם מרצה על מוזיקה לטינית. המתופף מגיע מעולם הג'אז, ותחום ההתמחות של הפסנתרנית היא מוזיקה פרסית וגם מוזיקה מדרום מרוקו. שני משתתפים הם נציגים מובהקים של התרבות האתיופית ואני מייצג את המוזיקה האנדלוסית, על כל הרבגוניות שבה.     

איך ההרכב הזה מתחבר עוד לפני המופע? מה קורה בחזרות? אם כל אחד מנגן את המוזיקה שלו, איך בסופו של דבר כולם מדברים באותה שפה?

"כמי שמנהל מוזיקלית את המופע אני בא עם החזון שלי של איך כל זה יישמע".



אבטה בריהון, צילום: גיל רוביו

"במפגשים האלה נוצרים הדברים המעניינים"
 
לך יש את הפריווילגיה להחליט מה יישמע ואיך?

"נכון, אבל עדיין יש את התֶמוֺת המרכזיות שאותן כולם לומדים לנגן. אבאטה יכול פתאום להעלות תמות שאני בחיים לא יכול לחשוב עליהן ולהיפך, וכך כל אחד מן ההרכב. ובדיוק שם, במפגשים האלה, נוצרים הדברים המעניינים. יש תבנית, כולם מנגנים, ואז כל אחד מעלה את הנושא המוזיקלי שלו. וזה נורא כיף, כי זה קצת כמו לעשות תהליך יצירה מחדש".

או אולי ג'אם סשן?

"כן, אבל זה ג'אם סשן בחזרות, עד שהכל מגיע למצב מוגמר וקיים".
 
ומול הקהל יהיה דבר שהחלטתם עליו מראש ואתם לא סרים ממנו?

"בדיוק". 


אלעד לוי, צילום: עוז ברק

"המוח שלנו לא מבין את המקצבים האלה"
 
מה למדת על המוזיקה האתיופית שלא ידעת קודם?

"המבנה של המשפטים המוזיקליים שלהם הוא מאוד מוזר. אני יודע לספור ארבע, שמונה ואפילו חמש, שהם מקצבים מוכרים במוזיקה, ואצלם התחושה היא אחרת. לדוגמא אצלם זה יכול להיות חמש, ארבע ופתאום לקפוץ לשמונה. לי זה מוזר ואצלם זה לגמרי הגיוני. בחזרות לקח לנו זמן להבין את הדברים האלה: למה משפט מוזיקלי מסתיים אצלם במקום שהוא מסתיים. המוח שלנו לא מבין למה דווקא שם".

ולהם אין תשובה?

"לא. אין להם כי כל הסבר שהם יספקו לא יניח את הדעת. למען האמת הוא גם לא ינסה להסביר אלא יסתפק ב'זה ככה'".

בלשון צרכני מוזיקה אני אמור להסיק שכל מה שהקהל ישמע הם דברים שנוצרו במהלך החזרות ולא משהו שהקהל יזהה?

"יש כמה קטעים אתיופיים יותר מוכרים, שמן הסתם קהל אתיופי שיגיע למופע, יכיר. לקהל הישראלי הממוצע שום דבר לא יהיה מוכר".

לבוא עם אוזניים פתוחות
 
אם כך זה שונה מכל חוויה מוזיקלית שבה אתה בא אל המוכר, ואז נשאלת השאלה: עם מה אני צריך לבוא מן הבית?

"אתה צריך לבוא עם אוזניים פתוחות וזהו. שום דבר מעבר לזה. מה שמאוד יפה במוזיקה הזאת הוא שהיא מאוד נגישה. היא לא באה לתסכל אותך. בתור מאזין יש סגנונות שבהם אתה מקשיב וחש מתוסכל כי אתה לא מבין, ובסגנון הזה יש משהו מאוד נגיש. וגם אם אני כמוזיקאי אפרק את הפראזות ואגיד וואו, לקהל המוזיקה מוגשת כך שהוא לא שומע את התסבוך ואת המורכבות. הוא לא שומע מה קרה פה. הוא מקבל מוזיקה שהיא נגישה לאוזן".

אתם באים מוכנים או שקורים אלתורים על הבמה?

"אנחנו באים מוכנים אבל קורה שמאלתרים על הבמה. ואין צורך אפילו לשאול, הקהל לא יראה תווים על הבמה. יש לנו דברים שקבענו מראש, למשל פראזות שמנוגנות ביחד, ויש המון מקום לאלתור. בלי סוף".

אתה נהנה מן העבודה הזאת?

"זו חוויה מדהימה כי כשאתה יושב עם חבורת נגנים כזאת אתה יודע שיש את השגרה, את היומיום של המוזיקה, שבסופו של דבר זו עבודה. מעבר להנאה מן העשייה - זו עבודה. וכאן אתה נכנס לחדר חזרות עם אחד כמו אבאטה או טומבולה - הם לא באים לסמן את הקטע, כמו בתזמורת סימפונית למשל. מבחינתם חזרה היא כאילו הופעה. להם יש ההתרגשות על הבמה גם בחזרות, וזה בהחלט משפיע על כולנו".

פסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית בבית הקונפדרציה בניהולו האמנותי של אפי בניה
21–24 בדצמבר  2024.  כרטיסים: 80 שקל למופע הפתיחה; 60 שקל למופעים; 40 שקל להצגות. זכאי הנחה של 10 שקלים (לא כולל ההצגות): גמלאים, סטודנטים, תלמידים, חיילים, נכים ומציגי כרטיס ירושלמי
לרכישה:  02-5399360 או באתר