דמות קוסמופוליטית

דן בירון, דמות אייקונית בחיי התרבות, המוזיקה והלילה של ירושלים, הלך לעולמו בינואר אשתקד. האיש הגבוה, עם רעמת התלתלים והכובע הנצחי, זה שהכניס צבע לטלוויזיה הישראלית בימים בהם עוד שידרה בשחור-לבן, הפיק וביים תכניות פורצות דרך כמו ניקוי ראש, עוד להיט, סיבה למסיבה וארץ טרופית יפה, היה גם רקדן ואקורדיוניסט, סמל של להקת הסטודנטים ירושלים (מלהקות הפולקלור הייצוגיות הראשונות בארץ), בעל פאב מיתולוגי ומחבריה הציוריים יותר של הבוהמה הירושלמית, קול חזק וברור של התרבות החילונית בעיר הכי טעונה בעולם.

ביום חמישי הקרוב, 9 בינואר, ייערך במסגרת סדרת הקונצרטים המיוחדים של התזמורת הסימפונית ירושלים, קונצרט מחווה לבירון במלאת שנה לפטירתו. "מוזיקה היתה אהבתו הגדולה", אומרת רעייתו, כתבת התרבות המיתולוגית של רשות השידור, שרי רז. "מבחינה מוזיקלית הוא היה קוסמופוליטי - הוא מת על מוזיקה ברזילאית, אהב מאוד ג'אז, אבל למוזיקה הבלקנית היתה לו חולשה מיוחדת".



שרי רז ודן בירון, צילום: עפרה בירון

בירון, היא מספרת, נחשף לראשונה למוזיקה הבלקנית במהלך נסיעתם המשותפת יחד עם להקת הסטודנטים לפסטיבל מחולות בדיז'ון שבצרפת אי שם בשנות ה-60' של המאה הקודמת. "זה היה, בזמנו, אחד הפסטיבלים הגדולים בעולם אליו הגיעו, בין היתר, גם קבוצות פולקלור ממדינות הבלקן. שם, בפעם הראשונה, הוא פגש את המוזיקה הזו, גילה את המקצבים הייחודיים והמורכבים שלה ונדלק. הוא למד אותה, התחיל לאמן את עצמו, ליקט ניגונים, ניגן משמיעה ואז סחף אחריו את כל נגני התזמורת. הוא היה כל כך מיומן שכשהתזמורת הופיעה בפסטיבלים בארצות הבלקן, לא האמינו שהוא לא מקומי".

הסימפונית ירושלים, צילום: דוד וינוקור

"טיפוס שקשה להתעלם ממנו"

בקונצרט המחווה שנרקם מיצירות הקשורות, כל אחת בדרכה, לפיתולי חייו ואהבותיו של בירון, תהיה, איך לא, גם נציגות ראויה למוזיקה הבלקנית. על התזמורת ינצח חבר לדרך ארוכה – המלחין והמנצח רוני פורת, שאחראי גם על הבחירות המוזיקליות והעיבודים.

"את דן פגשתי לראשונה בשנת 1981 כשהגעתי ללהקת הסטודנטים בירושלים", מספר פורת. "הייתי אמנם מוזיקאי בהתהוות, אבל באתי ללהקה כדי לרקוד. דן היה המנהל האמנותי של תזמורת הנגנים המלווה את הלהקה ובין קטעי הריקוד, הם ניגנו מוזיקה, שאז לא ידעתי לקרוא לה 'מוזיקה בלקנית' אבל פשוט התאהבתי. זו היתה מוזיקה עם צבע מאוד מיוחד ומשקלים שלא הכרתי. אין לה אמצע – היא עצובה בטירוף, או שמחה בטירוף. נשביתי בקסם והצטרפתי לתזמורת הלהקה כגיטריסט. בהמשך, כשחסר לנו קונטרבסיסט, למדתי במיוחד לנגן בקונטרבס".

40 שנה מאוחר יותר פורת עדיין שם. מבחינתו, הקונצרט לזכרו של בירון הוא מחווה מוזיקלית ואישית. "לאיש הזה היתה השפעה מדהימה לא רק מוזיקלית, אלא גם בהיבט האישיותי", הוא אומר. "דן היה טיפוס שקשה להתעלם ממנו ואפשר היה ללמוד ממנו בצורה מאוד עוצמתית את התשוקה לחיים ויהי מה. גם כשהיה חולה, הוא היה כל כך חי. גם במשברים הכי גדולים, הוא אחז בחיים. הוא היה דוגמא לכוחות החיים ולשמחה גם בתקופות קשות".

 
רוני פורת, צילום: יוסי צבקר

"הקונצרט הזה הוא מעין מִנְחַה אישית"

בירון, לדברי פורת, היה תמיד עטוף במוזיקה ובאהבת אדם, מה שבא לידי ביטוי גם בביסטרו המוזיקלי שפתח ב-2007, עם פרישתו מרשות השידור, במדרחוב בן יהודה. "בירמן" ארח מדי ערב מופעי מוזיקה חיה והפך בזמן מצמוץ למוקד עלייה לרגל. "זה היה המעוז האחרון של החילוניות התוססת הירושלמית ויפה היה לראות איך הגיעו לשם חילונים וחרדים, יהודים וערבים כי מעבר לכל ההתניות הרגילות מוזיקה מחברת ויש בכוחה לשמור עלינו שפויים ומחוברים גם כעת".

ובכל זאת, איך ניגשים לבנייה של ערב בו מוזיקה הופכת לקווים לדמותו של אדם?

"בחרתי ביצירות שבהתבוננות שלי, יש בהן ממנו. יצירות מרחבי העולם כמו Danzon של ארתורו מרקז, שהיא אחת היצירות הכי ססגוניות ומלאות תשוקה שיש, מוזיקה חצי עממית ממקסיקו. או יצירה של פבלו סרסטה שיש בה את הצד הצועני שהיה גם בבירון ואת פתיחת "העטלף" של שטראוס שיש בה גם עגינה חזקה בעולם הקלאסי אבל זו אופרטה, לא אופרה, ודרכה אפשר לגלות גם את הצדדים העממיים באוסטריה שזה מעניין ואת הפוגה ו"מותו של מלאך" מאת פיאצולה. הקונצרט הזה הוא מעין מִנְחַה אישית".

בתום הקונצרט, שייערך באולם הנרי קראון, תתקיים במה פתוחה בפואייה תיאטרון ירושלים, שיהפוך ללילה אחד לביסטרו "בירמן" המנוח, אליו יגיעו מוזיקאים שהופיעו במקום לאורך השנים ורקדני להקת הסטודנטים ונגניה. "המקום הזה באמת נתן הזדמנות להרבה מאוד מוזיקאים שהיום הם מפורסמים ברמה עולמית. נראה לנו ראוי לסיים את הערב בהפנינג באווירה בירמנית".


דן בירון, צילום: עופרה בירון

"מירושלים ועד הבלקן – מנגנים לדן בירון" |  יום חמישי, 9 בינואר, בשעה 19:30 אולם הנרי קראון תיאטרון ירושלים. להזמנת כרטיסים