"הסיפור של סולימאן" (צרפת 2024) **** וחצי

דרמה. סרטו של בוריס לוז'קין. בעוד כמה ימים אמור סולימאן (אבו סננארה) הצעיר, יליד גיניאה, להתייצב בפני פקידת ההגירה כדי לנסות ולזכות באישור שהייה בצרפת כחוק, ובהמשך לחתור לאזרחות צרפתית. עד אז מהגר העבודה/ מבקש המקלט חוצה את פריז על אופניו כשליח של מסעדות ומוצרי מזון, במרוץ נגד הזמן. בעודו מדווש על אופניו מלקוח ללקוח הוא מתאמן על "סיפור חייו" – זה שאמור לשכנע את רשויות המדינה להעניק לו זכויות של מבקש מקלט. אבל גם מפני רשויות ההגירה יש לו סוד משפחתי שהוא ינסה שלא לחשוף אותו. 93 דקות.

הסיפור של סולימאן


הסיפור של סולימאן, צילום: באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

 

אין ספק שזה אחד הסרטים היותר אינטנסיביים שנראו זה זמן רב. סולימאן גומע מרחקים בפריז על אופניו במהירות שיא (כאילו הוא בטור דה פראנס. לא פחות), כשהוא עובר ממזמין שירות אחד לאחר, וממשימה אישית לזו שבאה אחריה. תוך כדי כך הוא מתאמן על הטקסטים לתשובות אותן הכין לרשויות ההגירה, בתקווה שיעבירו אותו לסטטוס של פליט חוקי במדינה. סולימאן גם מנסה לבדוק האם הקשר שלו עם חברתו קדיאטו (קייטה דיאלו) עדיין שריר וקיים. היא מודיעה לו שברצונה לעשות את הדרך אליו בים, בדיוק כפי שהוא עשה. הוא מזהיר אותה ממהלך כזה, שעלול להסתיים לא טוב. על הדרך קדיאטו גם מספרת לו שארכיטקט מקומי מחזר אחריה, והיא נוטה להיענות לו.

 

בשיחתו עם נציגת ההגירה מגלה סולימאן כי הגיע לפריז דרך אלג'יריה, לוב, איטליה ואז צרפת. מסלול חתחתים מורכב ומסובך, שבמהלכו היה עליו להסתנן באופן לא חוקי למדינות, ואיכשהו לצאת מזה בשלום. וכעת, כל מרכיבי חייו, כל חלומותיו, כל משאלות לבו, עשויים להתממש. ואל המקום הזה מוביל אותנו לוז'קין לאורך שעה וחצי באטרף עוצר נשימה. המצלמה של טריסטאן גלאנד עובדת כאן שעות נוספות, משוטטת בווירטואוזיות לוליינית ברחבי פריז - מהסמטאות הצרות שלה ועד לכיכרות הגדולים. מהחדרים הקטנים בהם נעשות העסקאות, וסולימאן זוכה בקצת מזומנים ואוויר לנשימה, ועד היציאה המחודשת לשטח הגדול, האורבני, שם יוכל לגזור את קופונים ולהמשיך במסע על סטרואידים שלו.

 

השחקן הלא מוכר אבו סננארה, שזכה בפרס השחקן בקטגוריה מבט מסוים בפסטיבל קאן, הופיע בשתי סדרות בקטנה, אבל "הסיפור של סולימאן" הוא ללא ספק פרויקט הדגל שלו עד עתה. הוא טבעי ואותנטי מול עדשת המצלמה, הנוכחות שלו אגבית ומינורית מצד אחד, אך מאידך כריזמטית וגונבת את ההצגה לגמרי.

 

מתברר כי מעבר לחזות האדישה מסתתרת נשמה תוססת ובועטת, ונחושה להגיע למטרתה. מה גם שהסיפור שלו די דומה לזה של סולימאן - הוא מהגר מגיניאה, בן 23, ולמרות הצלחתו הגדולה הניירת שלו עדיין לא ממש מסודרת. מקובל לומר שזהות נתונים כזו בין שחקן והדמות שהוא מגלם היא ערובה לאותנטיות, אבל כך או כך, נראה כי אבו סננארה – שפוסטרים עם תמונתו פזורים ברחבי פריז - עד כדי שקשה לחמוק מהם - הבטיח לעצמו כנראה כמה שנים (לפחות) של קיום בתודעה הקולנועית. נראה אם ישכיל למנף אותן לקריירה מתמשכת.   

https://www.youtube.com/watch?v=_VVvVbzgfMs