"עד שייצא עשן לבן" (ארה"ב 2024) **** וחצי
דרמה. סרטו של אדוארד ברגר. לאחר מותו הפתאומי של האפיפיור, הקרדינל לורנס (רייף פיינס) מקבל משימה חשובה מאין כמוה – ניהול הקונקלבה - התהליך הסודי והגורלי של בחירת מחליפו, מי שיהיה אחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בעולם. אך מיד כשכל מנהיגיה הבכירים ביותר של הכנסייה הקתולית נאספים בקפלה הסיסטינית בוותיקן והדלת ננעלת מאחוריהם, מתחיל מאבק אימתנים בין הקרדינלים כשכל אחד מהם ינסה לשפר את סיכוייו להיבחר, בין היתר על ידי כך שהוא מלכלך את יריביו. שמועות מתפשטות, סכינים ננעצות ולורנס מוצא עצמו במרכזה של קונספירציה מרעישה שיכולה לשנות לנצח את גורל העולם כולו. 120 דקות. עד שייצא עשן לבן



עד שייצא עשן לבן, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

מעצם טיבה של הדרמה ושל המאבקים המתנהלים מאחורי קירות הוותיקן, זהו מתכון מובהק לטלנובלה קתולית.  ארבעה מועמדים נחשבים למתמודדים העיקריים: קרדינל בליני (סטנלי טוצ'י), ליברל הקרוב בדעותיו לאלה של האפיפיור המנוח וידיד קרוב של לורנס; קרדינל טדסקו (סרג'יו קסטליטו), איטלקי מסורתי וריאקציונר שמעוניין להחזיר את הכנסייה לעמדותיה בעבר; קרדינל אדיימי (לוסיאן מסאמאטי), ניגרי בעל דעות שמרניות; וקרדינל טרמבליי (ג'ון ליתגו) השמרן.

בליני ולורנס הם שניים ממנהיגי האגף הליברלי בכנסייה, אך שניהם טוענים שאינם מעוניינים בתפקיד האפיפיור. העיתונות מעריכה כי בליני הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות. ואז מתחיל סבב של שש הצבעות מתישות שלא מניבות תוצאות. ותוך כדי כך נחשפים סודות ועולות מניפולציות.  לורנס שולח לברר אודות הטענה על פיטוריו של טרמבליי, ומקבל תשובות לא ברורות על דו"ח עלום. הליברלים מתחילים להתייצב מאחורי אדיימי, לחרדתו של בליני שמזכיר כי אדיימי הוא הומופוב. הוא גם מאשים את לורנס ברצון לזכות בתפקיד בעצמו למרות הכחשותיו הנמרצות.

סערה מתעוררת בעקבות עימות של נזירה ניגרית בשם שינומי עם הקרדינל אדיימי בחדר האוכל. לורנס מתעקש לשוחח איתה ומגלה כי בעבר הרחוק ניהלה מערכת יחסים עם אדיימי ואף הולידה ממנו בן שנמסר לאימוץ. לורנס מבהיר לאדיימי כי למרות שעליו עצמו חלה חובת שמירת סוד השמועות שגועשות לאחר התקרית ירחיקו ממנו את התומכים וכי אין לו כל סיכוי להתמנות. אדיימי טוען שהנזירה שנומי הובאה במתכוון מתוך מטרה להפיל אותו, שכן היא מעולם לא יצאה את גבולות ניגריה קודם לכן. וכך צפים ועולים עוד ועוד שקרים, סודות ותככים, מה שהופך את "עד שייצא עשן לבן" לפצצת זמן קולנועית מתקתקת ומרתקת, אף שהיא מתרחשת ברובה במסדרונות הוותיקן. לטעמי, מדובר באחת היצירות המרתקות של השנה.





 
"5 בספטמבר" (ארה"ב 2024) ****

דרמה. סרטו של טים פלבאום, המבוסס על אירועי אמת. ג'ף (ג'ון מגארו) הוא מפיק צעיר ושאפתן בצוות של ABC ספורט במינכן, המסקר את אולימפיאדת מינכן 1972. הוא מנסה להוכיח את עצמו לבוס שלו, מפיק הטלוויזיה האגדי רון ארלידג' (פיטר סרסגארד). יחד עם המתרגמת הגרמנייה מריאן (ליאוני בנש) והמנטור שלו מרווין בדר (בן צ'פלין), ג'ף לוקח באופן בלתי צפוי את המושכות על מה שיהפוך לאחד השידורים החיים המותחים בהיסטוריה. זאת לאחר שהתברר שמחבלים השתלטו על חלק מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה. כאשר הנרטיבים משתנים, הזמן מתקתק, שמועות סותרות מתפשטות וחיי החטופים תלויים על חוט השערה, ג'ף מתלבט בין החלטות קשות בהטיית השידור מענייני ספורט לדרמה אנושית שבמרכזה טרור רצחני, בעודו מתמודד עם מצפונו המוסרי. 95 דקות.  5 בספטמבר



5 בספטמבר, תמונה באדיבות Tulip Entertainment



ביקורת

ארבע שנים אחרי אירועי האמת של הסרט הזה עלתה למסכים דרמה עסיסית על עולם שידורי הטלוויזיה. זה היה הסרט "רשת שידור", ביים אותו סידני לומט, על פי תסריט של פאדי צ'ייבסקי ובמרכזו עמדה התאווה והסגידה הבלתי נכבשת לאלוהי הרייטינג. לכאורה, אין קשר בין "רשת שידור" ל"5 בספטמבר". אבל בהחלט יש זיקה ביניהם בכל הקשור  לדינמיקה התוססת של השידור הטלוויזיוני החי ותוצאותיו, כפי שהדברים התנהלו בשנות ה-70.

ב"5 בספטמבר" אנחנו רואים תחילה צוות שידור ספורט מקצועני, מודרני, מתוקתק, מכוון עצמו לסיקור מהיר ויעיל של אירועי הספורט בבמה הגדולה בעולם לתחום מדי ארבע שנים - האולימפיאדה. ומהאולפן שלהם במינכן הם מסקרים ומפרשנים את שבירת השיאים הסיטונית של השחיין היהודי-אמריקני המצטיין מארק ספיץ. אבל אז הכל משתנה. תוך כדי השידורים החיים מתברר לג'ף שהפוקוס חייב לעבור לאירוע טרור מצמרר ומעורר אימה שמתפתח בשטח. מתברר כי לנגד עיני העולם והמצלמות מתרחשת השתלטות של מחבלי ארגון הטרור הפלסטיני ספטמבר השחור על חלק מחברי המשלחת הישראלית, שנלקחים כבני ערובה ונפתח מו"מ בינם ובין זרועות הביטחון הגרמניים במינכן. הסרט מתעד את אנשי ABC ספורט לאורך כל שלבי האירוע. כולל רגעי ההתעלות כאשר נפוצה שמועה שאנשי הביטחון הגרמנים השתלטו על המחבלים, ואז מפח הנפש כשמתברר שאירוע החילוץ כשל ו-11 מחברי המשלחת הישראלית נטבחו באכזריות.
ההתבוננות על האירועים מצד צוותי המצלמה שנשלחו כדי לקבל זוויות טובות יותר על המתרחש, והמעקב מהקונטרול בנשימה עצורה אחר האירוע, מצולמים בקפדנות וביעילות. יש כאן שמירה על אותנטיות מירבית, כולל שימוש בחומרי ארכיון ושחזורים תקופתיים נאמנים למקור, עם צילומי שחור-לבן גרייניים, באיכות של אז, הרחוקה מאוד מהליטוש הטכני של היום.

מאחר שמדובר בצוות תיעוד אירועי ספורט, שאינו מנוסה באקטואליה, הם מתלבטים באופן בו יכנו את האירוע, ובסוף בוחרים באופציה הנכונה -טרור. בימים אלה, בהם תסריטו של "5 בספטמבר" מועמד לאוסקר, נערך מסע דה-לגיטימציה לסרט (המועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט) בארה"ב, הקורא לקהל לא ללכת לצפות בו. אני מקווה שהוא לא יצלח. מדובר בסרט טוב מאוד, שהקאסט הגרעיני שלו סרסגארד, בנש וצ'פלין, מטילים זרקור ענק על אירוע שאסור שיישכח, גם 53 שנים לאחר התרחשותו. אוסף באירוניה צינית שהסרט "מינכן" (2005), של סטיבן ספילברג, הוא מעין המשכון לו. הוא עסק בחיסולם של המחבלים שביצעו את הטבח, על ידי אנשי המוסד, בהוראת ראש הממשלה גולדה מאיר.