אני עדיין כאן, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


ביקורת

מאחורי הבמאי הברזילאי המצוין וולטר סאלס לפחות שני סרטים מעולים קודמים: "תחנה מרכזית ברזיל" (1998) ו"דרום אמריקה באופנוע" (2004). לזה האחרון יש זיקה מסוימת לסרט שלפנינו. הוא עסק במסעו של צ'ה גווארה כרופא ברחבי דרום אמריקה, לפני שהפך למהפכן. כלומר, בשני הסרטים ניכר העיסוק בפוליטיקה. "אני עדיין כאן", שנכתב על ידי מורילו האוזר והייטור לורגה, מבוסס על ספר זיכרונות

לא יום ולא לילה, תמונה באדיבות טרנספקס

ביקורת

האפליה והקיפוח של בני עדות המזרח כשהדברים מגיעים להשתלבות בעולם הישיבות האשכנזי, אלה עובדות ידועות. הגזענות האשכנזית אל מול התלמידים הספרדים היא ברורה וגלויה. במקרה הפיקטיבי שלפנינו מדובר בעילוי, תלמיד חכם נלהב, בן משפחת גבאי, שחש תסכול עמוק מכך שהרב שלו (שמואל וילוז'ני) לא מוכן לדאוג לכך שהוא ימשיך את לימודיו בישיבה אשכנזית יוקרתית. בייחוד כשמדובר בחוזרים בתשובה, שהם מלכתחילה סוג ב'. והדבר משפיע על כל בני הבית. האם מנסה בדרכה המתונה והלא מתלהמת לגרום לדבר לקרות, אבל זה לא מצליח לה. והגישה של האב, שנכנס לתמונה, יותר קיצונית.

מאחר שמדובר במשפחה של חוזרים בתשובה ניכר כי לאב, העובד כקבלן שיפוצים, יש עדיין ספקות בכל הקשור לאמונה. הוא אף מתלבט האם לחבוש מגבעת באירוע בר המצווה של בנו, המבקש שאכן יעשה זאת.

סרט הביכורים של פנחס וויה, שאת תסריטו חיבר עם אהרון ישראל, אכן דן, בין היתר, בשאלות אמונה, עוצמתה ותוקפה. וכאשר נושא האפליה העדתית צף, עולה ומאיים על כל המרקם המשפחתי, הדיון מתמקד בנושא הצורב הזה.

הבימוי של וויה דידקטי, איטי וחודר אט אט לנשמה. אלא שהוא מכיל גם פתרונות של שכר ועונש בעלי היבטים מוסריים שנויים במחלוקת. ועדיין, זהו סרט חשוב, בנושא שעד עתה דנו בו בקולנוע הישראלי בעיקר בקלילות ובהומור (סרטי "בחורים טובים", למשל). ארבעת השחקנים המהווים את הצלעות המרכזיות של הסרט (אלי מנשה, מעיין עמרמי, שמואל וילוז'ני ובעיקר התגלית הצעירה והמפתיעה אדם חתוכה פלד) עושים עבודה טובה מאוד שמשרתת את הנראטיב.

הרקע של הבמאי מעניין. הוא בן למשפחה אשכנזית. הוריו ילידי צרפת. אביו התגיירה והפך חרדי ואימו בת למשפחה חילונית. הוא גדל במשפחה חרדית, עזב את הדת ואת הבית בגיל 16, הסתובב ברחובות עם חבר'ה כמותו  וצרך יחד איתם אלכוהול וגראס. אלא שבזכות סבתו הפריזאית הוא נחשף לעולם האמנות והקולנוע, למד כבר בגיל 20 ב"קמרה אובסקורה" והושפע לא מעט מיוצרי קולנוע איראניים. כל המורכבות הזאת באה לידי ביטוי ב"לא יום ולא לילה".

"התינוקת" (צרפת 2023) *** וחצי

דרמה. סרטו של גיום ניקלו. ג'וזף (פבריס לוקיני), סופר מזדקן החי בפריז, מקבל בשורה על אובדן קשה: בנו נהרג בתאונה, יחד עם בן זוגו. בהמשך מתברר לו כי השניים היו בתהליך של הבאת תינוקת לעולם, באמצעות פונדקאית מבלגיה. ג'וזף יוצא למסע לבלגיה, בתקווה שיצליח לתפוס את מקום בנו ובן זוגו ולהפוך לסב של התינוקת שעתידה להיוולד. כך יוכל אולי  להיות הסבא (והאבא) שמעולם לא היה, ולגדל את התינוקת הקטנה לאחר הלידה, אלא שהפונדקאית הצעירה, ריטה (מארה טאקן), מתגלה כבחורה קפריזית, בעלת אופי עיקש ורצונות משלה. ובנוסף לכך, החוק הבלגי עומד לצדה. מה יעלה בגורל התינוקת? 92 דקות.  התינוקת



התינוקת, תמונה באדיבות קולנוע חדש


ביקורת

מדובר בדרמה אנושית שמציבה בפני ג'וזף אתגר גדול. מצד אחד, הוא לא היה בקשר עם בנו, שכן התקשה מאוד לקבל את בחירתו הרומנטית. מצד שני נופלת כאן לידיו הזדמנות לאמץ בת משפה קטנטונת שיש לה את ה-DNA של בנו. ובכך יוכל לעשות אולי גם תיקון על התנכרותו לבנו ולבן זוגו. פבריס לוקיני הוא שחקן נפלא ("הטוב עוד לפנינו", "בתוך הבית", "הקומה השמינית"), אבל דווקא בסרט הזה יכולותיו באות פחות לידי ביטוי. מה גם שהסיפור מאוד פשוט וישיר, וגם אם יש בו תפניות עלילתיות כאלה ואחרות, אין בסרט יותר מדי הפתעות והוא נותר די ברור ושטוח לכל אורכו.






"הקוף" (ארה"ב 2025)

אימה. סרטו של אוזגוד פרקינס. מבוסס על סיפור של סטיבן קינג.  האחים התאומים האל וביל (את שניהם מגלם תיאו ג'יימס) מוצאים בעליית הגג של אביהם צעצוע מוזר בדמות קוף. מאותו רגע סדרת תאונות מחרידות מתרחשת בעיירה שבה הם מתגוררים. השניים מחליטים להיפטר מהצעצוע בתקווה שהתאונות ייפסקו. השנים עוברות והאחים מתרחקים זה מזה ושוכחים מהצעצוע. אלא שמתברר כי הקללה עדיין לא הוסרה. 130 דקות.