פנומנלית, חונקת ומשחררת

זה התחיל בין ייאוש לטשטוש. אחרי ה-7 באוקטובר חיפשה מדינה שלמה הלומת אימה, משמעות למילה: בית. פליטות - נדידה בלית ברירה, חיזקה סימני שאלה גם סביב המילה: גבולות. עשייה הייתה מפלט ליצרים מערפלים, דחפים שהתערבבו זה בזה: יצר הרע ביצר הטוב, הארוס - יצר החיים - בתנטוס – יצר המוות, אותה שאיפה לא מודעת לחיסול החיים המלבה תוקפנות והרס. הייתה גם כמיהה זועקת למרחב מוגן שישתיק את הקולות בראש. דחפים משתקים ומפעילים כמו חרדה וחמלה, זעם, צדק ונקמה, ביקשו נס שיציל אותנו מעצמנו – דאוס אקס מכינה של הקיום הישראלי.

מתוך מערבולת מחשבות וסערת רגשות, נולדה Paletina, יצירה פנומנלית, חונקת ומשחררת בו זמנית, שנעה על קו התפר בין קולנוע ובמה, גבול מטושטש בין הגוף הנע והמפוסל, תנועה בין הפרטי לכללי ובחזרה. כמו פַּאלֶטָה של צבעי המזרח התיכון, כמו טינה, כמו פלשתינה.

איציק ג'ולי, יוצר רב-עשייה ונטול גבולות, מנהלה האמנותי של קבוצת תיאטרון נוצר, יצא למסע במרחבי התודעה. לא במכוון יצא. ככה יצא. מתוך יצר כפייתי שלא נותן מנוח, דיסטורשן פנימי טורדני מחייב פעולה, נדודי נפש מדירי שינה, יצא מהבית כדי לבדוק מהו בית. 



פלטינה, דן שפירא, צילום: אורי רובינשטיין
 
מערערים כמו סערה
 
"חיפשתי דירה שמישהו עזב להיפלט מתוכה", אומר הדובר בסרט שצילם ומוקרן משני צידי הבמה. בין נבכי מחשבותיו כלואים כעת, מימין ומשמאל, שלושה שחקנים וקבוצת צופים מצומצמת. אין מפלט. שלושה חודשים מאותו בוקר שבת בו הכל נעצר, ג'ולי מצא את עצמו בדירה זרה, מקלט זמני מהמציאות טורפת הדעת. בלי לדעת מדוע, התחיל לצלם. בזרם תודעה אינסופי, מבוע של פיסות מחשבה מיטלטלת, המתחברות לאיטן, מדלגים הרהוריו בין חפצים אישיים שנותרו בדירה המיותמת לפרטים היסטוריים. דימויים על דימויים – חלקם חלומות, חלקם סיוטים - מבליחים כמו מצמוץ, כמו שברי מראות ומאורעות, מערערים כמו סערה. רחוב עזה ביפו.

"אני מייחל לברוח, לשכב על החול הנעים, לדלל את האימה, לשכוח את הגזל בו אני מואשם", אומר הנודד מהארץ בארץ. מהתקווה עד הנהר ועד הים, האם יש תקווה? המצלמה סבה מהר יותר ויותר, מסחררת, מערפלת כמו הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כמו מאבק בין שייכות לזרות, זהות ומחיקת זהות, צדק ואשמה. בין מסך למסך שחקנים וקהל, כולם ניצבים בטרגדיה הפרפורמטיבית הזו, במרחב ביניים מדמדם דמדומים, בין תיעוד לחיים עצמם שאינם חיים. שלושת השחקנים שעל הבמה – מירב גרובר, דן שפירא וערן בן צבי – נותנים גוף קונקרטי לקולות המתרוצצים כבאמוק בראשו של הדובר על המסך, כתובים כטקסט פיוטי מפעים, שירה עשירה, רב שכבתית, החושפת פצעים.

"המלחמה נמשכת ונמשכת, לפעמים זה מרגיש שלעולם לא נצא מהמצב הזה. כאילו אנחנו לכודים במערבולת", אומר הדובר. כאוס בחוץ, כאוס בפנים. "ומבין כל הרעשים, האלימות מתגנבת פנימה כמו כוח שקט מרושע ומתגברת ללא הפרעה לקרשנדו מחריש חיים. כל רעש קטן לוחש לנו שאלימות היא הדרך היחידה קדימה, וזו התשובה היחידה לכל הזעקות המהדהדות סביבנו. אנחנו תקועים במעגל הזה שנחרט עמוק במרקם הקיום שלנו... עוטפים את האלימות במעטה ההכרח. זה חזק מאתנו". ובכל זאת: "אנחנו שולחים חכות לים הסוער מקווים שאיזו חתיכת עתיד יפה תפרפר לה בקצה". בינתיים זה הלב שמפרפר, התקווה.


פלטינה, תיאטרון נוצר, צילום: אורי רובינשטיין

"הפכתי למשרד הסברה מטעם עצמי"
 
תהליך העבודה על "Paletina" היה ארוך ומורכב. דרך עלומה, לא נודעת, ללא כיוון מוגדר רק שכבות של כאב ותחושה של דחיפות. "הרגשתי שהכל נשמט, שאני חייב לברוח מהמוכר למקום זר, להתבודד", אומר ג'ולי בראיון שנערך ימים ספורים לפני הבכורה. "מהר מאד הפכתי למשרד הסברה מטעם עצמי. ראיתי את הקולגות שלי בחו"ל משתלחים, משלחים סיסמאות וקלישאות נבובות. לא הבנתי מה קורה. אמנות ואינטלקט צריכים, הרי, להיות מרחב ששואב מאתנו בינאריות ודיכוטומיות ומכניס את החברה למקום של ספק ומורכבות בנוגע למצב האנושי, ופתאום הרגשתי יותר ויותר שהם מגויסים לגדודי הטוב והטהור מבלי לחקור את הדבר. איך אפשר להיות אמנים גדולים ועמוקים מצד אחד, ומנגד, בעלי תפיסה פוליטית כל כך רדודה? הייתי חייב למצוא חבל הצלה, שפה שתאפשר לי לדבר מבלי לתת לדיכוטומיות החד-קוליות האלה להשתלט".

אתה אומר "הפכתי למשרד הסברה מטעם עצמי". זה מפתיע

"תראי, יש לי כל כך הרבה ביקורת על המקום הזה ופתאום יצאו מתוכי טקסטים שלא זיהיתי, כמו זהות חדשה שמתרגשת עליי. אבל גם בזה - לא מעניין אותי להגן על עמדות, אלא להבין מאיפה זה בא? מה זה הדבר הזה? מה השורשים של זה? אני מניח שזה יושב על הטראומה ואני עדיין מנסה להבין ומתקשה לעכל את הדיסוננס הענק שלא מפסיק להתקיים בפנים ובחוץ, מול העולם. זו התמודדות מורכבת". 

בסערת המלחמה וכשברקע שוטף גל לאומני עכור את הקמפוסים ברחבי ארה"ב, ג'ולי צולל לטקסטים איקונים כמו "בגידת האינטלקטואלים" של זי'ליין בנדה, מאסה ביקורתית חריפה מתחילת המאה הקודמת על אימוץ אינטרסים פוליטיים - לאומיים, לאומניים, מעמדיים, גזעניים או כלכליים תוך הקרבת ערכים הומניים אוניברסליים ובגידה במחשבה חופשית, מרובדת ומורכבת. "הגעתי לטקסטים שאיששו את התחושות שלי. בדיעבד הבנתי שמה שהוביל אותי היה הצורך להציל את עצמי, להתרוקן לגמרי לתוך מחשבה אחרת. הייתי חייב לברוח למקום זר, להתבודד בו. בדירה ששכרתי התחילו לצוף טקסטים. ניהלתי עם הקירות, הצללים והחפצים דיאלוג. התחלתי לצלם בלי לדעת לאן אני הולך עם זה". 



פלטינה, תיאטרון נוצר, צילום: אורי רובינשטיין
 
"כולנו יושבים על אותו הכאב"
 
קוסמופוליטיות, תחושת תלישות ושייכות הם נושאים שמעסיקים אותו מזה זמן, אך ב-7 באוקטובר הפכו המילים טעונות ומפעילות יותר מתמיד. "פתאום כל הקוסמופוליטיות הזו שאנחנו משתייכים אליה – שמאלנים, ליברלים, אינטלקטואלים קוראי ספר – הכל התהפך. הייתי על סף ייאוש מהשפה המגובבת סביבי, ערימות של שטויות. ופתאום, בתוך הדירה הזו, שהיא הכי קוסמופוליטית ורבת פנים שיש, צפו כל כך הרבה שכבות, גרעיני כתיבה לעבד וחומרים לארגן, קונוטציות, רפרנסים וציטוטים ובעיקר קצוות פרומים. אני לא יוצר דוקומנטרי כך שהייתי צריך לפרק את זה החוצה מתוכי. זה חיזק את הרצון להפוך את זה למקום מפגש ואפשרות לריפוי".

הסרט שג'ולי צילם יכול היה בפירוש לעמוד בפני עצמו, אבל ההחלטה לפרק ולחלק את הטקסט בין  שלושה פרפורמרים שנותנים לו במקביל גוף והד, הולכת יד ביד עם ריבוי הקולות המהדהדים בו. "לא רציתי שזה ייצג רק אותי. חיפשתי אפשרויות ומבעים שונים, גישות שונות. היה לי חשוב שהשחקנים ימצאו בתוך זה את הקול שלהם כדי שתיווצר שם עוד שפה".

לא חששת שהאחד יבוא על חשבון השני? שחלוקת הקשב בין המסך לבמה תגרע מזה ומזה?

"היה חשש, ברור. השילוב הזה אינסופי וזה נכון שאי אפשר לתפוס את הכל. הסרט שולח את הצופה לעולם בו קול אחד מוביל אותו. הבמה מאפשרת מבט יותר רחב וחופשי. ביחד, אני חושב שנוצר מרחב נושם שמאפשר חלוקת קשב. יצאתי מתוך חוויה פרטית אבל להרגשתי המון יחידים נמצאים במקום שאני מצוי בו ברמות שונות. כולנו בתוך זה. הרגשתי שאני כותב ועושה משהו שיושב בליבה של מדורת השבט, זו האש עצמה. לא יצאתי לג'ונגל באמזונס ואני מספר על החוויות שלי משם. אני מדבר על משהו שחברה שלמה חווה ומתמודדת איתו. כולנו יושבים על אותו הכאב".
 

מירב גרובר, פלטינה, תיאטרון נוצר, צילום: אורי רובינשטיין


מימין: איציק ג'ולי, צילום: יהב כספי. משמאל: מירב גרובר, צילום: עמית סידי


מירב גרובר: "אין לאן לברוח"
 
מירב גרובר, הקול הנשי שמתהדהד בראשו של הדובר, מדברת על אותה מטוטלת רגשית שמניעה בין מחשבות הרהורים וסיוטים מאז ה-7 באוקטובר ומתנקזת לתוך העבודה. "הטראומה והבלבול הכניסו בנו שיבוש נוראי. איציק הוא כותב נפלא, אלוף האסוציאציות והתחביר שלו בטקסט מרגש אותי. לכן היה לי קל להחליק פנימה. שפך המילים שאיציק כתב נוגע בכל אחד במקום אחר. אין פה אמירה פוליטית אלא כאב נטו. זה כמו וידאו קליפ של השנה וחצי שעברנו".

אחרי ששיחקה פחות או יותר על כל הבמות הגדולות בארץ, בפרויקט הזה זו גם הקרבה על גבול ההטמעות בקהל שמשכו אותה. "הבמה חפה מנצנצים. שום דבר לא מסתיר אותנו. אין לאן לברוח. אין איפה להתחבא. הטקסטים האלה, מילים גדולות מהחיים, פועלים על הגוף והנפש. זורקים לכל מיני מקומות. מפעילים. היו לא מעט משפטים שכשקראתי אותם בפעם הראשונה, פרצתי בבכי. זה היה כמו להקיא. מה שעושה אדם למשורר זו היכולת לחבר אנשים במכנה משותף. איציק פרש לפנינו במילים שלו את תת ההכרה הקולקטיבי של כולנו.

"בזמן שנותר לי אני לא חושבת שאי פעם אתגבר על ה-7 באוקטובר והפרויקט הזה צמח מתוך הפצע הנוראי הזה. אנחנו פצועים. הילדים שלנו שגילו בבת אחת שהבית שלהם פרוץ, שלמדינה שבה הם חיים אין אבא ואמא, שאין מבוגר אחראי שיגן עליהם, גם הם פצועים. זה משהו שצריך לדבר אותו וזה בדיוק מה שאנחנו עושים".

ערן בן צבי ומירב גרובר, פלטינה, צילום: אורי רובינשטיין

שישי 28 בפברואר 2025 בשעה 13:30,  מוצ"ש 1 במרץ בשעה 20:30,  ראשון 2 במרץ בשעה 20:30,  רביעי 5 במרץ בשעה 20:30,    חמישי 6 במרץ בשעה 20:30 -  HADIVE   מתחם 3426, התחייה 27, יפו. להזמנות:  03-6350772 או בלינק