"זרע התאנה הקדושה" (איראן, גרמניה, צרפת 2024) *****

דרמה. סרטו של מוחמד רסולוף. אימאן (מיסאג' זארה) הוא בעל ואב פטריארך במלוא מובן המילה. במקצועו הוא שופט חוקר בבית המשפט המהפכני בטהרן. הוא זכה זה עתה לקידום, ואשתו נג'מה (סוהיילה גולשטני) ושתי בנותיו המתבגרות, רזוון (מאשה רוסטמי) וסאנה (סאטרה מאלקי) מקבלות הנחיות מדויקות לגבי מה אסור להן, מה מותר ומה נדרש מהן לאור תפקידו החדש ובעל החשיבות. אבל רוח המחאה הפוליטית שמשתוללת ברחובות טהרן מחלחלת גם אל תוך ביתו של אימאן, שאף נאלץ לצאת נגד מצפונו ולחתום על פסקי דין של מוות מבלי שחקר את התיקים לעומק. וכאשר האקדח שקיבל ממקורבו הממונה עליו נעלם, הוא נוקט צעדים קיצוניים שרק מוסיפים למתיחות הגוברת בבית. השאלה היא מה יקרה כאשר אשתו ובנותיו יגיעו לקצה. 168 דקות. זרע התאנה הקדושה



זרע התאנה הקדושה, תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

לפני תחילת הסרט "זרע התאנה הקדושה", מופיע על המסך כיתוב המבאר את מקור השם. "התאנה הקדושה היא עץ בעל מחזור חיים יוצא דופן. הזרעים שלה טמונים בלשלשת ציפורים, צונחים על עצים אחרים. הם מצמיחים שורשים באוויר שמתארכים ומגיעים עד האדמה. אחר כך הענפים נכרכים סביב העץ וחונקים אותו. עד שלבסוף התאנה הקדושה עומדת בזכות עצמה". 

ואין כמו התיאור הזה - של עץ טפיל הנעזר בעצים אחרים כדי להתפתח ובסוף הוא חונק אותם - כדי להוות דימוי מדויק לנושא הדיון שלו חנק העם האיראני על ידי אנשי ההפיכה האכזרים שלו. התמונה הראשונה שלו מראה יד שומטת לריצפה מספר כדורי מחסנית אקדח, המתגלגלים עליה. ואחר כך יד מגישה טופס ויד אחרת חותמת עליה. זהו דימוי לתהליך העיוור בו נדרש גיבור הסרט אימאן לחתום על פסקי דין הגוזרים מוות, מטעם ההפיכה, על אנשים שאת תיקיהם אפילו לא קרא.

מהרגע שאימאן קיבל "קידום" בתפקידו והפך לשופט חוקר וגם מוציא לפועל – כלומר תליין – הוא נכנס לקונפליקט מצפוני עם עצמו, אבל עד מהרה מיישר קו עם ההפיכה. הבעיה היא שהוא גוזר על אשתו ושתי בנותיו, שעד עתה התנהלו כמו אנשי מעמד בינוני ומעלה נורמטיביים למדי, כניסה למלכודת שאין ממנה מוצא.

הסרט מתרחש באיראן באחת מאותן תקופות סוערות בהן פורצת מחאה כללית הסוחפת המוני אנשים.
זה קורה לאחר מותה בגיל 22 של מהסא אמיני, שכל חטאה היה שהיא לא רצתה לעטות עליה חיג'אב בציבור. אשתו של אימאן מנסה לסייע לו לכפות את רצונו על בנותיו, אבל כאשר מגיעה לביתם סדאף ( ניושה אחשי) חברתה הקרובה מהאוניברסיטה של רזוואן כשהיא פצועה בפניה לאחר שנורתה, מחאת הבנות מתעצמת. וכאשר נעלם אקדחו של אימאן מהמגירה בבית בו הניח אותו, הוא נכנס לפראנויה ונוקט בשורת צעדים שמחמירים את המצב במשפחתו, ובהכרח משפיעים גם על הקריירה שלו.

למרות שצולם בחשאי, על מנת שהשלטונות לא יעלו על ה"מזימה", הצליח רסולוף ליצור סרט נוקב, כואב ומרשים. בהבינו שהוא על הכוונת, סיים אותו הבמאי תוך עזרה מבחוץ ולבסוף תוך בריחה הרואית ממדינתו בטרם ייאסר שוב. כיום הוא חי בהמבורג, גרמניה.

נחזור לסרט, מצד אחד רסולוף מראה בו את החיים השגרתיים התוססים בטהרן. מצד שני הוא מאפיין את הוויי הבית של המשפחה,  שככל שעובר הזמן נעשה קשה וכבד. תחילה בגלל התלבטויותיו המצפוניות של אימאן, עד שהוא מחליט סופית לזרום עם תפקידו כחותם על הוצאות להורג. והן בגלל המחאה המתעצמת ברחוב, שמשפיעה על בנותיו, המרגישות שבאיזשהו מקום הן חלק ממנה. לכך צריך להוסיף את השימוש שעושה רסולוף בסרטונים אמיתיים שצולמו בהפגנות בטלפונים הסלולריים. ולבסוף, האקדח שנעלם מטלטל את כל מערכת האיזונים שעוד התקיימה איכשהו במשפחה, ומוביל לטירוף מערכות.   

כמעט לכל אורך הקריירה שלו באיראן העביר רסולוף ביקורת חריפה על שלטון ההאייטולות, הושלך למאסר לא פעם ואף נאלץ לצלם את סרטיו בחשאי. הוא חתום בין היתר על הסרטים המצוינים "אדם של יושרה" (2017) ו"אין רשע בעולם" (2020). "זרע התאנה הקדושה" הוא עוד חוליה מעוצבת ומגובשת ברשימת עבודותיו. עוד סרט אמיץ המציג את האג'נדה הצודקת והבלתי מתפשרת של הבמאי ונכונותו להילחם עד חורמה על האמת שלו. 

 "דבי הייתה פה" (ישראל 2025) ****

דרמה. סרטה של דנה גולדברג. את יום הולדתה ה-51 חוגגת דבי (כרמל מסילתי) במחלקה הסגורה במוסד למתמודדי נפש גהה. ריבה (איילת מרגלית), בת זוגה, מגיעה למחלקה עם מיכל (חווה לוי רוזלסקי), סטודנטית שלה במסלול וידאו-תרפיה, כדי שתיצור יחד עם דבי סרט אישי קטן. מיכל נשאבת לעולמן של דבי וריבה, אבל הסיפור שמוצג בפניה מלא פערים וסתירות. כשהסקרנות ועודף המוטיבציה הופכים אצלה לאובססיה, חוצה מיכל את הקווים ויוצאת לחפש תשובות לשאלות המציקות לה. בזכות רמזיה של דבי מאתרת מיכל את כל שחקני המשנה בסיפור. פיסות המידע שנחשפות בפני מצלמתה מחזקות את התחושה שיש כאן יותר ממה שנראה לעין. 80 דקות.  דבי היתה פה



דבי היתה פה, צילום: דריה נור


ביקורת

דנה גולדברג היא יוצרת קולנוע מרתקת בעיניי. היא מנסה בכל פעם מחדש לשבור קונבנציות. היא עשתה זאת כבר פעמיים, ב"אליס" וב"מות המשוררת". בסרט הנוכחי, "דבי הייתה פה" היא חוקרת את הקולנוע והפסיכולוגיה בהתבוננות מרתקת. העניין של הוידאו-תראפיה מספקת התבוננות חיצונית, כלומר קולנוע בתוך קולנוע. ולמרות שרוב רובו של הסרט מורכב מ"ראשים מדברים", האינטראקציה בין דבי וריבה מול מצלמתה של מיכל, עושה את העבודה. משחקן של כרמית מסילתי ואיילת מרגלית משובח. הן כאילו משחקות את עצמן במיזם הקולנועי שנראה כאילו דוקומנטרי, אבל הוא הרבה מעבר לכך. מדובר בעבודת קולנוע טובה מאוד.   

"בעלה של המחסלת" (ארה"ב 2024) *** וחצי

מתח-אקשן. סרטו של תומס וינסנט. לאמה (קיילי קוואקו) יש משפחה לתפארת. היא מתחזקת בעל, דייב (דייוויד איילוהו) ויש להם בת ובן. יש לה לכאורה גם עבודה מכובדת, אבל זהו סיפור כיסוי להיותה מחסלת בשירות ארגון גדול. עבודתה חשאית כמובן ואפילו בעלה וילדיה לא יודעים על כך דבר וחצי דבר. אלא שמהלך אחד לא נכון של אמה גורם לה להיחשף ולהפוך למטרת התנקשות ודייב מוזמן למשרדי ה-I.B.F רק כדי ללמוד מיהי אשתו באמת. האם הוא יהיה מסוגל להאמין לה ולאהבתה אותו  ואת ילדיהם? או שיעריך שהוא היה עוד דמות לא משמעותית בחייה ובמערך החיפוי והכיסוי שלה כמחסלת מקצועית קרת רוח? 100 דקות.   בעלה של המחסלת



בעלה של המחסלת, תמונה באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג


ביקורת

הנוסחה הזו – של היטמן (במקרה הזה היטמנית) שפועלת במסתור בעוד הקרובים לה לא יודעים על כך בכלל - די מוכרת. יחד עם זאת, הסרט כתוב היטב, מספק לא מעט רגעים טובים. קצת מתח, קצת אקשן, קצה הומור, והכל ביחד מתכנס לסרט לא רע בכלל. קיילי קוואקו משחקת טוב למדי את הזיקית האנושית שמחליפה בגדים, נעליים, פאות ולוקים כדי להיראות כל פעם אחרת, בהתאם לחבילת הפספורטים שיש עליה ואשר מספקים לה שלל כיסויים, בדמויות שונות, כדי להסוות את "משלח ידה", בעודה מסתובבת בעולם ומחסלת קורבנות. ועדיין, הטוויסט האמיתי בעלילה חל כשהבעל מגלה ושואל את עצמו האם הוא וילדיהם המשותפים הם גם חלק מהכיסוי שלה?       

"פדינגטון בג'ונגל" *** וחצי

הרפתקאות-אנימציה. סרטו של דונל ווילסון. כאשר הדוב האהוב וחובב הריבה מגלה שדודתו לוסי נעלמה מבית האבות לדובים בו חיה, פדינגטון ומשפחת בראון יוצאים לג'ונגל הפראי בפרו במטרה למצוא אותה. הרמז היחיד שברשותם למקום הימצאה הוא סימון על מפה ייחודית. נחושים לפתור את התעלומה, מגיעה החבורה הקטנה ליערות הגשם הפראיים    שלגדות האמזונס במטרה למצוא את לוסי. ויש מצב שהם יגיעו גם לעיר האבודה אלדורדו, שם אמור להימצא המטמון הגדול בעולם. 106 דקות.  פדינגטון בג'ונגל



פדינגטון בג'ונגל, תמונה באדיבות פורום פילם


ביקורת

התרגלנו לראות אותו מסתגל ללונדון והופך לג'נטלמן בריטי. אבל הפרק הזה בהרפתקאותיו מחזיר אותו למקורותיו, בפרו. הסרט מרגיש כמו פדינגטון בגרסת "אינדיאנה ג'ונס" או "בעקבות האוצר הרומנטי", והוא מספק לנו שלל הרפתקאות ביערות העד של נהר האמזונס. האנימציה עשויה היטב והסיפור מתאים לכל המשפחה. גם חג הפורים הקרב מתאים לעניין.

"תולעת ספרים" (ארה"ב-ניו זילנד 2024) ***

הרפתקאות. סרטו של אנט טימפסון. מילדרד (נל פישר) בת ה-13 היא נערה סקרנית החיה בניו-זילנד ואוהבת בין היתר לקרוא הרבה ספרים ולרכוש דעת. תאונה מוזרה של טוסטר שמתפוצץ ליד אמה, גורם לאם לפגיעה קשה והיא נכנסת לקומה. בעוד הרופא מנסה לעודד את מילדרד שהאם תתאושש, מופיע בבית לפתע סטרון (אלייז'ה ווד) המציג את עצמו כאביה הביולוגי אותו לא הכירה, וכקוסם/ אמן אשליות, אם כי נראה שהוא לא ממש משכנע בתחומו. כשמתברר לו שמילדרד הייתה אמורה לצאת עם אמה לקמפינג, הוא מחליף אותה ויוצא עם בתו המתבגרת למסע הרפתקאות בטבע המרהיב של ניו זילנד. 103 דקות.  תולעת ספרים


תולעת ספרים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג


ביקורת

זה מיזם קולנוע קצת מוזר בעיניי. מצד אחד הוא פונה לצעירים ולכל המשפחה, בהיות הגיבורה שלו בת נעורים. מצד שני זהו תשדיר תיירות (די אטרקטיבי, צריך לומר) למרבצי הטבע הפראיים של ניו זילנד. הסיפור עצמו קצת קלוש בעיניי. האב סטרון שמופיע לפתע בחיי בתו מילדרד הוא די רכיכה. מציג עצמו כקוסם או אמן אשליות אבל הוא די כושל בתחום הזה.וכאשר השניים שוהים ביערות הבת מתגלה כבעלת התושייה, ולא כל כך ברורמה תפקידו של סטרון בכוח, חוץ מלהיות אביה הביולוגי. זה לא אחד התפקידים הבולטים של אלייז'ה ווד.