מציאות מופרכת של חרדות ופרנויה

כבר שנים שנעם גיל מחטט בפצעים, מנסה לאתגר את תיאטרון האבסורד הזה שנקרא ישראליאנה. על קו התפר בין מציאות מופרכת של חרדות ופרנויה לבין צורך קיומי לברוח כדי לקבל פרספקטיבה, להבין ולהכיל - נעים המחזות שהוא כותב בשפה ייחודית ובשכבות על שכבות שהוא בונה מפלסטלינת החיים בישראל.
 
שני עשורים שהוא בשטח, עמוק בתיאטרון הפרינג' עם נגיעות ברפרטוארי וביקורים קצרים במחוזות הקולנוע, הטלוויזיה והמחול. שמונה ממחזותיו, מסה קריטית מהסך הכללי, הציגה "קבוצת עבודה" של יגאל זקס, אנסמבל חריג בנוף, שחי ובועט כבר 15 שנים. שיתוף פעולה ארוך טווח שכזה, חורג גם הוא מהקיים בזירת התיאטרון ככלל ובאלטרנטיבי בפרט.

ובכל זאת, על אף הפרסים שקטף, ביקורות מהללות מקיר לקיר וקו רציף של יצירה שלא מפסיקה לנבוע, עדיין לא פרץ את מחסום האנונימיות. אם איכשהו יצא שפספסתם, הגיע הזמן שתשמעו. למה? כי הסיטואציות והדמויות המופרכות שהוא בודה, קומדיות שחורות ופרועות שהוא רוקם לפנטזיה מבריקה שלא משחררת, מערערות על הקיים, שומטות את הקרקע בכל רגע נתון, שולפות מאזורי הנוחות ומבהירות את הברור, לכאורה, מאליו: דבר אינו ברור מאליו ויציבות היא פיקציה, אז אם כבר, לפחות שנצחק.
 

הפצוע הישראלי, צילום: שמחה ברבירו

יש היגיון במחלקה פסיכיאטרית?

החודש תעלה "קבוצת עבודה" בבכורה את "הפצוע הישראלי" שגיל כתב ויגאל זקס ביים. קומדיה או טרגדיה? תלוי בזווית הראיה. כך או כך מדובר במחזה סאטירי מבריק, שנע באזורי הפנטזיה - אינטליגנטי, חריף, מתוחכם ומצחיק, זר ובה בעת מוכר כל כך.

העלילה מתרחשת במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. כשלמחלקה מגיע פצוע שזהותו ונסיבות הגעתו הם תעלומה, מתחילה עלייה לרגל לחדרו. מאושפזים במחלקה, רופאים, סניטרים, מגיעים זה אחר זה לחדרו ומנסים, כל אחד בדרכו, להכניס סדר והגיון בכאוס חייו. עכשיו, לך תמצא הגיון במחלקה פסיכיאטרית.

האנלוגיה אולי לא מורכבת, אבל פתלתלות העלילה בהחלט כן. שש דמויות מחפשות מחבר ובסופו של דבר, כפי שנכתב בתכניה, זהו סיפור ישראלי, מצחיק, משוגע ונוגע ללב על אנשים שמנסים לברוח מהסיפור שלהם, רק כדי לגלות שהם בעצם כותבים אותו מחדש. קצת כמו המחזאי.

הפצוע הישראלי, צילום: שמחה ברבירו

בין שפיות לפנטזיה
 
"נשבעתי לעצמי ש'הפצוע הישראלי', יהיה הפעם האחרונה שאני עושה את זה", מספר גיל. "אמרתי גם ליגאל זקס, שאם אני נותן לו מחזה נוסף כזה, שיזרוק אותו לפח. זו תמה שאני כל הזמן חוזר אליה – אנשים פצועים שבורחים מהמחלה הממארת הזו שנקראת מציאות או חיים, למעין פנטזיה שהם אחראים על בריאתה, סיפור שהם כותבים במהלך המחזה ומאבד שליטה באופן שמאלץ אותם לבחור בין המחלה לתרופה, בין המציאות לחלום ולאט לאט הקווים מיטשטשים".

אתה מדבר על קווים שמיטשטשים, בזמן שמחוץ לאולם התיאטרון הכל מאבד אחיזה. זה לא במקרה
 
"זו תקופה שמלווה בחרדה, טירוף, פיצול אישיות ובשאלות על הישראליאנה הזו שאין לה באמת אחיזה במציאות, היא בכאילו. הכל הצגה וכולנו פסיכים במציאות לא הגיונית. אז כן, אתה שואל את עצמך מהי המחלה? מי באמת פצוע? מהי הישראליות הזו שיוצאת משליטה והופכת, במובנים רבים, לגרוטסקה.

"גם בקונפליקט הפוליטי שמעסיק אותנו עכשיו וקשור באופן הדוק לראש הממשלה, אני שואל את עצמי בכל מערכת בחירות מה אני מחמיץ, מה אני לא מבין, אולי אני המשוגע. אולי השאיפה לשפיות היא השיגעון האמיתי. זה מלכוד 22. כשאתה מוקף במשוגעים, במיוחד במציאות המזרח תיכונית, אתה נע בין נורמלי ללא נורמלי, בין שפיות לפנטזיה. לא משנה מה אני כותב, תמיד יש רגע שבו אחת הדמויות מסתכלת סביבה ושואלת מה לכל הרוחות קורה פה. אז כן, ב'פצוע הישראלי', שאלתי את עצמי האם אני במחלקת הפסיכיאטריה או פשוט בטראומה". 



הפצוע הישראלי, צילום: שמחה ברבירו

"אני נונקונפורמיסט פתולוגי"

כשהוא לא כותב מחזות, נעם גיל באקדמיה, מזגזג בין אוניברסיטאות וחוגים – ספרות אנגלית ולימודים אמריקאיים, ספרות זרה ובלשנות, תיאטרון פוליטי וכתיבה יוצרת. אחרי כמה שנים בארה"ב, דוקטורט בברקלי ואחד דונלד טראמפ, שהפך למנהיג העולם השלישי, גיל החליט שהגיע הזמן לחזור הביתה. "הייתי שם בשנה שטראמפ נבחר. זה היה כמו מפגש של טירונים אבודים עם שועל קרבות ותיק. אמרתי לעצמי, ישראלים ליברלים שכמותי, מומחים בהתפכחות פוליטית ומלב שבור מהמצב. מסתבר שגם ארה"ב זה מקום דפוק".
 
יכול להיות שכדי לכתוב ככה, היה צריך מרחק אסתטי שייתן פרספקטיבה?
 
"אני לא חושב שהחוויה האמריקאית שינתה אצלי משהו דרמטי. זה הזמן שפותח מחשבות. 'סיפורה של בדיחה', שזכה בפסטיבל 'צו קריאה' בצוותא, עלה בשנת 2006. הכי פרינג' שיכול להיות. רוב המחזות שכתבתי עלו ב'קבוצת עבודה' ובמקביל התדפקתי על דלתות התיאטרון הרפרטוארי. לקח 15 שנה עד שנפתחה הדלת עם 'בקשתה של רווקה' שיגאל ביים בהבימה. אתה חושב שיש גורם מכוון ואם תהיה מספיק טוב, יקבלו אותך. אבל כמו ב'הטירה' של קפקא, אתה עומד מול גוף שאין לך מושג מה הדרך לחדור אותו, זה גוף שאתה לא יודע איך להתנהל מולו. צריך גם לומר שהממסד הרפרטוארי שמרני יותר כי סיכונים עולים כסף. צריך ללהטט בין הדרישה להיות אטרקטיבי באופן שימשוך קהל רחב, לבין הצורך לעמוד מאחורי מה שאתה כותב. לי, נונקונפורמיסט פתולוגי, היה קשה מאוד למצוא את האיזון העדין הזה. נדמה לי שזו תשובה לשאלה שאני לא זוכר".    
 
בערך. אבל אם כבר פתחנו, צריך לומר שלפחות בשנים האחרונות אתה מתחיל למצוא איזון. "בקשתה האחרונה של רווקה" שזקס ביים וגם "שוסטרמן" שביימה תמר קינן, עלו שניהם בתיאטרון הבימה. בעונה הקרובה יעלה מחזה חדש שלך בבית ליסין. דברים קורים
 
"בתחילת הדרך הייתי כותב אבוד, עגלה שתקועה בבוץ, או במילים אחרות - לא מצאתי את מקומי. ואז יגאל נכנס לחיי עם פרויקט בשם 'נקודת פתיחה', בית למחזאות ישראלית מקורית. הגשתי שלושה מחזות וכולם התקבלו. עכשיו, אנחנו במחזה השמיני שלי שעולה בקבוצה ויגאל מביים. 'קבוצת עבודה' זה סוג של תיאטרון רפרטוארי בפרינג', תיאטרון מקורי במלוא מובן המילה, שנוגע בנושאים שמעסיקים את החברה הישראלי. תיאטרון בועט ורלוונטי, שגם זו סוגיה הפכפכה בתיאטרון הישראלי ובעיקר ברפרטוארי. בעיניי הקבוצה הזו היא אחד הדברים היותר מעניינים שיש פה". 
 

הפצוע הישראלי, צילום: שמחה ברבירו


מאתגר את הבועה הליברלית

מה עושה לך את זה בתיאטרון?
 
"אין יצירת אמנות פחות מושכת, בלשון עדינה, או פחות בזויה בלשון ישירה, מזו שמספקת תשובות ומסיימת טקסטים בסימני קריאה. על כל פנים אותי זה לא מעניין. יש לי אלרגיה לכתיבה דידקטית שאין לה שום משמעות מלבד טפיחה עצמית על השכם מאנשים נרקיסיסטים. בדברים שאני עושה, אני מנסה לייצר אנטיתזה לזה.

"מה שמעניין אותי זה להציג קונפליקט, לסבך אותו ולהבין שהפתרון אינו המוקד. הרבה פעמים החיפוש הזה מגיע למבוי סתום, הרבה פעמים הוא פתח לשאלות חדשות. יש יחידי סגולה על הסקאלה שבין טולסטוי לארתור מילר, שהיו יוצרים מאד מחויבים והקדישו את האמנות שלהם לשיפור המציאות ולקידום מטרה חברתית שהאמינו בה.

"יש ים של יוצרים שמקריבים את האמנות על מזבח האמירה הדידקטית כדי למצוא חן, הייתי רוצה לחשוב שאני לא שם. ואם לחזור לשאלה, מה שמעסיק אותי כאדם שתופס את עצמו כהומניסט ליברלי, זה לאתגר את הבועה הליברלית". 



נעם גיל, צילום: סוניה וינר

"במובן מסוים אני סובל מפיצול אישיות"

כשגיל מדבר הוא נע ונד בין קצוות, בין הכן לאולי לא, בין הדבר לאיפכא מסתברא. מניח טיעונים וטיעונים כמו דמויות שנכתבות תוך כדי קטטה המונית בראש. "באוניברסיטה אני מקדיש הרבה זמן להבחנות בין קונפליקט להתרת הקונפליקט, בין התשובה לשאלה. בסוף זה שיח פנימי שאתה כותב.

"אני לא דמות אחת, אני כולן כך שבמובן מסוים אני סובל מפיצול אישיות והכתיבה מאפשרת לי להתמודד עם ההפרעה הנפשית הזו. אני כל הזמן בדיאלוג עם עצמי ובדרך כלל אלה שני אנשים שלא מסכימים זה עם זה. אני מניח שהרבה כותבים אחרים מתמודדים עם אותה ההפרעה".
 
אתה נוגע בפוליטיקה אבל לא בהכרח באופן ישיר, תמיד חריף, בועט אבל לא בוטה. הליכה בין הטיפות?
 
"לא מעניין אותי סוגיות פוליטיות במובן של 'כן ביבי, לא ביבי', אלא יותר במובן של מאבקי כוח בין קבוצות שונות – מגדריות, תרבותיות, אתניות. זה לא חכמה לשכנע את המשוכנעים, וכשאתה כותב למקומות כמו תמונע, התיאטרון הערבי-עברי או צוותא, שרוב המבקרים בהם משתייכים למחנה מסוים, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לזמר למקהלה. אני רוצה לערער את המחשבה הדוגמטית, גם שלי, לערער את תמונת העולם שבניתי לעצמי, לא להיענות לציווים של המחנה הליברלי שאליו אני משתייך".

הפצוע הישראלי, צילום: שמחה ברבירו

2, 3 באפריל 2025 ב-20:00, 7, 8 במאי ב-20:00, תיאטרון תמונע בתל אביב. לרכישת כרטיסים