מחול - עולים השבוע: "חוטאים", "בירד" ועוד

"חוטאים", סרטו של ריאן קוגלר. "בירד", סרטה של אנדריאה ארנולד ועוד.

"חוטאים" (ארה"ב 2025) **** וחצי

אימה-דרמה-אקשן-מוזיקלי. סרטו של ריאן קוגלר. העלילה מתרחשת בשנות ה-30 בדרום ארצות הברית. האחים התאומים סמוק וסטאק (את שניהם מגלם ריאן קוגלר) מגיעים בחזרה לעיירת הולדתם, תוך ניסיון לכפר על דרך הפשע הנלוזה בה בחרו, ולחזור למוטב. הם מתערים בחיים התוססים של העיירה, בה פועל מועדון שתושבי המקום מבלים בו. שותים, רוקדים, נהנים ממוזיקת הבלוז של דלתת המיסיסיפי, ומולם מופיעים זמרי ונגני גיטרה מעולים בסגנון הבלוז השחור. במקום מופיעה לפתע להקה של אמנים לבנים, נשים וגברים, המבקשים להיכנס למועדון. לאחר דין ודברים הם נדחים, לאחר שהמקומיים חושדים בהם שכוונותיהם לא טהורות. ואז פורץ זרע הפורענות. עם היילי סטיינפלד, מיילס קאטון, סול וויליאמס, ג'ק אוקונל, אנדרין וורד האמונד. חוטאים

חוטאים, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

ביקורת

אומר על ההתחלה: הסרט הזה עשה לי את מה שהיה עבורי פחות או יותר "אמיליה פרז": סרט המשוחרר ממחויבויות נראטיב, סגנון והגדרת ז'אנר. יצירה פראית משוחררת רסן – Take it or leave it. יש כאן שילוב בלתי אפשרי (אלא שבפועל זה קורה באופן מושלם) של אימה על-טבעית, מוזיקת בלוז שורשית שחורה של דלתת המיסיסיפי, ערפדים, מתים-חיים, ואלמנטים של מערבונים וגנגסטרים אלימים.

מי שחתום על הסרט "חוטאים", המכיל את התמהיל המטורף הזה, הוא הבמאי-תסריטאי האפרו-אמריקאי ריאן קוגלר, שזהו פחות או יותר סרטו המקורי הראשון. זאת אומרת, אם ניקח בערבון מוגבל את מוצרי הקולנוע הקודמים שלו, פרקים בסדרות הסרטים "קריד" (מבית "רוקי") ו"פנתר שחור" (מבית "מרוול"), שהיו פחות או יותר תוצרים גנריים. עם טוויסטים כאלה ואחרים.

קוגלר מרבה להשתמש בסרטיו בשחקן מייקל בי ג'ורדן, אבל כאן הוא מגדיל לעשות: מייקל בי ג'ורדן עושה תפקיד כפול, על תקן שני אחים תאומים. השלד של עלילת הסרט הופך מהר מאוד לאורגיה פרועה שיש בה סקס, אקסטזה, מוזיקה שחורה מהפנטת (בין היתר מופיע כאן בלוזיסט הגיטרה האגדי באדי גאי), אלימות, נשיכות מדממות בצוואר, חיסולים בקרבות יריות. וכל אלה בדרך מקורית שלא דומה לכלום.

קוגלר הבמאי אומר שהוא הושפע במיוחד משני סרטים של רוברט רודריגז, "מצאת החמה עד צאת הנשמה" (1996) ו"סיוט בחדר המורים" (1998). קוגלר גם אומר שהוא ספג השראה מדודו המנוח ג'יימס, שהיה לו עניין רב במוזיקה וביסטוריה. בייחוד זו של דלתת המיסיסיפי. ואכן המוזיקה כאן היא ממש ה-DNA של הסרט. היא מולחמת לתוך הסיפור, הדמויות ואווירת הסרט כולה. זאת כשהיא מציעה זווית התבוננות רעננה ומקורית על התרבות, הפולקלור, המסורת ומאבקי השחורים לאורך השנים באזור המיסיסיפי.

על המוזיקה המקורית כאן חתום דווקא המוזיקאי השוודי לודוויג גורנסן (עבד עם כריסטופר נולאן ב"אופנהיימר" ו"טנט"), שקשה לחשוד שהוא גדל על בלוז שחור. אבל גורנסן הוא מולטי-טאלנט. בקריירה הלא ארוכה שלו עדיין הוא הלחין והפיק יצירות אלקטרוניות, עבודות לתזמורות, ואפילו עבודות ראפ וריתם אנ' בלוז. ב"חוטאים" הוא מיזג ושילב בין העולם האלקטרוני ואלה של הבלוז והקאנטרי שאותם גילה, בהתאם לטון של הסרט. סאונד שחור מסורתי בתבניות אמביינט, כשהוא מביא לעניין את הידע והניסיון שלו בתכנון אודיו, כדי לייצר חוויית סאונד מרתקת מאוזנת.

גם בכל הקשור לצד הוויזואלי נעשו בחירות יוצאות דופן. הסרט צולם בפורמט 70 מ"מ במצלמות איימקס, ובאולטרה פאנאוויז'ן 70 מ"מ. לדברי קוגלר, לא מדובר רק בהחלטה אסתטית. הרעיון הוא לייצר קורלציה בין דרכי הצגת הסרטים בגדול בעידן הקולנוע הקלאסי ובין היכולת להקרין אותם היום בשדרוג טכני אדיר, תוך שימוש בטכנולוגיה חדשנית. ומדובר בעיקר בסרט מהסוג הזה, שהן מבחינת תמונה והן מבחינת סאונד ייראה ויישמע שונה לחלוטין מאשר בעבר. צפיתי בסרט בהקרנה "רגילה" בסינמה סיטי. אני מקווה שהוא יוקרן באולם האיימקס בפלאנט ראשל"צ, ואז אעשה את המאמץ לצפות בו שם בפורמט הראוי לו. בהחלט ממליץ על כך לכל צופה פוטנציאלי של הסרט הזה.

מעבר להופעתו הכפולה המעולה של מייקל בי ג'ורדן, צריך לציין את עבודתו המצוינת של המוזיקאי מיילס קאטון, שזהו תפקידו הקולנועי הראשון. קשה להאמין. גם ג'ק אוקונל והיילי סטיינפלד מרשימים על המסך. ולמרות המחמאות הגורפות שאני מעניק לעבודת הקולנוע המפוארת הזו, אני חייב לצייד אתכם הקוראים בהערת אזהרה: זהו סרט למיטיבי לכת בקולנוע, לחובבי סרטי איכות מאתגרים. אין לי ספק שהוא יהפוך לסרט פולחן, אבל הוא כנראה לא מתאים לכל אחד.

"בירד" (אנגליה 2024) **** וחצי

דרמה. סרטה של אנדריאה ארנולד. ביילי (ניקיקה אדמס) בת ה-12 חיה עם אביה באג (בארי קוגן) ואחיה למחצה האנטר (ג'ייסון בודה) בבית עלוב, מט לנפול ומכוסה בכתובות גרפיטי בצפון קנט. לבאג גם ככה אין הרבה זמן לילדיו ועכשיו הוא מודיע שהוא עומד להתחתן שוב, עם קיילי (פרנקי בוקס), אותה הוא מכיר רק שלושה חודשים. ביילי הפגועה והכועסת מתמרדת ובורחת למקום שבו היא מרגישה הכי בטוחה, השדות הפתוחים שבשולי העיר. ושם היא תחווה יום אחד מפגש עם בחור מוזר ומסתורי, בירד (פרנץ רוגובסקי), שיעזור לה להתמודד עם חייה הקשים. 119 דקות. בירד

בירד, תמונה באדיבות New Cinema

ביקורת

ביילי גדלה לבד, בעצם, בלי כל השגחה הורית, או אחרת. היא מנסה להתעופף כמו ציפור פגועה, לאחר שהיא משחררת את עצמה מכל הכבלים הלוכדים אותה. המשפחה שיש לה לגמרי לא מתפקדת. אביה באג מתנהג כמו ילד מתבגר, במקרה הטוב, ומחליט בגחמה של רגע להתחתן שוב.

אמה פייטון (ג'סמין ג'ובסון) חיה בנפרד מאביה באיזשהו קומפלקס דירות מוזנח, יחד עם המאהב הצעיר והאנוכי שלה, סקייט (נלסון ג'ויס). כל הקשרים בין האנשים במקום הם פועל יוצא של הכרח ונסיבות. ניכר שבאזור הזה, בו רואים נוכחות של אנשי משטרה רק כשפורצת אלימות והם נקראים להפריד בין הניצים, אין דין ואין דיין. מקום מועד לפורענות, בלי שום חוק וסדר. ולמרות הניסיון במשפחתה של ביילי לשמר איזושהי מסגרת רופפת, איש הישר בעיניו יעשה.

לתוך הוואקום הזה נכנס בירד, דמות יוצאת דופן שלכאורה לא קשורה למקום, לאנשיו ולמנהגיו. הוא מחפש את הוריו, כדי להודיע להם שהוא בנם האובד. הוא מתמקם על גג בניין למשך שעות ארוכות, מתצפת על האזור, ונראה כי רק ביילי רואה אותו.היא מנסה לסייע לו ומאתרת יחד אתו את אביו ובני משפחתו. הקשר בין ביילי ובירד מתהדק. זה לא מגיע לרומנטיקה, צריך לומר. בין היתר כי ביילי עדיין ילדה וכשהיא חווה את המחזור הראשון שלה אמה מציעה לה טמפון וכדורים לשיכוך כאבים.

הקשר שלה עם בירד נראה כעוגן הרציונלי היחיד בחייה, אבל ברגעי אמת, כשהיא זקוקה לו (כגבר?) - הוא נסוג, מתאדה, נעלם. ואז מופיע מחדש בשדות הירוקים הפתוחים כשהוא מקפץ עם תיק הגב שלו. האם הוא אמיתי? האם הוא פנטזיה? האם הוא חי רק בדמיונה של ביילי?

בדומה לגיבורה שלה ביילי, הבמאית אנדריאה ארנולד, 64, נולדה בדרטפורד, קנטלאם יחידנית שהייתה בת 16 וגידלה אותה ואת שלושת אחיה הצעירים בדיור ציבורי. היא החלה את דרכה בלהקת מחול, ובהמשך זכתה בהכרה כשחקנית ומנחה בתוכנית ילדים. בשנות ה-90 היא עברה ללוס-אנג'לס, כדי ללמוד קולנוע במכון הסרטים האמריקאי. סרטה הראשון באורך מלא היה "דרך אדומה" (2006) ולאחריו באו "מחוץ למים" (2009), "אנקת גבהים" (2011) ו"אמריקן האני" (2016). סרטיה משויכים לסגנון הריאליזם וגיבוריה הם לרוב אנשי שוליים, בני מעמד הפועלים (בדומה לסרטי קן לואץ' ומייק לי).

ארנולד משלבת בסרטיה שחקנים מקצועיים ונון-אקטורס, ומאפשרת לשחקניה לאלתר לא מעט. את "אמריקן האני", למשל, יצרה ללא תסריט מסודר בלי סטוריבורד וזאת כדי לאפשר לשחקנים (שלרובם לא היה ניסיון קודם בתחום) לשמור על אותנטיות ולשחק בספונטניות. אין בסרט, המוצג מנקודת מבטם של בני נוער, אין מהלכי עלילה מובהקים או התפתחות דמויות, כמקובל.

וגם כאן, ב"בירד", בא לידי ביטוי הסגנון האופייני של ארנולד. הסרט מחוספס, כמו גיבוריו, החיים בספונטניות כאוטית, בלי אף יד מכוונת. באפיון האנשים הצעירים בקנט באה לידי ביטוי אהבתם למוזיקה, ולא אחת הם נראים במהלך הסרט מופיעים במסגרת להקות חובבים או מאלתרים-מזייפים שירי ניינטיז של להקות בריט-פופ. הצילום כאילו מאולתר, המצלמה, הנישאת בעיקר ביד, רועדת לא אחת. ויש בסרט המון בעלי כנף, וגם "בירד" אנושי אחד, מה שמדגיש את מוטיב השחרור והחופש להתעופף, שביילי חותרת להגיע אליו.

בשורה התחתונה, מומלץ מאוד לצפות בסרט האותנטי הזה, שיש בו הרבה כנות וביקורת חברתית נוקבת על רשויות הרווחה, שבכלל לא נוכחות בו.

"נדל"ן: סיפור אהבה" (ישראל 2024) **** וחצי

דרמה-קומדיה. סרטה של ענת מלץ. במרכז העלילה תמרה (ויקטוריה רוסובסקי) ואדם (לייב לב לוין), בני זוג צעירים שהחיים שלהם בבלגן, נאלצים לפנות את דירתם השכורה בדרום תל-אביב בגלל דמי השכירות הגבוהים ומחליטים לנסות לעקור לחיפה, שם נולד אדם ואמו חיה שם. תמרה היא בחודש התשיעי להריונה, מה שלא מקל על ההתמודדות שלהם והחיפושים הנכספים אחר מקום לגור בו, שיוכלו לקרוא לו בית. רגע לפני שהם מפונים מדירתם בתל-אביב, ולפני שיהפכו להורים, יוצאים השניים ליום חיפושים מרוכז, במהלכו יזכו בהצצה אינטימית חטופה לחיים של אחרים. מסעם למציאת בית הופך גם לאודיסאה של סגירת חשבון ומעגל עם אהבות קודמות שלהם. עם שרית וינו אלעד, עלה דקא. 95 דקות. נדל"ן: סיפור אהבה

נדל"ן: סיפור אהבה, תמונה באדיבות סרטי נחשון

ביקורת

לכאורה הם ממש לא מתאימים זה לזה. תמרה, מאיירת וגרפיקאית במקצועה, היא בחורה יעילה ומאורגנת שמנהלת לעצמה וגם לבן זוגה את החיים. אדם לעומתה הוא סטלן מצוי. בן אדם של עבודות זמניות, כרגע מתפקד כשליח. הוא לא יכול להעביר חצי יום בלי לקחת כמה שאכטות מג'וינט. והוא גם סוג של אנרכיסט קטן, שדי בועט במוסכמות, כל פעם שמזדמן לו. בעבר הוא היה זמר, חבר בלהקה קצרת מועד שהקים עם חבר חיפאי שלו, אותו פוגשים בני הזוג במהלך סיור הכתובות שלהם בעיר הכרמל.

כשהם יוצאים מתל-אביב הם "נוסעים במכונית הישנה", כמו ב"סע לאט" של אריק איינשטיין, אבל לא "לתוך הלילה הרטוב", אלא לתוך התנועה הצפופה בדרך לחיפה. הדימוי של "סע לאט" עלה לי, כי גם שם וגם פה מדובר במסע. קצר וממוקד מקום ומטרה ב"נדל"ן: סיפור אהבה", אבל עדיין מסע פיזי ונפשי. במהלכו נפרשים בין היתר הקשרים הסבוכים שלהם עם משפחותיהם, ובעיקר העבר הרומנטי שלהם, המכיל פרשיות של אי-נאמנות. נקרא לזה כך.

תוך כדי מעבר מדירה לדירה מגלים השניים תמונות משפחתיות של אחרים. יש את הגבר המזדקן הכעוס והנרגן שזורק אותם מדירתו רק בגלל שהעזו להעיר לו על כך שהטיח מתפורר מהקירות ושהדירה לא צבועה. ויש את המטפלת הרוחנית המנומסת שמציעה לתמרה את עזרתה, גם בלידה הצפויה. אגב, התינוקת שבבטנה במנח עכוז ולא נראה שהיא עושה מאמץ להתהפך. וזה אישיו שמלווה את הסרט. ויש עוד ועוד דיירי דירות (מגלמים אותם ניצה שאול, חיים שריר, עלא דקא, דניאל סבג, מאיה קניג ואחרים), בהם אנטגוניסטים שממליצים לבני הזוג קטגורית לא לעבור לחיפה מתל-אביב.

"נדל"ן: סיפור אהבה", סרט הביכורים באורך מלא של הבמאית ענת מלץ, זכה בפסטיבל חיפה האחרון בפרסי הסרט הטוב והתסריט. והיוצרת גם חתומה על עריכתו. ובין היתר גם כתבה את מילות שיר הנושא שלו, "זוהרים" (לחן: שוזין), שמבצע השחקן לייב לב לוין.

אף שזהו סרט ביכורים באורך מלא של מלץ, מאחוריה כבר סרטים קצרים שביימה ואשר הטילו עליה זרקור כאמנית קולנוע מבטיחה. ו"נדלן: סיפור אהבה" הוא בהחלט מימוש ההבטחה: יצירה נהדרת, בוגרת ומורכבת, כאילו מדובר כאן ביוצרת בעלת קילומטראז' לא קטן. כנראה שתרמה לכך גם הביוגרפיה האישית שלה. מלץ בת ה-45 היא אם לשני ילדים שמאביהם, בן זוגה לשעבר, נפרדה לא מכבר. לדבריה, היא חוותה איתו ועם ילדיהם תקופה יפה בחיפה כאשר עברו לשם. אבל בתסריט היא בחרה לעסוק בזוג נשוי ללא ילדים עדיין.

הבחירה בשחקנים לא מפורסמים עושה טוב לסרט. הם נראים בו אותנטיים ואמינים לחלוטין (לדברי ויקטוריה, הבמאית אפשרה להם לאלתר פה ושם ובכך "להחיות" סצנות). את אימו הקרצייתית-מטרידנית של אדם – אנטיתזה מוחלטת לאופיו של הבן הסטלן, הזרוק והמפוזר שלה - מגלמת באופן מדויק שרית וינו אלעד.

הדיאלוגים נשמעים ונראים טבעיים במיוחד. אחראית להם כמובן מלץ, ואיתה גם עורכי התסריט שלה שירלי מושיוף ושבי גביזון. ושאפו גדול גם לצלם עמר אלוני. הצילום שלו פשוט מוקפד, יצירתי ומדויק, בכפוף לסצנה הנתונה. מפריימים צפופים ומלאים בפרטים, ועד קומפוזיציות פתוחות יותר. והאסתטיקה הפונקציונלית שלו לגמרי ראויה לציון. אני יודע שלא מעט אנשים מעקמים את האף כשמדובר בסרט ישראלי, אבל לעבודה הזו חובה עליכם לתת צ'אנס. זה פשוט תענוג של סרט!

"קלף מנצח" (ארה"ב 2025) * וחצי

אקשן. סרטו של רנדל אמט. מייסון (ג'ון טרבולטה) נוכל ופורץ מבריק החי את החלום של עולם הפשע, קופץ מאי לאי עם הצוות שלו ואהבת חייו, דאקר (ג'ינה גרשון), תוך שהוא שט על ים של מזומנים גנובים. אך החלום מתנפץ כאשר אויבו המושבע והאכזר סלאזר (דני פארדו), חוטף את דאקר ומאלץ את מייסון וצוותו לבצע תרגיל עוקץ מתוחכם שנחשב בלתי אפשרי בקזינו, בתמורה לשחרורה. כשסלאזר מוקף ביריבים אכזריים לא פחות, והאף.בי.איי נושף בעורפו, מייסון מהמר על הכול: לעשות את המכה הגדולה באמת, אבל יותר חשוב מכך, להחזיר לזרועותיו את דאקר. 101 דקות. קלף מנצח

קלף מנצח, תמונה באדיבות Red Cape

ביקורת

לא בא לי טוב בכלל לראות את ג'ון טרבולטה בסרטי טראש-אקשן גנריים מהסוג הזה. התסריט רדוד עד ירוד. האקשן בינוני לגמרי, בלשון המעטה. ואפילו מחלקת האפקטים המיוחדים נרדמה בשמירה. מבחינתי, אין בסרט הזה ולו גם נקודת אור אחת. הוא פשוט מעליב את האינטליגנציה ואת טרבולטה וג'ינה גרשון. וגם לחובבי האקשן נטו מזומן כאן מוצר מרושל לחלוטין.