קולנוע - ביקורת סרטים: "חיים ללא כיסוי" ועוד

"חיים ללא כיסוי" סרטו של תום שובל. עבודת קולנוע מופתית, ודאנה איבגי ראויה לכל צל"ש אפשרי

"חיים ללא כיסוי" (ישראל 2024) *****

דרמה. סרטו של תום שובל. ליבי (דאנה איבגי), אישה מסתורית, פרועה, חסרת גיל, עכבות והיסטוריה, לוקחת אותנו איתה למסע בלתי צפוי. ליבי מחפשת נואשות אחר עזרא, האפוטרופוס החוקי שלה, שניתק קשר ונעלם. עם מספר פרטים עמומים על מקום הימצאו האפשרי, היא פוצחת באודיסאה מפתיעה ואינטנסיבית שחושפת בפנינו את עולמות המודע והתת-מודע הייחודיים שלה. 104 דקות. חיים ללא כיסוי

חיים ללא כיסוי, באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: מידן ארמה

ביקורת

אין ספק ששם המשחק כאן הוא דאנה איבגי. לא אגזים אם אומר שכזו הופעת משחק על סטרואידים (בניצוחו של הבמאי תום שובל) מעולם לא נראתה כאן. איבגי לוקחת אליה בשתי ידיים ומחבקת את התפקיד הספידי, עוצר הנשימה וחסר המעצורים, שכתב לה שובל. פרומו לתצוגת המשחק הפנומינלית הזו הוא יצר כבר ב-2018, אז שותף ב"וויס אובר", מחווה מתוצרת בית הספר סם שפיגל, לסרט "לאט יותר", של אברהם הפנר. ב"הכל כישוף", סרטו הקצר במסגרת הזו, הגיבורה שלו (בגילומה של איבגי), הייתה צעירה הנוסעת במונית שירות/ מיניבוס בדרך לירושלים ולא מפסיקה להטריל את סובביה, וגם את עצמה.

ב"חיים ללא כיסוי" ליבי נראית כמו קלושרית. מוזנחת, מרופטת, מסמורטטת. אבל פיה לא מפסיק לנוע. מילים, מילים, מילים היא בודה ממוחה הקודח וזאת תוך כדי שהיא עושה דרכה באזור דמדומים אורבני, פוגשת כל מיני נפשות פועלות סהרוריות כמותה, פלוס מינוס, ומנסה לשרוד ולהתקדם הלאה. החיפוש שלה אובססיבי ואניגמתי, בדיוק כמו דמותה הלא מפוענחת. היא עוברת מסע מטלטל שיותר מאשר מקדם אותה למקום כלשהו, מקרב אותה להיכרות עם עצמה.

תום שובל הוא במאי עם אג'נדה חברתית מובהקת. היא באה לידי ביטוי בשני הפיצ'רים הקודמים שלו, "הנוער" ו"הסירו דאגה מלבכם". ולא רק. הוא כאילו בחר, באמצעות סרטיו, לתקוף את תחלואי החברה, ולא להציג איזה פן נקי ואידיאלי שלה. ובמובן הזה מצליח להטריד ולכרסם בקונצנזוס. לא רק ברמת הכלל אלא בכל הקשור לכל פרט ופרט. גם "חיים ללא כיסוי" הנוקב והאלגורי מיישר קו עם הניסיון של שובל להציב מראה מול חברה רקובה ומושחתת, בתקווה שעדיין ניתן להציל אותה.

"חיים ללא כיסוי" זוהי עבודת קולנוע מופתית, ודאנה איבגי ראויה לכל צל"ש אפשרי.

באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה וליאון אדרי

"פרויקט הייל מארי" (ארה"ב 2026)
**** וחצי

דרמה. סרטם של פיל לורד וכריסטופר מילר, בהתבסס על הרומן של אנדי וויר. ריילנד גרייס (ריאן גוסלינג) מתעורר מתרדמת בחללית מעורער ולא זוכר דבר. עד מהרה הוא מגלה כי הוא הניצול היחיד מתוך שלושה אנשי צוות על הסיפון ושהוא במרחק שנות אור מכדור הארץ, במערכת כוכבים מרוחקת. בהדרגה גרייס נזכר שהוא מורה למדעים בחטיבת ביניים, וביולוג מולקולרי לשעבר. מדענים בכדור הארץ מבחינים שהשמש מתעמעמת, במקביל להיווצרות קו אינפרא-אדום בין השמש ובין כוכב נוגה, אותו הם מכנים "קו פטרובה".ם "קו פטרובה". העמעום נגרם על ידי מיקרואורגניזם המכונה "אסטרופאג" שחי על פני השמש ומתרבה באופן אקספוננציאלי, וצפוי לגרום להתקררות גלובלית קטסטרופלית של כדור הארץ בתוך 30 שנה. סוכנת ממשלתית בשם אווה סטרט (סנדרה הולר) מגייסת את גרייס ומדענים נוספים כדי לחקור את האסטרופאג. כשגרייס פוגש בחייזר רוקי מתפתחת ביניהם מערכת יחסים מיוחדת. 156 דקות. פרויקט הייל מארי

פרויקט הייל מרי, תמונה באדיבות פורום פילם

ביקורת

אחד מסרטי המד"ב המיוחדים ויוצאי הדופן שנראו זה זמן רב. ריאן גוסלינג בתפקיד סוליסטי מרהיב. נדמה לי שהוא רשם כאן שיא של סצנות בהן שחקן נראה על המסך בסרט אחד. בניגוד אולי לאופיו העתידני, ולמתח הטבעי שהוא אמור להיות טעון בו, "פרויקט הייל מארי" מתנהל רוב הזמן בנינוחות, באיזו שלווה סטואית, כשמוזיקה נפלאה (שחיבר דניאל פמברטון) מספקת לו אווירה מיוחדת. כך גם הצילום של גרג פרייזר. וכאמור, גוסלינג הוא מוקד העניין. הוא דרמתי כשצריך ומלא הומור כשהסיטואציות מבקשות זאת. נכון שהנראטיב מסובך ואולי יש צורך בהסברים כדי להבים אלמנטים כאלה ואחרים בו. אבל גם אם לא מבינים הסרט הנהדר הזה זורם ומספק חוויה נהדרת.

"לעזוב יום אחד" (צרפת 2025) ****

דרמה. סרטה של אמלי בונן. ססיל (ג'ולייט ארמנט), אישה כבת 40, עומדת סוף סוף להגשים את חלומה ולפתוח מסעדת יוקרה בפריז, עם החבר שלה, סופיאן (תאופיק ג'לאב), שניהם שפים מיומנים. כשהיא מתבשרת שאביה עבר התקף לב, אין לה ברירה אלא לשוב לכפר הולדתה בצפון-מזרח צרפת, מרחק שנות אור מן החיים שלה בעיר הגדולה. על הדרך מתברר לה גם שהיא בהריון, משהו שהיא בכלל לא מעוניינת בו. בכפר היא פוגשת את רפאל (בסטיאן בויון), הבחור אותו חיבבה בתיכון. בלי להתכוון לכך היא מוצפת בכל הזיכרונות שהשאירה מאחור ולפתע היא כבר לא בטוחה מה היא באמת רוצה. 96 דקות. לעזוב יום אחד

לעזוב יום אחד, תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

יש משהו מקורי למדי בנראטיב של הסרט הזה. הוא משופע בדוגמיות של שירים שהגיבורים מבצעים מדי פעם, אם כי ממש לא מדובר במיוזיקל. האלמנט הזה מוסיף אווירה לסרט, בזכות העובדה שהוא מספק לו תבלינים מוזיקליים תקופתיים. מעבר לכך, יש משהו בתהליך שעוברת ססיל, חישוב מסלול מחדש כפועל יוצא של השינויים הלא צפויים בחייה, שהיו עד הרגע שבה היא נוסעת לפגוש את אביה, מכווני מטרה, בלי סטיות ימינה או שמאלה. ולפתע הכל משתנה. מהידיעה שהיא בהריון, דרך המפגש המחודש עם רפאל, ועד המחשבה המחודשת האם סופיאן הוא אכן גבר חלומותיה. את כל ההתלבטויות האלה מיטיבה לארוז הבמאית בונן לסרט הדוק ומגובש. מבין צוות השחקנים ג'ולייט ארמנט עושה עבודה טובה מאוד. וכאמור, הגימיק של המיני-מיוזיקל הוא תבלין חביב. בהחלט סרט מומלץ.

"ענק" (ארה"ב 2026) ****

דרמה. סרטו של רוואן אתלי, המבוסס על מקרה אמיתי. פרינס נאסים, נער צעיר משפילד, בן למהגרים מתימן, מוצא עצמו נמשך למכון האגרוף הצמוע לחובבים של ברנדן אינגל (פירס ברוסנן). המאמן מזהה את הפוטנציאל הטמון בנער, מתחיל להשקיע בו, ברמת האימון האינטנסיבי ולא פחות מכך בצד המנטלי. צעד אחר צעד, ניצחון אחר ניצחון\ עושיפ השניים את דרכם המשותפת לצמרת עולם האגרוף העולמי. הנער הופך לאלוף האגרוף האגדי פרינס נאסים "נאז" חאמד, בעזרת מאמנו ברנדן אינגל, ועם סגנון יוצא דופן ואישיות שחצנית ודומיננטית, אותה טיפח אצלו אינגל, התעלה על הקשיים שהמציאות והזירה הציבו בפניו וסחף את העולם בדרכו להפיכה בגיל צעיר לאייקון ספורט בינלאומי. 110 דקות. ענק

ענק, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת

לכאורה זה עוד סרט אגרוף, שבו תראו מערכת יחסים הדוקה בין מאמן אגרוף והחניך הצעיר שלו שהולך אחריו, לומד ממנו ומיישם באדיקות. תראו כמקובל בסרטים מהסוג הזה לא מעט סצנות זירה וכאלה של מאחורי הקלעים של ההתרחשויות. אבל הסיפור האמיתי של בן המהגרים משפילד, הצלחתו המטאורית והאופן בו מאמנו גורם לו להאמין שהוא הטוב מכולם ושאיש לא יוכל לו, הם ללא ספק ייחודיים. פירס ברוסנן, על תקן המאמן ברנדן אינגל בתפקיד מצוין, ממש לא אופייני, הרחוק מאוד ממשבצת ג'יימס בונד (דמות שגילם בארבעה סרטים) או הסדרה "רמינגטון סטיל". וגם אמיר אל-מאסרי האלמוני באירופה, המגלם את המתאגרף הצעיר, עושה עבודה נהדרת. הוא נולד בקהיר וגדל בלונדון, אבל הקטע הפיקנטי בביוגרפיה שלו הוא שיצא לו לפגוש בכוכב המצרי הגדול עומר שריף ובהשראתו נכנס לעולם המשחק ואף זכה בתואר השחקן הצעיר המבטיח בטקס האוסקר המצרי ב-2009. כמתאגרף חווה פרינס נאסים קריירה מפוארת, עד שהמתחים שנוצרו בינו ובין אינגל גרמו לפיצוץ היחסים ביניהם. זהו סרט ראוי מאוד לצפייה בעיניי.

"מייקל" (ארה"ב 2026) ***

דרמה. סרטו של אנטואן פוקואה. עבודה ביוגרפית לא מלאה (עד גיל 30) של מלך הפופ מייקל ג'קסון (ג'עפר ג'קסון). מהילדות באינדיאנה, שם החליט אב המשפחה ג'וזף (קולמן דומינגו), בעל רקע מסוים במוסיקה, שחמשת בניו (היו לו בסך הכל עשרה ילדים, בהם גם שתי בנות שהתפרסמו, ז'נט ולה-טויה) לא יעבדו כמוהו במכרה. הוא התחיל לאמן אותם בקשיחות להיות להקת בנים. הבן הצעיר והכי מוכשר מייקל חוטף ממנו לא מעט מכות, ובכל זאת מתבלט בתוך ההרכב המשפחתי ואט אט מפלס לו דרך לקריירת סולו, למגינת לבו של האב. שלב אחר שלב מצליח מייקל להוכיח את יכולותיו. קודם כל בשירה, ואחר כך גם בכתיבה, הלחנה וכוריאוגרפיה. הוא הופך לכוכב מצליח, אבל גם בשיא ההיסטריה סביבו, האב עדיין יעשה הכל כדי לגזור עליו קופון משפחתי ולא לשחרר. 127 דקות. מייקל

מייקל, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

ביקורת

מי שמגלם את מייקל הוא ג'עפר ג'קסון, הבן של ג'רמיין, אחיו של מייקל, ורבים נוספים מבני המשפחה היו מעורבים בהפקה. כך שזה לא יכול להיות סרט אובייקטיבי. הוא אמנם לא נוגע בפדופיליה, כי על ציר הזמן של הסרט הדברים עוד לא קרו, או לא התגלו, אבל גם כך מדובר במסמך קולנועי די פלקטי, שלא מגלה לנו משהו חדש או סנסציוני, או בכלל משהו שלא ידענו על מייקל ג'קסון. הנראטיב שטחי, בחירת תחנות החיים שלו המוצגות בסרט היא הכי קלישאית שיש. אבל מה שכן נשאר, ויישאר לנצח, זו המוזיקה הנפלאה שהמציא – כן, המציא יש מאין.

קודם לכן לא היה דבר כזה, ולעניות דעתי גם לא לאחריו. לג'עפר המגלם אותו יש את הגנים המשפחתיים, וביצועי השירים והקליפים, בין אם היו שחזורים או שימוש בקטעים עצמם, זה נראה נהדר על המסך , כי מייקל ג'קסון היה אמן מעולה, ושום דבר לא ייקח זאת ממנו. אבל לטעמי, הוא היה אדם הרבה יותר מורכב ממה שנראה בסרט, אבל כנראה שלמשפחה היה נוח להציג את אותו פלקט עליו דיברתי ולא להסתבך עם האמת המורכבת.