ביצירה פורצת הגבולות "שייקספיר, קח אותי הביתה", מרין לוקחת אייקונים ומפרקת אותם. ריאיון
יצירה שמבקשת מקלט
בלבה של מציאות כאוטית, באה הכוריאוגרפית אור מרין ומבקשת מקלט. היא מבקשת להיאחז במשהו גדול מהחיים, משהו שניתן לחסות בצילו ולהיעטף בו, מישהו שייתן תקווה שלא הכל אבוד, שיביא אתו נחמה ויופי.
"שייקספיר, קח אותי הביתה", עבודה שיצרה מרין בשנה שעברה לפסטיבל אינטימדאנס של תיאטרון תמונע וחוזרת כעת לבמה, היא תמהיל רב שכבתי של עוגנים. דמויות אייקוניות מתוך ארון הספרים של התיאטרון, המחול והמוזיקה, יוצרים שתקעו יתד בפסגת האולימפוס של האמנות, משתרגים זה בזה וכמו שמיכת טלאים, הם יוצרים מגן.
כן, תקראו לזה יופי, הכל כדי לשמור את הראש מעל למים הסוערים. זו עבודה אלטרנטיבית מכל היבט - אלטרנטיבה למציאות או הפוגה ממנה, אלטרנטיבה לתפיסת עולם אמנותית.

שייקספיר קח אותי הביתה, צילום: ליאת לרנר
"תמיד קורה פה משהו"
"פרפורמרים כלואים בתוך מרחב תיאטרוני, מחפשים בו מקלט ובית. הם לובשים ופושטים דמויות, טקסטים ומחזות, כמו בחפירה ארכיאולוגית של זיכרון בימתי", כותבת מרין בתכניית הערב ומזמינה את הקהל למה שהיא מגדירה: "מציאות מקבילה, מופרעת, המבקשת מחסה בקסם הבמה ופורצת ממנו החוצה".
זהו הרצף השלישי בלבד שבו נפגשת העבודה עם קהל. ככה זה כשיוצרים בין הפוגות המלחמה, שפגעה אנושות גם בעולם האמנות.
"אנחנו חיים במעגלים. עבודה אינטנסיבית, מהירה באופן לא הגיוני כי ככה זה פה אם אתה רוצה לגרום לדבר הזה שנקרא יצירה לקרות. ואז כלום, כי טילים ומקלטים ואיסור על התכנסות, כי תמיד יש פה משהו ובתוך זה מאוד מאתגר להצליח להמריא", היא אומרת.
קטסטרופת קיום מוחלטת
בשיחה על היצירה שנולדה מתוך לב שבור, גם היא נשברת לא פעם. "בגיל עשר, אמא שלי אמרה: 'אם את יכולה לבחור לעשות משהו אחר, תבחרי אחרת'. אין בי את היכולת לבחירה אחרת ומול זה אני מרגישה שאנחנו נסחטים מכל הכוונים כדי ליצור אמנות, יצירה כשגרה. אם אין לנו פה מקום זו קטסטרופת קיום מוחלטת ויש המון חרדה ולחץ ודחיפה מכאיבה לאי עשייה.
"אני מאוד לוחמנית בחיים וביצירה, אבל משהו נשבר בי בשנים האלה ואני מרגישה שאני, כמו רבים אחרים, מרפה. אני מנסה לשלוח זרועות החוצה. אני חושבת שכולנו מנסים לא להיסגר. בתוך זה אני מנסה למצוא דרך להתעקש על מה שאני יודעת לעשות.
"אני לא יודעת אם זה חשוב, אם מישהו רוצה לשמוע, אם יהיה לזה מקום, אבל מבחינתי זו הישרדות. השאלות הזהותיות והאמנותיות מקבלות צבעים שונים, עוצמות שונות. יש הרבה שאלות ואני חושבת שזה גם מה שהביא אותי לתוכן הספציפי של שייקספיר. ליצירה הזו".

שייקספיר קח אותי הביתה, צילום: ליאת לרנר
חזרה למקורות
מרין גדלה לתוך האמנות. אמה, מיקי מרין, היא שחקנית ורקדנית. אביה, זאביק מרין, צייר. לפני בדיוק 50 שנה הקימו הוריה את "הבוסתן", בית ספר לאמנויות בנתניה. אולם החזרות ועולמות היצירה הרב תחומית היו לה בית מינקות.
להיות או לא להיות?
"בדיוק. אני זוכרת את המפגש הראשוני שלי עם ניב שינפלד ואורן לאור, המנהלים האמנותיים של אינטימדאנס. פתאום הרגשתי לא לבד. מול הכאוס בחוץ שלא הבנתי, משהו התבהר. התיאטרון ברור לי. הבמה ברורה לי. זה מקום שנעים לי להיות בו, מקום בטוח, ואם הכל מרגיש כמו תיאטרון אבסורד אחד גדול - אני חייבת להבין מה התפקיד שלי בתוכו.
"אז חזרתי אל המקורות. אל ההיסטוריה. אל הטרגדיות היפהפיות שהתיאטרון נתן לנו, עם קו עלילתי ברור שאני יכולה להתחבר אליו ואליהן, לגעת בדמויות, להרגיש אותן ומתוכן לצאת. חשבתי שהלוואי שיכולתי להיות כלואה בעולם הזה של התיאטרון, הלוואי והייתי יכולה לשבת עם היוצרים הכי גדולים כמו שייקספיר, צ'כוב, פינה באוש, אן תרזה דה קירסמאקר או עם דמויות כמו נינה מתוך "השחף" של צ'כוב, יוליה של שייקספיר, דיאנה מוראלס מ"שורת המקהלה" וסאלי בולס במחזמר "קברט". להפגיש את פינה באוש עם לייזה מינלי ושייקספיר ולתת להם לחגוג את הכישרון, העומקים והיופי שבהם ולתת להם להתבלגן. לתת לי להתבלגן איתם עד שלא אדע איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת".
מה הכוונה?
"יותר קל לקחת את האינפורמציות האמנותיות האלה שאנחנו מכירים ולא לצאת למציאות בחוץ שהיא פשוט בלתי ניתנת להכלה. קל לי להתמודד עם כל הדרמה והטרגדיות והאהבה הבלתי אפשרית והמוות בעולם התיאטרון. זה ברור ונגיש לי יותר ממה שקורה בחוץ. החיים הם מעל למה שאני יכולה לתפוס, להכיל, להבין או לפעול בתוכו. הזהות שלי, מי שאני במקום שאליו נולדתי, השקים שאני צריכה לסחוב על הגב, זה גדול ממני, אבל את 'הגדול מהחיים' הזה של התיאטרון יותר קל לי להכיל. אז בא לי לטבוע באנשים ובדמויות האלה".
אור מרין, תמונה באדיבות המרואיינת
"שייקספיר הוא המבוגר האחראי"
בעבודה, מרין לוקחת אייקונים ומפרקת אותם. אין פה גבולות במה, גבולות ז'אנר, אין מחול-פרפורמנס-תיאטרון, אין גבוה ונמוך. הכל מתערבב. "המפתח שלי פנימה היה הפעם האנשים והדמויות האלה. זה מה שאמרתי גם לפרפורמרים שלי - אתם כל הדמויות האלה יחד. אתם לא רקדנים, שחקנים ומוזיקאים בני 30 שעברו הכשרה. אתם ההיסטוריה, אתם פה מאות שנים, כלואים בתיאטרון, מעורבבים זה בזה.
"שייקספיר, מבחינתי, הוא המבוגר האחראי בתיאטרון הזה ואני אומרת: 'הבאת אותנו עד הלום, קח אותי ותעשה לי בית בתוך ההיסטוריה כי הבית שלי איננו. אין לי יותר בית".
למה אין לך בית?
"אני מרגישה שעברנו את הרעוע והשבור. בשלוש השנים האלה הגענו למתחמים אנושיים שמרחיקים אותי מבית. הם שוברים את מה שהייתי קוראת לו בית, כלומר שקט, ביטחון, מקום להרפות בתוכו. בינתיים אני לא מרגישה את האפשרות הזו כל כך. זה החרפות על החרפות ובכל פעם שאנחנו חושבים שהגענו לקצה, יש עוד קצה. המונח בית מבולבל לי כרגע והיצירה הזו מבקשת מקלט".

שייקספיר קח אותי הביתה, צילום: ליאת לרנר
ללכת על הקצה
מרין מפרקת תמות ומרכיבה מחדש. "החיים הם קברט" ומניפסט האהבה על המרפסת בוורונה הופכים אצלה למונולוגים של התרסה. בסופו של יום כל הדמויות שנרקדות, מושרות ומדברות על הבמה של מרין, מהלכות על הקצה. נינה, אופליה, יוליה, פינה בקפה מילר, ג'יזל - כולן אחת.
"אלה דמויות שמחפשות או רוצות להתחכך במקסימום, להרגיש במקסימום את החיים, לגעת במעל ומעבר. הן דמויות משלימות. אותה הדמות בתקופות אחרות, בידיים של יוצרים שונים ובמדיומים אחרים, אבל זה אותו מהלך של דמות. היא תמות בשביל האהבה, בשביל התפקיד. התיאטרון, הקברט, הבלט, האהבה הם המגן שלה והיא תמות בשבילם כי הם נותנים לה משמעות. הם מה שמאפשר להן להגיע לאנושיות מקסימלית, הם הסיבה וזה משהו ששווה למות למענו. כל היצירה הזו אומרת מההתחלה ועד הסוף את אותו הדבר באלף צורות: אני רוצה להרגיש הכי חזק, אני רוצה להיות הדמות המרכזית על במת התיאטרון שלי, אני רוצה להיות בחוויה של שלמות".
בעבודה שאורכה כשעה אין תפאורה ואין פסקול. הכל מתחיל ונגמר בפרפורמרים שעל הבמה שאינה רק על במה אלא בכל מקום בו הם נמצאים. "בשנים האחרונות אני מתעסקת יותר ויותר בגוף הפרפורמטיבי ובאינסופיות שלו", אומרת מרין. "זה מרגש אותי יותר מכל דבר אחר. האנשים שאני עובדת איתם יכולים להחזיק גופנית, קולית וטקסטואלית את הכל וזה נותן תחושה שהכל אפשרי".
רקדנים יוצרים: אלה פולק, אורי דיקר, תמר קמינסקי ו-איתי דלומי שגם אחראי על כל העיבודים המוסיקליים ביצירה.
5 ביולי 2026 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב. 22 באוגוסט 2026| בשעה 20:00 תמונע , שונצינו 8 תל אביב.
לרכישת כרטיסים