מבדר ואיכותי - יש חיה כזאת
 
הקלישאה הזאת, שבעצם מנסה לשכנע אותנו שאפשר ללכת עם ולהרגיש בלי (ע"ע הפרסומת העתיקה לחזיות), בדרך כלל נשמעת לי קצת יותר מדי מתאמצת. אבל כמו כל קלישאה, גם זו מתגלה לפעמים כהגדרה הכי נכונה.

למשל במה שנוגע למופע שמועלה בתיאטרון הקאמרי לרגל מלאת 80 שנה להולדת חנוך לוין, "מי שלא נולד - מפסיד", שמורכב מקטעים ממחזותיו של לוין, שירים ומערכונים שלו, בבימויה של טל ברנר.

מצד אחד מדובר במופע בידור, מצד שני – זה לא "מופע בידור" כפי שנדמה באסוציאציה ראשונית. מצד אחד זה חנוך לוין, אז גם מי שמתקשה עם שפתו הישירה, המושחזת-בואכה-בוטה של לוין ועיסוקו בסחי האנושי, יודע שכל זה מגיע עם תו איכות מובנה של אחד מגדולי (אם לא גדול) המחזאים הישראלים; מצד שני - מי שיבוא ולא באמת מכיר את יצירתו הרבגונית של לוין או מכיר רק מה שלמד בתיכון, צפוי לגלות גם את ההומור המושחז והפרוע שלו, את הצד המבדר להפליא ביצירתו. בקיצור, מופע תיאטרון מבדר ואיכותי ביותר. יש חיה כזאת. 
 


מי שלא נולד - מפסיד, צילום: שמחה ברבירו


מקציף, מתסיס ומתיז רסיסי קסם

כבר לפני 11 שנים עלה המופע – שעדיין רץ (!) -  "אוי אליאס, אליאס", מופע מערכונים, שירים וקטעים ממחזותיו של לוין, שביימו ומבצעים ליליאן ברטו, דרור קרן ומוני מושונוב, ואשר זכה וזוכה לשבחים רבים ולהצלחה ארוכת טווח. לפני חודשים אחדים הועלה באופרה הישראלית מופע שהוגדר תיאטרון אופראי, נקרא "חנוך לוין – האופרה" וכלל 11 ממערכוניו של לוין ושישה ומשיריו, וזכה להצלחה, הערכה וכן, גם לתיוג "מופע בידור" בצמידות לסופרלטיבים.

ועכשיו הגיע תורו של התיאטרון הקאמרי לשלות אוצרות מים היצירה של לוין, ים גדול, שוצף וגועש, מקציף, מתסיס ומתיז רסיסי קסם, רב גוונים וצבעים, מסעיר, מצחיק, מנחם, דוקר, מפתיע, מלא מערבולות ומרהיב.

המופע החדש כולל קטעים מ"אורזי מזוודות", "קרום", "הג'יגולו מקונגו", "שיץ", "רצח" ואחרים, ושירים שחלקם מוכרים אבל כאן נשמעים לגמרי - או כמעט לגמרי - אחרים, כמו "לונדון", "בלדה על אדון כמעט וגברת כבר" או "בצער לא רב". 






מצחיק-מצמית-מצמרר ועכשווי
 
הבמאית טל ברנר יצרה יחד עם ערן עצמון שעיצב את התפאורה, אורנה סמורגונסקי – את התלבושות, אריאל וולף האחראי לתנועה, נדב ברנע שעל התאורה ו-ויטלי פרידלנד שאחראי לווידאו - הפקה מושקעת, צבעונית וחיננית, גם אם פה ושם היו תקלות קלות בהופעה שראיתי, הנשענת ונוסקת גבוה על כתפי אנסמבל מצוין שכולל את לאורה ריבלין, רמי ברוך, אולה שור סלקטר, גלעד שמואלי, יניב סוויסה, נוי הלפרין, כנרת לימוני ותום חודורוב, אנסמבל שבורא בכל שיר, קטע ממחזה או מערכון, משהו מהעולם הלוויני.

כשלאורה ריבלין שרה "אני חיה לי מיום ליום" הלב יוצא אל הדמות מכמירת-הלב, שלא דומה בכלל לזו מהלהיט המוכר. כשאולה שור סלקטר וגלעד שמואלי שרים בקולות נפלאים את "שוב לא יהיה לי רגע" – הם מצחיקים בפעם הראשונה, ובפעם השנייה - הם שוברי לב, כמו כשהם שרים את "את ואני והמלחמה הבאה".

כשכנרת לימוני פורצת מהבמה לאולם במונולוג מלרלר בלי הפוגה שהיא מטיחה ב"אלברט", היא מעוררת צחוק חסר מעצורים, וכשלאורה ריבלין נושאת את נאום גניה מול רמי ברוך – המופתי בשתיקתו -  מ"שני גברים נכלמים ואישה עצבנית" מתוך "הג'יגולו מקונגו", הם פשוט קורעים מצחוק. עד כדי שקשה לנשום. וכשרמי ברוך עושה את מנגל "נרות שבת", מתוך "הפטריוט", הוא מצחיק-מצמית-מצמרר בטירוף, ולגמרי עכשווי. 



מי שלא נולד - מפסיד, צילום: שמחה ברבירו



"תן לנו קצת שעמום שוויצרי!"
 
כן, גם כאן – כמו במופע של האופרה – הייתה לי לפעמים תחושה שהושקע מאמץ רב, אולי לפעמים רב מדי, באריזה הצבעונית היפה שנועדה לרכך קהל שמתקשה קצת עם הסגנון הלוויני הישיר. וכן, יש קטעים שחסרים לי וכאלה שהייתי אולי מוותרת עליהם לטובת אחרים, אבל זה כמובן עניין של טעם והעדפה ושאר שיקולים, ואצל לוין השפע הוא כזה שבאמת קשה לצמצם את הבחירה למופע של שעה וחצי. אבל אלה הערות שוליים למופע משובח ומהנה, שהשחקן הראשי בו – ולא במעט בזכות השחקנים שעל הבמה ועבודת הבימוי – היה ונותר הטקסטים של חנוך לוין הגאון.

"אלוהים," אומר במופע רמי ברוך מתוך "אורזי מזוודות", "אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות". ואולה שור סלקטר מבקשת מתוך "רצח": "אלוהים, תן לנו חודש אחד של שעמום! שעמום טוב, אמיתי, שווייצרי! כי אין כבר כוח לחיים המרתקים של אסיה!"

ואני לא מתאפקת ומצטטת עוד משפט אחד אחד של לוין מ"חפץ", לא מהמופע אבל מתאים לרוחו, מריר-מצחיק-קולע כמו שרק לוין יודע: "אל תעשה עניין מהחיים שלך. הורסים וזהו". 
 

מי שלא נולד - מפסיד, צילום: שמחה ברבירו

רכישת כרטיסים