המשחק שמחזיק אותנו בחיים

עוד לפני שהמסך נפתח על מחזהו של אלכסי מישליק הצרפתי שעלה עכשיו בבית ליסין, גונב לרגע את ההצגה המתרגם אלי ביז'אווי, בשם העברי הזה שנתן לו: "משחק החיים". ריבוי המשמעויות האפשריות שמתגלמות בשם, נטועות בלב ובמהות של המחזה, שעוסק במה שקורה במציאות ובדמיון: של המחזאי, של הדמויות והמצבים המפגישים ביניהן, ושלנו, הקהל, שמוזמן להאמין – או שלא, לרגע או לנצח, במתרחש על הבמה, בקשרים האפשריים שנטווים שם, באופק שנראה – ואינו נראה. או שנבחר לראות.

זה משחק במובן של שחקנים המשחקים תפקידים, משחק-חיים במובן המשחק שמחזיק את גיבורי המחזה בחיים, אם תרצו – המשחק שמחזיק כל אדם בחיים; זה משחק בחיים במובן האופציה לדמיין לעצמנו, בראש, חיים לגמרי אחרים (דלתות מסתובבות שכאלה), משחקים שאנשים משחקים במשך החיים במובן האופן שבו הם מנווטים ומפתלים אותם לשלל מקומות בלתי צפויים, למצבים בהם הם חיים את המשחק, או משחקים בחיים, מהמרים או מהתלים בהם.

וזאת באמת רק רשימה חלקית. 
  

משחק החיים, צילום: רדי רובינשטיין

מולי שולמן מלהטט
 
הכול מתחיל בפרולוג-מונולוג המקדים, שהוא טקסט שנכתב בחזרות (העקיצות המקומיות ניכרות ומשעשעות) על בסיס מונולוג שהיה במקור, אותו מבצע בחן מולי שולמן, המגלם – בעיקר  (תכף ההסבר) – את לאון, במאי נודע שמגיע לכלא להעביר סדנת תיאטרון לאסירים. מה לעשות, גם במאים ידועים צריכים להתפרנס. שולמן מלהטט בין אמירות על כוחו של התיאטרון ותפקידו בחיינו, על תפקיד הקהל והדמיון, השחקנים והמציאות וכן, גם המציאות הבדיונית של המחזה שאליו נפתח המסך.

לאון מגיע להעביר סדנת תיאטרון בכלא, מלווה בז'אן, שחקנית שגם היא כנראה משלימה כך הכנסה, ואשר מתגלה במהרה גם כגרושתו. את פניהם מקבלת אליס, עו"סית צעירה ומתחילה, שעומדת בתוקף, שלא לומר מתחננת, על כך שהסדנה תתקיים גם אחרי שמתברר שרק שני אסירים מגיעים להשתתף בה: קווין, אסיר צעיר (גם במניין השנים שהוא יושב בכלא), חמום מוח ונטול ברקסים ומלאך, אסיר ותיק ושתקן, אדיש מבע וקר מזג.

אבל כל זה הרי לא בדיוק ככה, כפי שמתבהר וגם הולך ומסתבך מהר מאוד. לאון, הטווס היהיר מתגלה במערומיו (כמעט מילולית) כיצור מרוט נוצות, די פתטי; ז'אן, מושא אהבתו ורגשי האשמה שלו, עוטה במהירות וקלות את דמותה של אהבה אבודה של גיבור אחר; קווין המוחצן ומהיר החימה מגלה איפוק כשאינו מגלה את סודו של מלאך, המנטור שלו, וכשהסוד נחשף בדרך אחרת, מלאך משיל את שריון אדישותו האטומה ומתגלה כאדם רגיש ופגוע, שכל חייו משלם מחיר רגשי עצום על אידיאליזם רגעי ועל אהבה ראשונה ונאיבית, על אובדן שאולי לא היה. ואליס, העו"סית הטירונית, היא אולי בכלל ברייה מניפולטיבית, שחותרת לאמת של חייה, למימוש מטרותיה שלה ולאו דווקא לרווחת אסירים אלטרואיסטית.

מחזה אינטראקטיבי
 
מבולבלים? זה חלק מהמשחק המתנהל בין הבמה לאולם עד הסוף, שכל צופה בעצם מוזמן לפרש כרצונו. אם לשאול מונחים מהעולם הדיגיטלי, זה סוג של מחזה אינטראקטיבי, מבלי להיות כזה במובן של פעולה או הנעה חיצונית (כמו הצבעה, שירה וכיוצא באלה) של הצופים, אלא בכך שהוא מזמין אותם להפעיל את הדמיון, להאמין במה שירצו, או יבחרו, מתוך המתרחש על הבמה. בניגוד לפַּלֶטָת השחור-לבן של ראשית ההצגה – אסירים כלואים מול שחקנים חופשיים, אזרחים שומרי חוק מול עבריינים פושעים, טיפוסים מוחצנים לעומת סגורים - בסופו של המחזה הקווים והגבולות מיטשטשים, ואת התמונה הברורה מחליף קנווס אנושי מתעתע, מורכב מאינספור גוונים של אפור. כמו החיים.

משחק החיים, צילום: רדי רובינשטיין


תמר קינן ביימה במקצוענות מלוטשת אנסמבל שנדרש לגלם מגוון של דמויות שמתחלפות ושבות במהירות, תוך הישענות על אביזרים מועטים מאוד – גומיית שיער, ז'קט, העוויית פנים, כובע –וכל זה בתזמון מדויק ועבודת צוות הרמונית מאוד. כרמל בין, בעיקר כאליס, לימור גולדשטיין, בעיקר כז'אן, שון מונגוזה, בעיקר כקווין, מולי שולמן בעיקר כלאון וגיל פרנק, היחיד שהוא אחד  – מלאך, עושים את כל זה בהצלחה מרשימה.

לכו, תתמסרו. שחררו את כבלי המה-מציאות ומה-דמיון. תנו לעצמכם את החופש לחשוב גם אחרת. יש מצב שתצאו מאוד אופטימיים.