תמרור עצור, אור אדום
 
ב"קול אדם", מופע המחול של להקת המחול הקיבוצית, החליף  הכוריאוגרף רמי באר את השם "כל אדם" - מחזה מוסר אנגלי מסוף המאה ה-15 ומחזה מאת הוגו פון הופמנסתאל העולה כל שנה בפסטיבל בזלצבורג - ל"קול אדם".

השינוי בשם מורה על הציווי המוסרי שיש בהכרזה הזו על זכויות האדם, כל אדם, ועל הסכנה שבאפליה ובסתימת פיות.

הרקדנית סון גון קים, שקולה עמוק ומסתורי והיא עטויה במעיל לבן גדול, ניצבת ליד פנס המאיר לתוך הקהל באור אדום גדול. הצבע האדום מורה על הוראת "עצור" או על סכנה, ולא מרפה עד סוף המופע. מדי פעם מלווה קולה תנועות ומחוות קטנות שנראו לי בתחילה כשפת החירשים - ריקוד ידיים טעון ומלא הבעה. 




סון גון קים, צילום: אייל הירש


קול אדם, צילום: אייל הירש

 
לעיתים מאיים, לעיתים מרהיב
 
במחזה המקורי מחפש "כלאדם", בעצת המוות, מי שילווה אותו בדרכו האחרונה. הוא אדם עשיר אך לא הונו ולא ידידיו, לא תשוקתו ושאר תאוותיו מוכנים ללוותו עד שהאהבה בת השמיים מחזירה לו את האמונה וזו הצלתו.

הלהקה המצוינת פורצת לבמה בריצה, בגו כפוף ובזרועות  המבצעות תנועות מהירות. הבולטת ביניהן והמוכרת היא זו של תחינה יהודית, כאשר כפות הידיים אסופות לפני הפנים ונעות כמו בתחינה. תחינה היא בעצם הפעולה המאגדת את המחול העשיר בפרטים, היא קולו הריקודי של באר החוזר ומתחנן – שימרו על האדם, על זכויותיו, על צלמו.

הרבה מהמבנה הכוריאוגרפי של המחול מוכר - הקבוצה כולה באוניסונו - בקול אחד, ביחד, בדייקנות ובמהירות - מבצעת אותה תנועה והדבר תמיד מרשים - לעיתים מרהיב, לעיתים מאיים. בשורות הולכות ומתארכות צועדים הרקדנים במין טיפוף רגליים סמיך, קרוב לרצפה וצפוף. הם מקיפים את הבמה, נעלמים בפתח המתגלה בווילון האחורי ושבים חזרה, כמו המון חסר פנים ורצון, כאלו שמפחידים אותנו בסיוטי הלילה. 

קטעי הקבוצה מתחלפים בריקודי סולו מלאי עוצמה ובדואטים שונים. מעניין שהפעם, בניגוד ליצירות האחרות של באר, כמעט  אין מגע בין הרקדנים - כאילו כל אחד לעצמו, וכאשר מתקיים דואט הנראה כהזמנה לאהבה, הוא מסתיים לפתע כאשר הרקדן דוחף את הרקדנית ממנו והלאה. 

אחד אחד פורצים הרקדנים לבמה, במהירות, ביכולות מפתיעות. את המקום של "הגבריות" במחול, כביטוי של כוח וזריזות,   תופסת גמישות ורכות. הרקדנים מצוינים כאשר הם מניפים  זרועות כדי להרחיק מעצמם את מה שאינם בוחרים בו, וגם הם וגם הרקדניות כורעים שוב ושוב, עמוק לתוך האדמה, רק כדי לעלות במהירות, כמו לא מצאו מקום לעצמם בבהילות תנועתה של השורה.

קול אדם, צילום: אייל הירש

קול אדם, צילום: אייל הירש

תהלוכה אנושית ונוגעת ללב
 
אייל דדון יצר פסקול יחד עם באר שבפתיחתו נשמע נוסח צורם בכוונה של "אין לי ארץ אחרת" אשר חוזר שוב לקראת הסוף. קטעי מוזיקה מהסוויטות לצ'לו של באך מתמזגים בנגינת פסנתר, והחריקות וההפרעות המכוונות שבין הצלילים משמשים כביטוי לכל מה שהשתבש כאן.

בריחוק מסוים מביט באר במתרחש ובקול בוגר הוא חוזר ומזהיר ומאיר בזרקור את הסכנה המאיימת עלינו. בסוף המופע, הקהל שהיה קשוב ביותר כל הערב, מודה בתשואות. בפעם האחרונה בערב זה עוברת שורת הרקדנים את הבמה, אך במקום תלבושות  המחול - מכנסים כהים לגברים ו-ווסט עם שורטס לנשים, כולם לובשים את מה שנראה כבגדיהם הפרטיים, תהלוכה אנושית ונוגעת ללב של בני אדם, כלאדם.

זהו מחול המורכב מעצב ויופי, המשמש כאיתות אזהרה מפני העתיד המצפה לנו, אם לא ניזכר שמעל לכל עומדת האנושיות.