הפוגה לשעה-שעתיים
 
השבוע נפתחת התכנית "ברהמס, האקורדיון והשנסון" – מסע קונצרטים מרתק בין העממי לאמנותי, מברהמס ועד השנסונים הצרפתיים. המופעים יתקיימו במסגרת העונה ה-33 של "קלאסיקה במימד אישי" - סדרת הקונצרטים המוסברים של הפסנתרנית והמנחה אסתרית בלצן, שזכו לפופולריות עצומה בקרב הקהל הרחב ומבוצעים ברחבי הארץ ובעולם.

"זו תכנית שרחוקה מן העולם שלנו, וזה נעשה בכוונה", אומרת בלצן בת ה-68, שזכתה לאחרונה בפרס השר לאמנים ותיקים בתחום המוזיקה ע"ש אריק איינשטיין. "הקהל שבא צריך קצת הפוגה ממה שקורה לנו פה, משהו שיוציא אותו מזה לפחות לשעה-שעתיים".

ספרי על התכנית החדשה

"התכנית הזו מעמידה לראשונה את האקורדיון בקדמת הבמה. אני מאוד מחוברת לכלי הזה שהיה מאוד פופולארי בשנות ה-50. כל המשפחה שלי ניגנה בו ורק אני התעקשתי להיות פסנתרנית. מצאתי את איליה מגלניק, אקורדיוניסט וירטואוז עם השכלה קלאסית שעלה לארץ בשנות ה-90 ומאוד מחובר לשנסונים, כליזמר ומוזיקה רוסית עממית. הנגינה והאישיות המוזיקלית של איליה הקסימו והדליקו אותי.

"לצד איליה יהיה על הבמה גם יונתן הדס, קלרניתן נפלא שגם הוא חולק אהבה למוזיקה קלאסית ולמוזיקה איכותית קלה. ראיתי אותם במופע מדהים שבו הם מאלתרים בווירטואוזיות עם סווינג, כליזמר ומוזיקה עממית, והחלטתי שזה יהיה הנושא של התכנית. אליהם מצטרפת על הבמה גם הזמרת הנהדרת מאי קשת, בתם של ששי קשת ויונה אליאן, שמתמחה בשירי אדית פיאף ואיב מונטאן. 


אוהבת את ברהמס?
 
מדובר במגוון סגנונות רחב. מה הייתה ההשראה לתכנית?

"ההשראה לתכנית הייתה שנסון של איב מונטאן מתוך הסרט Aimez-vous Brahms (אוהבת את ברהמס?), עם אינגריד ברגמן, אנתוני פרקינס ואיב מונטאן, שמבוסס על רומן של פרנסואז סגאן. הוא מספר על מחזר צעיר שמתחיל עם אישה בוגרת בשאלה הזו – 'את אוהבת את ברהמס'? וכך מתחיל הרומן שלהם. המוזיקה בסרט היא הפרק השלישי (פוקו אלגרטו) בסימפוניה השלישית של ברהמס. החלטתי שסביב זה תהיה התכנית.

"ברהמס הוא נקודת המוצא של המופע, גם בגלל שהסרט מסתיים בסצנה בלתי נשכחת: אינגריד ברגמן - האישה שנבגדת ללא הרף על ידי בן זוגה איב מונטאן שמנהל רומנים עם נשים צעירות - שומעת את המוזיקה של ברהמס כשהיא מורחת קרם פנים. יש כאן הודאה בהזדקנות, באהבה שהפכה לזיכרון, וקבלת העובדה שהיא כבר מבוגרת וחלומותיה על נאמנות, משפחה, ילדים - התנפצו. ברהמס עצמו היה סרבן נישואין ידוע, ביטל אירוסין בדקה התשעים, ורשם כמוטו את המשפט: Funfzig aber Frei - בן חמישים אבל חופשי!".

"אז התכנית נודדת בין סגנונות ומקיפה את המעבר מהמאה ה-19 (ברהמס, סן סאנס), למאה ה-20 ולשתי מלחמות העולם (אדית פיאף). היא חובקת עולם, נודדת כמו עולמות הנגנים. יש בה קלאסיקה אבל היא לא כבדה מדיי כי לכולנו כבד מספיק עכשיו. מתחילים בברהמס ומסיימים בשיר המתורגם 'חיוכים' של אדית פיאף. חיוכים מבעד לדמעות". 

"'ברהמס, האקורדיון והשנסון' היא התכנית השלישית בעונה הזו, שהתחלתי עם הרבה פרפורי לב ובטן. זו שנה שניה בתוך מלחמה. בארבע השנים האחרונות, עם הקורונה והמלחמה הלא נגמרת, אנשים לא יצאו בקלות מהבית. בתוך כל זה הבנתי שהתפקיד שלי, כשהם כבר יוצאים, זה לתת להם את כל מה שאני יכולה בדמעות וחיוכים".

זה עוזר גם לך?

"בהחלט. אני כל הזמן במבזקי החדשות ולא מצליחה להתנתק. מחכה, בילדותיות יש לציין, לנס שיבוא ושכל החטופים יחזרו הביתה ביחד.

"כשאני בתוך העבודה, במופעים, אני מרגישה מחויבת לקהל ולעצמי וזה משחרר אותי קצת מהמחשבה הזאת. כמו שאמרתי, דמעות וחיוכים על הבמה ולזכור שככה זה גם במציאות".   
 
"ילדתי ז'אנר חדש"
 
הגעת להישג לא מבוטל – עונה מס' 33 של הסדרה שלך, לצד פרס השר למפעל חיים. לא מובן מאליו, בטח שלא בישראל. איך זה מרגיש?

"אני המומה מכך שהסדרה כבר 33 עונות על הבמה, ושאני על הבמה כבר 40 שנים בערך. התחלתי בגיל עשרים, וכבר כסטודנטית התבקשתי לתת סדרת קונצרטים משלי. עשיתי שלושה תארים ובגיל 26 כבר סיימתי דוקטורט. בער לי להופיע. לפני שהתחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה התלבטתי בין לימודי מוזיקה לספרות ועיתונאות. המילים תמיד היו חלק חשוב מאוד בחיי (אני בת של עיתונאי). מה שכן, ידעתי שאי אפשר להפסיק לתרגל נגינה סולנית על הבמה ולכן החלטתי להמשיך עם המוזיקה, מרוב פחד שאאבד אותה.

"תוך כדי הלימודים התאהבתי והחלטתי לתת למוזיקה את הכל. אבל הסיפור של הצורך בביטוי מילולי הוא חלק ממני, וכשקלטתי שגם לאונרד ברנשטיין דיבר ועשה הרצאות תוך כדי ניצוח הבנתי שהקונספט של מילים וצלילים יחד מתאים לי. כשהתחלתי עם זה הבנתי שזה הכוח האמיתי שלי, גם מול הקהל וגם מול עצמי. כשרק ניגנתי, בלי לדבר, הרגשתי חנוקה".

אז מתי זה התחיל?

"ב-87'. הייתי בת 31 ועשיתי קונצרט שומאן בחיפה. ראיתי שכל ראשי השיבה נרדמים, אז התחלתי לספר אנקדוטות על הביוגרפיה שלו ולא רק שהם התעוררו, הם גם שאלו שאלות אחרי התכנית כאילו מדובר בטלנובלה. ככה זה התחיל והשאר היסטוריה". 



ד"ר אסתרית בלצן, צילום: דניאל בר און
 
 
מה לגבי הפרס? איך זה לקבל הכרה ממלכתית על מפעל חיים?

"זה מרגיש מוזר. מצד אחד תחושת גאווה וכבוד שאנשים רואים ומעריכים את המשמעות של מפעל החיים שלי למדינה הזו. הכל בא מהצורך שלי לחבר מילים וצלילים יחד על הבמה ולהגשים את עצמי במלואי - ובסופו של דבר נולד ז'אנר חדש, מודל שעבר לתלמידיי וממשיכי דרכי: גיל שוחט, תומר לב, אסף זוהר, רונן בורשבסקי, דוד זבה, אורית וולף ועוד. אצלי זה לא בא ממניע עסקי. זה היה הצורך שלי בהגשמה עצמית ואני מאושרת שהוא הצליח".

ומצד שני?

"מצד שני זה פרס לאמנים ותיקים, ואם אני ותיקה – למה אני עדיין מרגישה כמו מתחילה? כמו סטודנטית נצחית? נכון שהניסיון והביטחון מתחזקים עם הזמן אבל עדיין כל פרויקט הוא כמו להתחיל מהתחלה. הדרך היא אותה דרך וגם הצורך שלי בקהל, בהכרה שאני עדיין כאן, רלוונטית, שלא נס ליחי, שיש משמעות לדברים שאני עושה. יש לי ספקות ואין לי תשובות ברורות, אז אני הולכת עם הלב כרגע. מה שהלב יגיד". 



אסתרית בלצן, נורית הירש והנגנים ברק שוסברגר ומאי אנדי, צילום פרטי
 
זמן להעביר את הלפיד
 
בעונה הזו ישתתף גם בנך, הכנר הבינלאומי איתמר זורמן. יש מחשבות על העברת הלפיד?

"כן, בהחלט. איתמר עומד לנגן ולנצח על התכנית הבאה בסדרה, 'הקונצ'רטו הכפול'. זו תכנית לשני סולנים ותזמורת הקאמרטה ירושלים, ויבוצעו בה שלוש יצירות: הקונצ'רטו הכפול של באך, מוצרט ומנדלסון: הקונצ'רטו של מנדלסון הוא קונצ'רטו כפול לכינור, פסנתר ותזמורת, ואין אושר גדול יותר מאשר לנגן כסולנית עם הבן שלי על במה. הגשמה אדירה של הורות ומקצועיות, והרצון להעביר את הלפיד לדור העתיד.

"לגבי העבר, שחשוב בעיניי לא פחות - בתכנית שתסגור את העונה אני עושה צעד נועז ומארחת את הזמר רן אלירן בן ה-90 שחי בניו יורק ויגיע לארץ במיוחד בשביל התכנית. אלירן היה בשיאו בשנות ה-60, שר שירי מלחמות והקים דואט עם נחמה הנדל בשם 'רן ונמה' שהצליח מאוד. הם שרו דואטים יפהפיים שחוברו על ידי מיטב הכותבים הקלאסיים בארץ, כי אז עוד לא היה פער גדול בין הקלאסי לפופ. היום כבר אין דואטים טובים. כל אחד פה רוצה להיות סולן וסטאר, הכוכב הבא.

"הם שרו בקונטרפונקט, וזו בעיניי ארץ ישראל הישנה והתמימה. בלי סאונדים, בלי טרקים, בלי מפיקים, פשוט שני קולות וגיטרה. אני רוצה לתת לזה במה כי יש לנו מה ללמוד מהצניעות הזאת". 



אסתרית בלצן, תמונה עצמית
 
אותו עצב, אותו שכול
 
אז את בעצם יוצרת גשר בין העבר לעתיד?

"בדיוק. כמו שאני מעבירה את הלפיד קדימה אני רוצה להעביר אותו גם אחורה, להיות בין העבר לעתיד. מוזיקה היא אמנות שמטרתה להנציח את הזמן, כמו שפיסול נועד להנציח תנועה. השנסונים, למשל, היו שירים של אחרי מלחמת העולם השנייה, וככה נשמרה הרלוונטיות שלהם. כדי להיכנס לזיכרון, לעומק, צריך מרחק של זמן. זו הדרך שלי להתקרב למלחמה שלנו, דרך המלחמה ההיא. זה אותו עצב, אותו שכול, אותו ניסיון לדבוק במה שנשאר מהאופטימיות, מהשמחה על מי שחוזר הביתה, לדאוג לראות את הדברים הטובים שמלווים את חיינו.

"אז כן, אני מנסה לגשר בין עבר, הווה ועתיד, כל הזמן מתעמקת יותר ויותר במוזיקה, נשארת סטודנטית נצחית. אני גאה להגיד שבמשך 33 עונות מעולם לא חזרתי על תכנית, לא על נושא ולא על אמנים".

כאן המקום להזכיר את תכנית הדגל המצליחה שלך, "התקווה"

"כן, זו תכנית שאני מעלה כבר 15 שנים. היא התחילה מספר מחקר שהוזמן אצלי על ידי משרד החינוך, לסיכום ולעדכון המקורות המוזיקליים של ההמנון. כשעשיתי לו פרזנטציה מול שר החינוך והתרבות דאז גדעון סער ומנכ"ל המשרד שמשון שושני ראיתי שהם בוכים והבנתי שצריך להעלות את הנושא על במה. העברתי את החומר ממדיה של סמינר אקדמי למופע, מעבר לא פשוט שהפך לאחת מתכניות הדגל שלי. זו תכנית יחיד, לפעמים עם תזמורת, שעלתה כבר יותר מ-400 פעמים, כולל בחו"ל, ויש לה ביקוש בכל העולם. הכוח שלה הוא לא רק הסיפור של המנון התקווה אלא כל מה שקרה בדרך, כולל ההמנונים האלטרנטיביים".
 
"התקווה" בחדר שרוף בבארי
 
משהו השתנה ב"התקווה" מאז ה-7 באוקטובר?

"כן. הוספתי את הנדבך של רלוונטיות התקווה במלחמה הנוכחית. חיילים נכנסים לעזה, הורים מקבלים ארונות, כולם שרים את 'התקווה' והרי זה ההמנון הכי גלותי שיש לנו! וזאת ההתפכחות המטלטלת מהשאננות הבלתי נסלחת והבלתי נסבלת בצבא ובמדינה: פוגרום על אדמת מדינת ישראל ב-7 באוקטובר הראה לנו מה זה להיות עם כבוש. 'התקווה' הפכה להיות רלוונטית שוב, דווקא במלחמה עם כישלון הכי צורב שהיה לנו.

"קיבלתי סרטון של חייל מילואים מנגן עם שגיאות את התקווה מהטלפון בחדר שרוף בבארי, ומשם התחלתי והוספתי למופע כל מיני ביצועים מרגשים ששולחים לי. ולא רק מהארץ, מכל מיני מקומות בעולם – יפן, אמריקה, מקסיקו". 


אסתרית בלצן, צילום פרטי
 
משפחה מוזיקלית
 
 
המשפחה שלך מאוד מוזיקלית – בעלך הוא המלחין, המנצח, המוזיקאי, המעבד, המרצה והמחנך למוזיקה משה זורמן, בנך איתמר זורמן הוא כנר בינלאומי, בתך רעות זורמן היא סינגר-סונגרייטרית וגם בתך הצעירה עלמה הייתה בעברה פסנתרנית

"נכון. איתמר, בני הבכור שנולד ב-85', הוא כנר מצליח. אחרי הצבא הוא למד בג'וליארד, וזכה בהמון תחרויות, ביניהן מקום ראשון בתחרות צ'ייקובסקי הבינלאומית לכינור במוסקבה ב-2011. יש לו שני ילדים והוא חי בארה"ב ומנהל קריירה בין לאומית.

"הבת הצעירה שלנו, עלמה, נולדה בשנת 90'. היא הייתה פסנתרנית וסיימה תואר שני באקדמיה למוזיקה בירושלים אבל התחתנה עם פיזיקאי שעושה דוקטורט בטורונטו, והחליטה לעשות הסבה ללימודי כלכלה. יש לה שני ילדים והיא מאוד מצליחה בעבודתה.

"הבת האמצעית, רעות, נולדה ב-87' - בערך במקביל לקונצרט שומאן שהזכרתי קודם וששינה את מהלך הקריירה שלי. רעות ניגנה בגיטרה חשמלית והפכה לזמרת-יוצרת אבל אנחנו, כהורים פולנים, פחדנו שהיא לא תצליח להתפרנס מזה ולחצנו עליה ללמוד מקצוע. היום היא עובדת כתרפיסטית במוזיקה עם תואר שני והתמחות בטיפול בטראומה באמצעות EMDR, מצליחה בעבודתה, ובימים אלה מוציאה אלבום שני, שהשיר 'נאהב אותה ככה' הוא סנונית ראשונה שלו. אנחנו מאוד גאים בה". 



ד"ר אסתרית בלצן ופרופ' משה זורמן, צילום: לי בושארי
 
 

"הגברים במשבר זהות"
 
השיר שרעות הוציאה לאחרונה, "נאהב אותה ככה", מאוד חשוף ומרגש ומדבר על מערכת יחסים רעילה. איפה זה פוגש אותך?

"היא הייתה ביחסים האלה במשך שלוש שנים, והבחור סיים אותם בטלפון ביום ההולדת של רעות. בשיר רעות משתמשת בציטוטים שלו מאותה השיחה. הבחור עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית והייתה התעללות ואלימות רגשית בפרידה ותוך כדי מערכת היחסים. אני כאמא לא אהבתי אותו והזהרתי, אבל הם נשארו בקשר ודיברו על תכניות לעתיד - עד לפרידה שחשפה את פניו האמיתיות. לקחו שנתיים להוציא את השיר לאחר שהוקלט וצולם הקליפ מכמה סיבות, בין השאר עקב המלחמה, ולאחרונה הוא יצא סוף סוף!".

מעבר לעובדה שמדובר בשיר מצוין, הוא מדבר לנשים רבות וגם לגברים שנמצאים במערכות יחסים לא בריאות ומתקשים לצאת מהן. היא מקבלת תגובות הזדהות?

"היא מקבלת המון הזדהות והמון תגובות על כך שהשיר חזק ומעורר מחשבה, רגשות והתבוננות פנימית. אבן נגולה מליבה עם שחרור השיר. בשנתיים שעברו היא בחרה לצמוח לאחר החוויה שעברה כדי להתמחות בטיפול בטראומה ובטיפול בנפגעות ונפגעי יחסים נרקיסיסטיים/פסיכופתיים. במדינתנו שבה הנושא של טראומה לצערנו מאוד רלוונטי, רעות רוצה לעורר מודעות לנושא של טיפול בטראומה ובאמצעות EMDR, גם דרך הוצאת השיר. טראומה רגשית יכולה להישאר גם אחרי שהפגיעה הפיזית עוברת ולהתבטא גם בגוף. כדבר השיר: 'יש יותר טוב' - יותר טוב לבד מאשר בזוגיות רעילה ופוגענית.

"אני אגיד פה משהו מעורר מחלוקת אולי. לעניות דעתי, הגברים של היום במצוקה. הפמיניזם הפך את הנשים לחזקות יותר והיוצרות התהפכו. הגברים במשבר זהות, חלקם חסרי ביטחון, מתוסכלים, אכולי ספקות והיסוסים - וזה פוגע ומרעיל כל מערכת יחסים.

"אני גדלתי בארץ ישראל של ששת הימים, ארץ שבה הגברים היו גיבורים ומהנשים ציפו לצקת מים על ידיהם. גם אם זו הייתה אשליה, ברור לי שהיום משהו התהפך ונעשה מאוד לא מאוזן. אולי המטוטלת פשוט נעה לצד השני, עד שתגיע לאמצע וכל אחד ימצא את מקומו הנכון".   

"חייבת לנסוע הרבה. לא מזמן חזרתי מחודש בקנדה לרגל לידת התינוק השני של עלמה. דחיתי את תחילת העונה והייתי איתה שם עם הלילות ללא שינה והכל, ועשיתי את זה בשמחה. בתענוג גדול. הרגשתי שצריכים אותי כסבתא וזו הרגשה טובה. יש שלב ביחסי אמא-בת כשהבת מראה לך שהיא לא צריכה אותך, אבל כשיש לידה היא זועקת לעזרתך וזה גם תענוג בשבילי וגם נותן לי תחושה שיש לי תפקיד חשוב".

ומילות סיכום?

"חשוב לי להגיד שאני מרגישה שיש לי תפקיד פה. שיש משמעות למפעל החיים שלי. יצאתי ממגדל השן של שופן, אני מבינה את הנחמה שיש בו אבל אני לא חיה רק בו. אני חיה גם את מגדל השן של הקלאסיקה וגם את היומיום של החיים שלנו פה. אני חיה גם את ההווה, גם את העבר וגם את העתיד.

"ומה שהכי חשוב, יש בי אופטימיות. למרות כל הקושי, יש כאן אנשים נפלאים ולא יכול להיות שנתבוסס במדמנה הזאת לנצח. כרגע זה המצב אבל אני מאמינה שהוא ישתנה. אין ברירה אחרת".  

לאתר הקתדרה