ג'וב שהופקד בידיים מיומנות
 
כשרומן הביכורים של שרית ישי לוי יצא לאור ב-2013, הכותרות דיברו במושגים של "הצלחה בלתי צפויה". אולי כיוון שסאגה היסטורית ירושלמית, שנעה בין תקופת המנדט הבריטי לישראל בשנות ה-70', נראתה כמו הדבר הכי רחוק מרלוונטי, אולי כיוון שבמרכז הספר משפחה ספרדית, ואולי משום שכותבת הספר, ס"טית בעצמה, הייתה מזוהה בעיקר כעיתונאית.

ספק אם מי מהמבקרים חלם שעשור אחרי שיצא לאור, יהפוך "מלכת היופי של ירושלים" לרב-מכר שנמכר ב-300 אלף עותקים, יתורגם ל-17 שפות, יופק כסדרת טלוויזיה בנטפליקס ויהפוך כעת למחזה - להיט תיאטרוני בהפקת בית ליסין שעורר סקרנות עוד לפני פתיחת מסך.  

הרעיון להפוך את הספר להצגה מתגלגל שנים בראשה של ציפי פינס, מנהלת התיאטרון, המזוהה עם מחזאות ישראלית. ניסיונות קודמים לעיבוד לא צלחו, אבל פינס לא שחררה. את הג'וב, ידעה, צריך להפקיד בידיים מיומנות ולמשימה גויסו שלומית ארנון בר-לב וליאת פישמן לני, שכתבו לבית ליסין שנתיים קודם את "בעלת הבית" - עיבוד לספרה זוכה פרס ספיר של נעה ידלין. 

הפגישה הראשונית עם פינס, שנקבעה מראש לימים ספורים אחרי ה-7 באוקטובר, התקיימה מכוח האינרציה במועדה. "זה היה סוריאליסטי. הכל מסביב מתמוטט, מדינה שלמה תחת הלם ואנחנו מדברות על תיאטרון. לא הבנו איך זה קשור בכלל", אומרת ארנון בר-לב.

שלושה חודשים הן ישבו על המדוכה. "היינו בשיתוק כללי", הן אומרות. לקח כמה חודשים עד שהחזירו נשימה והתיישבו לכתוב, טיוטה ועוד טיוטה ועוד אחת עד שפיצחו את הסיפור. "כשאתה קורא ספר מתוך מחשבה לעבד אותו למחזה, הקריאה שונה. כדי לכתוב מחזה שיהפוך להצגה של שעה וחצי, צריך להבין שאין ברירה אלא לשחרר סיפורי משנה ודמויות. זה החלק הכי קשה", אומרת פישמן לני. 
 


שלומית ארנון בר-לב וליאת פישמן לני, תמונה באדיבות המרואיינות

"הגיבורות שלנו הן נשים"
 
שנים שהן כותבות יחד. הן התחילו בתיאטרוני ילדים, המשיכו למגרש של הגדולים וברוב המקרים, הגיבורות שלהן - נשים. "זו אג'נדה שמאוד חשובה לנו, אולי כי שתינו באות ממשחק וכמעט שלא מצאנו גיבורות בהצגות ילדים", אומרת ארנון בר-לב.

"אמרו לנו שילדים לא יזדהו עם גיבורות כי בנים רוצים לראות בנים גיבורים ובנות גם". זו הייתה הדעה הרווחת ולדברי פישמן לני היא נאמרה להן בלי למצמץ.

"היו מוכנים להחריג ספרים של סופרים כמו דבורה עומר, אבל על מחזות מקור לא היה מה לדבר", אומרת פישמן לני. גם בטלוויזיה, לדבריהן, המצב היה דומה. דמויות קלאסיות בתיאטרון לגדולים כמו מדיאה, אמא קוראז', ברנרדה אלבה, אנטיגונה, טוני מרכוש נטוש או מאמי, הן לדבריהן היוצאות מן הכלל המעידות על הכלל. 



מלכת היופי של ירושלים, צילום: ניר סלקמן
 
"זה הקול ששולף אותך כשאת תקועה"
 
לכתוב בשתיים, לדבריהן, זה עניין של תרגול. אחרי שנים הכתיבה המשותפת קולחת. ארנון בר-לב, למעשה, כותבת רק בשניים. פישמן לני כותבת גם לבד בעיקר שירה, פרוזה ומונודרמות. "היתרון בעבודה זוגית זה שתמיד יש קול חיצוני ששולף אותך כשאתה תקוע", אומרת פישמן לני.

שתיהן הגיעו לכתיבה ממשחק ובכל זאת מדובר בשתי נשים, שחקניות וכותבות שונות מאוד זו מזו. מה שמפעיל את ארנון בר-לב זה אלתור והפינג-פונג עם מישהו אחר יהיה תמיד ברירת המחדל. "אני זקוקה להד וגם למסגרת", היא אומרת. ההבדלים בין שתיהן, לדברי פישמן לני, הם שיוצרים דמויות מורכבות. "שלומית קלה ומשוחררת, אני באה מאזורים יותר פסיכולוגיסטיים שהיא מתרגמת לפעולות. זה כמו שני קולות בתוך הראש. כמו לעצום עיניים ולחשוב עם עצמך רק בקול".    

לבוא ממשחק עוזר או מפריע לכתיבה?

פישמן לני: "מאוד עוזר. אנחנו כותבות ואז קוראות בקול רם אחת לשנייה ותוך כדי מבינות מה עובד ומה לא. לפעמים אנחנו מתחלפות בקריאה של אותה הדמות כדי לקבל עוד גוון ולהבין מה חסר". 



מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין
 
"מבחינתנו זה הומאז'"
 
תרגום הצלחות קולנועיות וספרותיות לתיאטרון הפך בישראל לאפידמיה שנתפסת כהליכה על בטוח, גם במובן העיבוד.

פישמן לני: "זה הכל חוץ ממובן מאליו לקחת סאגה שמתפרשת על פני 80 שנה – ארבעה דורות, המון דמויות, המון סיפורים, מלודרמה מלאת פרטים, מחשבות, רגשות והיסטוריה - ולזקק אותה לפורמט תיאטרוני. זו חתיכת עבודה קשה. זה לא רק למצוא את האמצעים הדרמטיים הנכונים, אלא לבחור מה להשאיר ועל מה לוותר. יש לך שעה וחצי, זה הכל. לבחור איזה סיפור את רוצה לספר בזמן הקצר הזה, זה הקושי".

ארנון בר-לב: "זה נכון שיש איזשהו טרנד שעובד כרגע, אבל התיאטרון לא המציא אותו. עיבוד ספרים זה הלחם והחמאה של הקולנוע. קחי למשל את 'הארי פוטר' או את 'משחקי הכס'. זו חוויה אחרת לקרוא ספר ולצפות בהצגה, וצריך לזכור שיש הרבה אנשים שלא נחשפו לספר, אז במידה מסוימת אפשר להתייחס לזה כהומאז'. ההצגה עומדת בפני עצמה, אבל גם מחזירה אנשים לספר".

כשמדובר בספר מצליח שבעקבותיו נוצרה גם סדרת טלוויזיה עם רייטינג לא מבוטל, יש לא מעט משקל על כתפי הכותבות וההפקה. "לאנשים יש בראש איזו תמונה של איך הדמויות האלה נראות. הם באים להצגה עם ציפיות מאד גבוהות שצריך לעמוד בהן", הן אומרות. לעת עתה, אם לשפוט על פי התגובות, נראה שהן עמדו באתגר.  



מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין


 
"הערבים נלחמים ביהודים והיהודים נלחמים בעצמם"
 
"מלכת היופי של ירושלים" היא סאגה משפחתית היסטורית, שמתחילה בירושלים המנדטורית ומסתיימת בראשית שנות ה-70'. במרכז העלילה המפותלת ארבע נשים, בנות משפחה ספרדית מיוחסת בשכונת אוהל משה בירושלים, שנידונו לחיים ללא אהבה. המנדט הבריטי, תקופת המחתרות, שפת הלדינו שכמו היידיש הלכה ודעכה  - מה לכל אלה ולישראל 2025?

"כאן הבריטים נלחמים ביהודים, הערבים נלחמים ביהודים והיהודים נלחמים בעצמם", אומר דיאלוג הפתיחה שמקפל בתוכו את שאלת הרלוונטיות. מה שהרגיש להן בהתחלה כמו פרק בספר היסטוריה, החל לאט לאט להתחבר להווה.

"אני ירושלמית במקור", מספרת ארנון בר-לב. "אבא שלי, דור שביעי בארץ, בא ממשפחה חרדית בשכונת בית ישראל. כשקראתי את הספר יכולתי לדמיין את הדמויות צועדות ברחובות ירושלים - המלך ג'ורג', אגריפס, השוק, רחוב יפו. לונה, גיבורת המחזה, היא בסך הכל בחורה שכל מה שהיא רוצה זה להתאהב, ללכת לקולנוע, לחיות את החיים, אבל היא חיה במרחב שכובל אותה -משפחה, תפישות עולם שמרניות, מאבקים פוליטיים סביבה. זו היא מול העולם. זה לא מאוד שונה היום. גם היום מציאות החיים שלנו בארץ עומדת בסתירה לרצון להתקדם ולהגשים את עצמנו". 



שלומית ארנון בר-לב וליאת פישמן לני, תמונה באדיבות המרואיינות
 
"כנערה רציתי להיות כמו לונה"
 
בשוליים נוגעת ההצגה בעדינות בגזענות עדתית. "זה פחות קשור לגזענות ויותר לשמירה על קבוצת הדומים", אומרת פישמן לני. "זו משפחה שרוצה לשמור על השבט, לא להתערבב עם זרים כדי לא לשנות את הדי.אנ.איי. זה עניין של גאווה. כל סטייה מהתלם מקוללת".

אולי גם זה קושר את ההצגה לימינו – סובלנות לאחר, קבלת תפיסות עולם שונות ושייכות  

ארנון בר-לב: "זו ההתעקשות שמה שהיה הוא שיהיה, לא משנה באיזה מחיר".

מיהי לונה שלכן?

ארנון בר-לב: "אישה חולמת שחיה בתקופת מלחמה מטורפת שמתחוללת סביבה. בחורה שהמציאות לא מאפשרת לה לחיות את הסרט שיש לה בראש. בסופו של דבר היא מתפכחת או נכנעת ומבינה שהחיים זה לא סרט. אני מזדהה עם זה".

פישמן לני: "אני חושבת שכנערה רציתי להיות כמו לונה, ומהמקום הזה כתבתי אותה. הייתי רוצה להיות נוכחת יותר במרחב, לא מתביישת להיות מה ומי שאני, להיות מחוברת לתשוקה הפנימית וללכת איתה עד הסוף ולא חשוב מה. במובנים מסוימים הכבלים החיצוניים זה משהו שהופנם". 



מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין

בין האישי לקולקטיבי

בתכניה הן כותבות על המרחק בין האישי לקולקטיבי, על ההרס העצמי והמציאות. כשברקע מאבקים פנימיים ומלחמה מתמשכת בגבולות ישראל וגם רחוק מהן, קשה שלא לראות איך נכרך התיאטרון בחיים.

"אנחנו בלופ אינסופי", הן אומרות. "השבטיות הזו, השמירה על מה שהיה הוא שיהיה, היא קללה שמתפוצצת לנו בפרצוף".

בתוך מציאות שנעה בין קטבים, השאלה שמהדהדת חזק וברור במחזה שכתבו קשורה לבחירת צד במציאות חיים מקוטבת, ובתוך חיים על הקצה - על הדרך המפותלת לשלום. 



מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין




מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין