שיגעונות, התחשבנויות ורכילות
 
"מי בעד", הקומדיה החדשה שעלתה בתיאטרון הקאמרי, היא עיבוד שעשו דויד בלינקה ורוני ברודצקי, שגם ביימה, למחזה ספרדי של ראול בראנקו, סנטיאגו רקחו וחאבייר לורנסו סאנצ'ס.

אין לי ספק שבשום אספת דיירים בבניין משותף בספרד לא נדרשים לדיון בשאלה אם כן או לא לשפץ את המקלט, שזאת נקודת המוצא לעלילה כאן, אבל אני די בטוחה שאצלם, בדיוק כמו אצלנו, לא משנה מה הנושא שעל הפרק שעליו רבים - סליחה, מתווכחים - הקירבה והשיתוף הכפויים מוציאים משכנים את אותן חולשות, שיגעונות, פחדים, דעות קדומות, התחשבנויות, רכילויות וכל השאר.

אז בבניין המקומי אכן מתאספים השכנים בדירה של אחד מהם, אבישי שמו, לדיון בהצעת ההחלטה של היו"ר שרי אם כן-או-לא לשפץ את המקלט ועל הדרך גם לדון בסוגיה המעצבנת של שקיות זבל שיד נעלמה משאירה בכניסה לבניין (מי זה הדייר-זבל שלא שם את הזבל בפחים שבחדר הזבל, והאם זה בגלל שהוא לא יודע איך לתפעל את הדלת שם?) 



מי בעד, צילום: משה צ'יטיאת
 
טירוף מערכות
 
רגע לפני ההתפזרות (ההחלטה התקבלה ברוב קולות), בעוד השכנים מעירים לאבישי על מצבה הרעוע של הדירה שהוא עומד להשכיר, הוא מודיע להם שמצא שוכר שאמור להגיע תוך דקות לחתום על חוזה, מישהו שעובד איתו. בחור נחמד מאוד. מוקי. אה, שהוא גם מתמודד נפש.

נו, אז יאללה בלגן. מה פתאום, לשכנים אין כלום נגד מתמודדי נפש, אבל הם לא צריכים משוגעים בבניין. ועד כדי כך הם לא צריכים, שהם מוכנים לשכור בעצמם את הדירה של אבישי, שזקוק לכסף כי הוא הרגע התגרש מאשתו שנקנקה אותו בכל מובן אפשרי, ואפילו במחיר מופקע.

וככה כל הקלפים נטרפים, ובינתיים גם הדירה מתפרקת לאבישי בין האצבעות, ועד שמוקי מגיע הכול יוצא משליטה וכל השכנים מפגינים רמות שונות של טירוף מערכות. וזה עוד לפני שמגיע טוויסט הסיום. 
 


מי בעד, צילום: משה צ'יטיאת



אנסמבל שחקנים מעולה
 
אנסמבל של שחקנים, חלקם מנוסים בקומדיות מטורללות, משתולל בעלילה שמתחילה בסיטואציה ריאלית למדי אבל מהר מאוד מקצינה, נעשית מוגזמת, מתפרעת ועושה צחוק מהכול ומכולנו. ונדמה שהרישיון לצחוק על עצמנו ועל חולשות אנושיות, גלויות וסמויות, שההצגה מספקת, לא יכלו לבוא לנו - ולתיאטרון - בעיתוי טוב יותר.

ליר עיסא הוא מוקי שמבליח רק לקראת הסוף והופך הכול. ליעם פינטו הוא יהלי, השכן הפריבילג הצעיר בעל שתי הדירות, שלא מבין למה צריך לעבוד. יואב לוי הוא אבישי הנעבעך שהכול מתפרק לו, מהנישואים ועד דלת השירותים.

ענת וקסמן היא שרי, יו"ר הוועד המהוגנת שהקלפטע בורחת לה לתלפיות ברגע המשבר. נדב אסולין הוא פיני, נהג מונית בשלילה ובוגר סדנה לניהול כעסים, שאסולין חוגג בגדול. אביגיל הררי היא עמליה הצעירה, נפש אבודה ועוד כל מיני דברים, ובעצם ה-straight-man בין כל הדמויות הקומיות שסביבה, עניין ממש לא קל שהיא עומדת בו בגבורה. כנרת לימוני, בבגדים מנומרים צמודים ומבטא צרפתי-עאלק היא תמרה, השכנה הפתיינית שאינה העיפרון הכי חד בקלמר הבניין ולימוני, כרגיל, עושה מטעמים מהדמות. 



מי בעד, צילום: משה צ'יטיאת

 
מאחורי הטרלול
 
מפתיע מכולם מבחינתי, אולי מפני שאני לא זוכרת מתי ראיתי אותו בתפקיד קומי כה מובהק, הוא מיכה סלקטר שמגלם את ראובן, הנודניק הנוקדני של הבניין - זה שנותן הוראות לכולם, שלא מוותר על אף הזדמנות להסביר ולהדגים איך צריך לפתוח - או שמא לסגור - את דלת חדר הפחים, איך צריך לנהל ישיבת דיירים ומהו כל סעיף קטן וגדול בחוקי הבניין. הוא גונב סצנות ומצחיק ברצינות התהומית של הדמות שאינה נסדקת מבלי לחייך ולו פעם אחת.

אם תסתכלו עליהם אולי לא תראו אותנו, אבל מאחורי כל הטרלולים וההגזמות הפרועות עד מופרכות, כולנו שם במידה כזאת או אחרת. לא צריך כמובן, לצאת מההצגה ומיד להכות על חטא שאיבדנו את הסבלנות מראש הוועד באספה האחרונה בגלל האפליקציה המחורבנת של החניון שלא עובדת, או שכינינו את השכנה שלא מפסיקה להעיר על הלכלוך במעלית השוטרת של הבניין.

אפשר, ומומלץ, סתם לצאת עם חיוך על השפתיים והרגשה טובה שקצת שכחנו אותה בזמן האחרון, הרגשה של קלילות שבאה אחרי צחוק משחרר, גם משטותון מוגזם ומופרע.
 

תפאורה: שני טור, תלבושות: שירה ווייז, מוזיקה: עופר פנחס, תאורה: קרן גרנק, ייעוץ דרמטורגי: גור קורן