שיח חדש בזירת המחול
 
ימים ספורים לפני פתיחת פסטיבל תל אביב דאנס, נעמי פרלוב, המנהלת האמנותית של מרכז סוזן דלל והפסטיבל, עוצרת לרגע ולוקחת נשימה. זה לא קרה בחמש השנים האחרונות וגם כעת, לא להתבלבל, מדובר ברגע קצרצר, לפני שיעור ואחרי חזרה. מאז נכנסה לתפקיד, היא במרתון של עשייה. לא שקודם זה היה אחרת, אבל עכשיו יותר מתמיד, היא יודעת - כגודל התפקיד, כך כובד האחריות.

מרכז סוזן דלל, היה מאז הקמתו ה-בית ליצירת מחול ישראלית, מרכז העצבים של אחד מהתחומים הפחות מתוקצבים בסל התרבות הכללי, ובאופן פרדוקסלי, זה שהכי מצליח בעולם. פרלוב, מהדמויות המרכזיות בשדה המחול בישראל, נכנסה לתפקיד זמן קצר לאחר פרישתו של יאיר ורדי, מונומנט ורפורמטור בתחום המחול הישראלי, שהלך לעולמו השנה. יחד עם ענת פישר-לבנטון, מנכ"לית המרכז, היא מביאה רוח של שינוי, שוברת מוסכמות ובונה מסגרות יצירה במטרה לייצר שיח חדש בזירת המחול.

אלו היו חמש שנים רעות. הקורונה והמלחמה הארורה, שסופה לא נראה לעין, הותירו גם את תחום התרבות הלום, משותק וחבול. קיצוץ משמעותי בתקציב שגם כך מאתגר, החשכת אולמות וביטול אירועים, מצב החירום הגיאו-פוליטי וסגירת השמים שמשמעותם הפסקת שיתופי פעולה, ובעיקר חוסר הוודאות שאינו מאפשר לקדם פרויקטים, הקשו ומקשים עדיין על תפקוד ברמה יומיומית ובניהול ארוך טווח. אז פרלוב מפרפרת בין סקנדל לפסטיבל, מנסה על אף ולמרות הכל להתניע ולהניע את הגלגלים בשיניים. באופן שניתן להגדיר כנס גלוי, איכשהו זה קורה.



ענת פישר לבנטון, מנכ"לית סוזן דלל, צילום: ניר סלקמן

"היצירה לא עוצרת, היא מתפרצת"
 
"את רצה ומתרוצצת", אני אומרת-שואלת והיא עונה: "אלו בעיקר המחשבות שמתרוצצות". אצל פרלוב בראש, המחשבות תמיד מתרוצצות, אבל עכשיו, רגע לפני פתיחת הפסטיבל, יש בה בהירות יוצאת דופן. "אנחנו יכולים לשדר מפה אמת נדירה", היא אומרת: "יש לגוף את היכולת להביע דרכו דברים מאוד עמוקים, גם כאלה שאולי לא הצלחנו עדיין לעבד. אחרי חמש שנים של חיים באי-ודאות יש משהו אחד ברור – חייבים להמשיך, אסור לעצור, מוכרחים לדהור עם העשייה קדימה, להשתמש במחול כאקט שהוא גם משחרר וגם אופטימי. יש בזה תקווה".

לא היה רגע שבו עלתה המחשבה לוותר?

"אי אפשר לוותר. דווקא עכשיו אנחנו אומרים שלמרות הכל ממשיכים, שלמרות הכל המחול כאן, היצירה לא עוצרת, היא מתפרצת, יוצאת דופן, מקורית, מעוררת השראה".

ובכל זאת, הייתה תקופה ארוכה של שיתוק שלא מרצון. אני מניחה שליוצרים היה מאוד קשה לתמרן

"כל מי שמציג בכורה בפסטיבל, מעלה מחדש או משחזר עבודה, עבר טלטלות. מיכאל גטמן, שפותח את הפסטיבל עם פרמיירה, התקבל עם העבודה לתכנית רזידנסי באיטליה, שכללה תמיכה של אלפי יורו. פרצה המלחמה באיראן, הוא לא יכול היה לטוס והפסיד את התמיכה וגם שבועיים של יצירה בסטודיו. המשמעויות שנגזרות מכך ברורות. רקדנים עזבו וחזרו, חדרי חזרות היו סגורים ולמרות הכל ממשיכים. עדי בוטרוס, שמעלה גם הוא פרמיירה בפסטיבל, עבד בין אזעקות בסטודיו בלי מקלט. הוא לקח את הסיכון כי הרצון ליצור חזק מהכל. אנשים לא ויתרו, הם ממשיכים לעבוד, נלחמים על היצירה שלהם, כי האמנות והחיים זה אחד. לכן כל כך חשוב שכל העבודה הקשה הזו תזכה לחשיפה מול קהל, שהכוח הזה שאומר - אנחנו לא מפסיקים לרגע - יזכה להכרה ולהערכה". 



שקיעה, עדי בוטרוס, צילום: אפרת מזור, יאיר מיוחס

גם עבורך, כמנהלת אמנותית, אני בטוחה שמלאכת בניית הפסטיבל הייתה מורכבת מאוד

"זו הישרדות. חמש שנים בתפקיד שאנחנו מפרפרות כדי לשרוד. יש הרבה סימני שאלה בדרך, הקרקע לא יציבה, אבל זה, אבל זה התפקיד ועם כל הקושי והטלטלות, זו האחריות שלנו לתת לעשייה הזו רוח גבית, לעשות כל מה שביכולתנו כדי לתמוך ביוצרים וביצירה. אמנות היא ראי של החברה וחייבים לתת לה קיום. זו תחושה פנימית שמבעבעת בי בעוצמה, אני מרגישה שזו שליחות ולכן עם כל הטלטלות אני אומרת לרקדנים וליוצרים - תופיעו! ולקהל – תגיעו. זה הדבר היחיד שנשאר לנו. אנחנו חייבים לחזור לחיים".  

 
יצירתיות זה שם המשחק
 
השנה אמור היה הפסטיבל לציין חצי יובל, אם להחשיב במניין השנים את גרסתו המוקדמת, פרויקט "הרמת מסך", שגם אותו חלם ומימש יאיר ורדי. אם בעבר אירח הפסטיבל להקות ויוצרים מהעולם, יזם אירועי ענק גם בשטחים שמחוץ לאולמות המרכז, הציג פרמיירות של להקות ישראליות ושימש כפלטפורמה לחשיפת המחול הישראלי, בשנים האחרונות, מכורח המציאות הישראלית, היקף הפסטיבל הצטמצם ואורחים זרים כמעט ואינם מגיעים. עם זאת, מבט מרפרף על התכניה, מספר את הסיפור: יצירתיות היא שם המשחק.

בתוך הטירוף שמסביב, הצליחו פרלוב וענת פישר לבנטון לבנות תכנייה מגוונת שמציעה מרחב מוגן להתבוננות שקטה פנימה ולשאלות על יצירה מתוך מציאות סוערת וחוסר ודאות. עשרים מופעים, מתוכם שבע בכורות, מופעי חוצות וחזרות פתוחות ברחבת סוזן דלל, סרטי מחול ואירועים מיוחדים וגם אורחים מחו"ל בהם ג'וליאן המילטון, פרפורמר ויוצר תנועה, מוזיקאי ומשורר מוערך שחוזר לישראל זו הפעם השלישית למופע סולו ולסדנת אמן. דבר מכל זה אינו ברור מאליו.

אם יש קו שקוף המחבר בין הנושאים שמעסיקים בימים אלה את יוצרי המחול בישראל, הוא פוליטי במובן הרחב ביותר של המילה: פוליטיקה של זהויות, מגדר, שייכות, הרכבה, פירוק ושבר, התחדשות. "יש משהו באופן בו הגוף זז, שמתחבר לאיזו תחושת קצה הישרדותית. ראיתי את זה בכל חדרי החזרות. זה לא אחד על אחד, לא באופן ישיר, אבל בא לידי ביטוי בניואנסים. עדי בוטרוס, מיכאל גטמן, אלעד שכטר, נועה צוק, כולם מדברים על ניגודיות בין החיים למוות, בין השבריריות ותחושת המועקה לרצון לשרוד. זה חד משמעית שם. כל אחד מהיוצרים בפסטיבל מדבר את החיים בשפה שלו. בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה הבמה הזו קיימת. יש לאמנות כוח ואני מאוד מקווה שזה יהדהד, כי יש בה גם תקווה". 



אלעד שכטר, שער שמונה מוזהב, צילום: אסיה סקוריק
 
פסטיבל שנותן גוף לנפש
 
לצד המופעים והפרמיירות ייערכו בפסטיבל אירועים מיוחדים, בהם חזרות פתוחות לקהל. "בין חדרי החזרות, שבהם אנחנו עובדים ומלטשים תנועה, לבין אולם ההופעות, מתרחשת אמת. אנחנו רוצים לשתף את הקהילה בתהליך הזה בו האמנות נוצרת ולכן ייערכו החזרות ברחבה היפהפייה של מרכז סוזן דלל, בין מתחם חדרי החזרות לאולם הגדול", אומרת פרלוב.

הרחבה תארח בשעות בין הערביים גם את המופע "שקיעה", יצירה תלוית מקום של הרקדן והכוריאוגרף עדי בוטרוס. העבודה בנויה כתצרף של דימויים אייקוניים בהם מדרגות אודסה, שהונצחו בסצנה מבעיתה של אלימות, כאוס ואבדן צלם בקלאסיקה הקולנועית "אוניית הקרב פוטיומקין", טרגדיה מזמן ומקום אחרים.

נראה שהשנה יותר מתמיד, נותן הפסטיבל גוף לנפש. ערב שנרקם במיוחד עבור הפסטיבל נוגע בהיבטים שונים של פוסט טראומה והלם קרב, ובאופן בו מגולמת הטראומה בגוף. בערב יוקרן בבכורה Puppet Party, וידאו-דאנס דוקומנטרי של הרקדן איתמר גלינה. בהמשך יופיע גלינה בדואט שיצר הרקדן יוסי דניאל ובחלקו האחרון של הערב ייערך פאנל בהנחיית נווה רחמן, פעיל בקהילת מתמודדי נפש, שידבר על צמיחה פוסט טראומטית והשפעת הטראומה על האדם והחברה. "הסרט שאיתמר יצר לא רק מדבר על פוסט טראומה, אלא ממחיש אותה דרך פנטזיה תנועתית. זה בא לידי ביטוי גם בדואט עם יוסי דניאל. אנשים מדברים כל הזמן על פוסט טראומה, בעיקר בתקופה הזו, אבל זו הפעם הראשונה שממש הבנתי בגוף מה זה אומר. זה משהו שלא תראי אצל רקדן איטלקי, צרפתי או אמריקאי", אומרת פרלוב.



איתמר גלינה, צילום: איתמר נחמיאס




כן, אני רואה, צילום: אסיה סקוריק

"עבודה וירטואוזית ברמה בינלאומית"

מיכאל גטמן יפתח את הפסטיבל עם "תשוקה היא צייד בודד", עבודה אישית מאוד בה הוא בונה ומפרק מבנים, משבש את הסדר הקיים והמוכר, מותח את הגוף למצבי קצה. "זו עבודה וירטואוזית ברמה בינלאומית וחלק מתכנית שהות אמן של מרכז סוזן דלל", אומרת פרלוב ונותנת על הדרך הצצה ליצירות נוספות שיעלו בבכורה, כמו הסולו של עדי בוטרוס "קאמרה אובסקורה" שנע בין עבר להווה, בין ייאוש להתחדשות ובין הגוף הפרטי והזיכרון הקולקטיבי. כמו Speech-Less, של הכוריאוגרפית הצעירה שרון ולבסקי, משתתפת נוספת בתכנית שהות אמן, שיצרה בשיתוף עם אמני היפ הופ, סטייטמנט מחולי על זכויות אדם, זכויות נשים, דמוקרטיה ומנהיגות.



קמרה אובסקורה, צילום: אסיה סקוריק

יוסי ברג ועודד גרף יציגו את "תנועות ריקוד של אמצע מלחמה", עבודה שנולדה מתוך השבר ומדברת את רוח הזמן ונועה צוק תעלה בבכורה את גורלות, שמעוררת הרבה מאוד תחושות על הגורל בראי הדורות.

ויש גם את Take Off- קופרודוקציה עם מלכת הדראג ברבי קיוט, הלוא היא רקדנית להקת בת שבע חני סירקיס שעוסקת בדו-קיום קיצוני של כוח וחולשה ואת "ארבע אבות" של מיכל סממה ויצירה פיוטית של אלעד שכטר וקבוצת ק.ט.מ.ו.ן - מעין תפילה בתנועה לפתיחת שער הרחמים ולעתיד של פיוס וריפוי. 



יוסי ברג ועודד גרף, תנועות ריקוד של אמצע מלחמה, צילום: אסיה סקוריק

 
"להיות או לא להיות בתקופה של חושך"
 
המהדורה הנוכחית של תל אביב דאנס מוקדשת לזכרו של יאיר ורדי, שנפטר בחודש מאי השנה. ורדי, האיש שבמובנים רבים שם את המחול הישראלי על מפת העולם, ניהל את מרכז סוזן דלל מיום הקמתו ולמשך שלושה עשורים. תל אביב דאנס הייתה אחת מאינספור יוזמות שרקם לקידום סצנת המחול הישראלית.

"הרעיון של יאיר ורדי היה ליצור פלטפורמה שתאפשר למחול הישראלי לפרוץ, להציג את העשייה המחולית בארץ בשיא תפארתה וגם להביא אמנים מחו"ל. ברוח זו הוא ניהל את המרכז ובאותה הרוח, יצר את הפסטיבל שהפך לאירוע מאוד גדול ומשמעותי וחשוב לנו להמשיך בדרך שהוא סלל", אומרת פרלוב.

"גם בשנים הבלתי אפשריות האלה, אנחנו באש ובמים שומרות על הקיים, כי למעשה זו השאלה: להיות או לא להיות בתקופה של חושך. בינתיים אנחנו כאן". 



נעמי פרלוב, צילום: ANNE-SYLVIE-BONNE

פסטיבל תל אביב דאנס ,  6 - 16 באוגוסט 2025, מרכז סוזן דלל. לרכישת כרטיסים