"טרופיקנה" (ישראל 2025) *****

דרמה. סרטו של עומר טובי. אורלי בלאיש (עירית שלג) היא קופאית שקופה בגיל העמידה החיה בישוב מרוחק במדבר. היא מחלקת את זמנה בין עבודתה המונוטונית בסופרמרקט ובין הטיפול בבני משפחתה, אמה הקשישה שהיא רוחצת אותה וסוחבת אותה למיטה, בעלה האפאטי והלא מתפקד ובנה השמן. מותה המסתור של הקופאית הראשית סיגל – כנראה רצח - מוביל לקידומה של אורלי. היא יורשת את התפקיד של המנוחה, ויחד איתו את החפצים שהשאירה בלוקר שלה. ואז, חפץ מסתורי אחד מתעורר לתחייה ומזמין את אורלי להצטרף להרפתקה אירוטית בלתי צפויה.

אורלי עוטה על עצמה את זהות האישה שכבר איננה ויוצאת למסע סוער ואפל אותו ניהלה הקופאית המנוחה. היא נעתרת לחוויות מיניות מסקרנות המובילות אותה להיכרות למפגש עם תשוקותיה המודחקות, ולחשיפת כמיהתה לחום אנושי וקירבה. 82 דקות.   טרופיקנה



טרופיקנה, צילום: פיליפ לאבלט


ביקורת

אווירת המדבר מקרינה על חבורת הנשים העובדות בסופר באזור תעשייה נידח, המגיעות למקום עבודתן במיניבוס, בהסעה מאורגנת. הן כולן קשות יום, טרודות בענייני פרנסה, מאחר שמצבן הכלכלי דחוק. אורלי היא מודל טיפוסי של נשות הדרום השחון הזה, שהחיים הכניעו אותה. הדבר היחיד שהיא יכולה להשתוקק לו הוא קידום זעיר בעבודה. לא משהו "פנסי". קצת גיוון, קצת שדרוג במעמד ובשכר. ואז רוצה הגורל והיא יורשת את הקופאית הראשית, וא חל טוויסט בעלילה.

אורלי נחשפת לחיים הסודיים המסעירים של חברתה לעבודה שנרצחה, והיא נמשכת לעניין, למרות, ואולי חרף הסכנה והאדרנלין המתפרץ. העובדה שיש במקום הזה – ועוד במוצב צבאי נטוש - פעילות חשאית, של אנשים שמשילים מעליהם את בגדיהם ומתמסרים לתשוקות כמוסות, עושה לה את זה בגדול.

אני נתלה כאן באילן גבוה מאוד וקובע שבאסוציאציה זהו מעין "עיניים עצומות לרווחה" (של סטנלי קובריק במקור, כידוע) בגרסת מעמד הפועלים בפריפריה הדרומית. אה, ואין למשתתפים במפגשים המיניים כאן מסכות. מדובר באנונימיות גלויה, פקוחה לרווחה. והקונטרסט הזה מול מפגשי בני האצולה עטויי המסכות לחוויות סקס אנונימיות חסרות מעצורים ב"עיניים עצומות לרווחה" - הוא המסקרן ב"טרופיקנה". זה מין בשאינו מינו. חוויה הלקוחה ממקום אחר ומושתלת באופן מלאכותי אולי בדרום הנידח והנחשל שלנו.

הבמאי עומר טובי, יליד באר-שבע, שזהו סרטו הארוך הראשון, מחייה את הדרום המרוחק הזה וטוען אותו בעולם של פנטזיות שבדרך הטבע רחוקות מאוד משם, גיאוגרפית ומנטלית. אבל דווקא בגלל האוקסימורון הזה - הביזאריות שנוצרת  עובדת. והדבר הזה עולה בקנה אחד עם ליין המסיבות הקוויריות-מזרחיות "אריסה" שהפעיל טובי בזמנו וכבר שם הופגשו ניגודים, שהשתלבו זה בזה.

את אורלי מגלמת עירית שלג, שהייתה נשואה למשב איבגי וילדה לו את דאנה איבגי. היא חילונית במקור שחזרה בתשובה, נישאה לרב פתחיה נריה ומקץ 20 שנה התגרשה ממנו והחלה תהליך של חזרה בשאלה. ברשימת סרטיה, "למלא את החלל", שזיכה אותה בפרס אופיר בקטגוריית שחקנית משנה, "בר 51", "עד סוף הלילה", "נישואים פיקטיביים" ועוד ועוד. ניכר שהיא אישה סקרנית שמחפשת נון-סטופ.

וכשרואים אותה ב"טרופיקנה" בגיל 67 בסצנות עירום פרונטליות נועזות ואמיצות, זה חלק מהפאזל שהופך את המשוואה של הסרט הזה  לאניגמטית וחזקה במיוחד. לווקטור הכוחות המנוגדים. השילוב בין החזון של עומר טובי והחיפוש המסקרן והבלתי נלאה של הכוכבת שלו שלג, כמו גם של בת דמותה אורלי הופכת את הצפייה ב"טרופיקנה" לחווייתית ומאתגרת. שווה מאוד לנסות. 




                                                 מתוך סרטו של עומר טובי "טרופיקנה", באדיבות מדליה הפקות, סימה סרטים ופילמאופשן

 
"10 קילו קוקאין" (ישראל 2025) ****

דרמה. סרטו של דורון ערן. העלילה מתרחשת בשנות ה-90. שרון יצחקי (דניאלה קרטס), צעירה ירושלמית במקור, בת 23, טסה לאירופה, מכירה שם בחור בשם רוני ומשם הם ממשיכים לבוליביה. השניים מתאכסנים בבית מלון בלה פאס, ורוני יוצא לסידורים. שרון לא מצליחה לאתר אותו בטלפון ואז פורצים שוטרים לחדר ומוצאים שם 10 קילו קוקאין, שהיו בכליו של רוני. שרון מופללת בניסיון הברחת הקוקאין ונשלחת לכלא הנשים האכזרי ״מירה פלורס״. תחילה מכים אותה ומתעללים בה, אבל בהמשך היא לומדת לזרום עם המצב, להשתלט על העניינים, ואף להפוך לכוכבת תקשורת, בזכות משפטה המתנהל ברקע. היא מנהלת רומן עם ראש קרטל סמים, מאמצת ילדה יתומה, מנהלת יחסים רומנטיים גם עם טרי, טרסנג׳נדרית מדרום-אפריקה, מאמצת ילדה בודדה שאמה נרצחה בכלא, מתמכרת לקוקאין ונגמלת. בזכות ״חוק הרחמים״ עליו הכריז האפיפיור, היא משוחררת מהכלא, ובעזרת דרכון מזויף היא וחברתה טרי מצליחות להבריח את עצמן מהכלא, לאחר שהביאו את הילדה לאחד מבני משפחתה. התסריט נכתב בהשראת סיפרה של שרון יצחקי – כשם הסרט - שהפך לרב מכר בהוצאת ״כתר״ בישראל ובאמזון.
116 דקות. 10 קילו קוקאין



10 קילו קוקאין, תמונה באדיבות טרנספקס הפקות סרטים

ביקורת

יש מידה רבה של ריאליזם ואותנטיות בסרטו של דורון ערן, בתיאור קורותיה ומעלליה של שרון יצחקי בכלא הבוליביאני. אפשר לראות בחוויה שלה סוג (מרוכך אמנם) של "אקספרס של חצות" נשי. דמיוניים ככל שיישמעו, האירועים בכלא מירה פלורס מבוססים על הספר בו תיארה שרון יצחקי את הדברים, ואני גם שמעתי אותה מדברת עליהם. וכאמור, הבמאי ערן הצליח לזקק את עיקרי החוויות מתוך ארבע וחצי השנים אותן "בילתה" בכלא הנשים הקשוח והאכזרי בבוליביה. הבמאי ערן הפיק וצילם את הסרט בגוואטמלה העוינת, ונתקל שם בגילויי שנאה וחרמות ואף נאלץ לשלם קנסות על שימוש בשירותים מסוימים. ולמרות הכל העיצוב האמנותי ושחזורי האירועים נראים אמינים ביותר.

השחקנית דניאלה קרטס (ששיחקה בשלל סדרות וסרטים) נכנסת באומץ לנעליה של יצחקי (ואף דומה לה פיזית במידה רבה). משחקה נועז, חשוף, נטול עכבות – טוטאלי כמו שאנחנו קוראים לזה - ובעצם נותן ביטוי להחלטתה של יצחקי לעשות הכל כדי לחיות את החיים ולנווט אותם בסיטואציה אליה נקלעה. אנחנו רואים בעיקר את הבחירות שלה, פחות את ההתלבטויות, מה שהופך את ההסתגלות שלה ליותר קלה, ויותר מכך – ליכולת להפוך למנהיגה בכלא. גם שחקניות ושחקני המשנה עושים עבודה טובה. בהחלט מומלץ לצפות בסרט הזה.