קולנוע - עולים השבוע: "ילדות גרמנית" ועוד

"ילדות גרמנית", סרטו של פאטי אקין, מומלץ מאוד. "בון וויאג' מארי" סרט מכמיר לב ושווה

"ילדות גרמנית" (גרמניה 2025) ****

דרמה. סרטו של פאטי אקין. אביב 1945, הימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה כפי שהם משתקפים באי הפסטורלי אמרום שבגרמניה. נאניג (ג'ספר בילרבק) בן ה-12 חי שם עם אימו טסה (דיאן קרוגר) ואחיו, ועושה הכל כדי לסייע בפרנסת המשפחה, עד שאביו יחזור משדה הקרב. כאשר אימו שוקעת בדיכאון ומסרבת לאכול, יוצא נאניג למסע על מנת להשיג עבורה לחם, חמאה ודבש – מעדן המסמל את ההנאות הקטנות השייכות לעולם שהיה ואיננו עוד. במרוצת מסעו יגלה נאנינג עובדות חדשות על העולם שסביבו, שיערערו את הוודאות לגבי אמונתו ובאשר לזהות טוב והרע ולמיהו באמת האויב. 93 דקות. ילדות גרמנית

ילדות גרמנית, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

הבמאי פאטי (במקור פתיח – נהגה פתיאה) אקין הוא יליד המבורג, להורים מהגרים טורקים. חלק מסרטיו – המצוינים לטעמי – עוסקים בסיפוריהם של מהגרים טורקים בגרמניה, ובקונפליקטים הקשוחים שנוצרים עקב מפגש התרבויות המנוגדות, הליברליזם המערבי מול השמרנות המזרחית. כאלה היו היצירות: "עם הראש בקיר", "בקצה גן עדן" ו"משום מקום". אבל אקין יצר גם סרטים בעלי אופי אחר, כמו הקומדיה "סול קיצ'ן" והדוקו המוזיקלי הנהדר "לחצות את הגשר: הצליל של איסטנבול".

"ילדות גרמנית" שונה באופיו, באווירתו ובנושא בו הוא עוסק מכל מה שעשה עד כה. כאמור, יש כאן חיבור לתקופה של סיום מלחמת העולם השנייה כשהחברה הגרמנית במקום כל כך קטן ומרוחק משאון הקרב כמו אמרום (זה שם הסרט במקור) עדיין חצויה בין הנאמנות למפלגה הנאצית ולהיטלר, שבמהלך הסרט מדווח על מותו, ובין הכוחות המתנגדים לה. גם בין בני המשפחה שורר מתח על הרקע הזה. נאניג הוא חבר ב"היטלר יוגנד", נתפס כמלשן על ידי אחיו הצעיר, והוא ואמו מנסיפ לשמור על זיקה למורשת הרייך השלישי. ויש גם נפשות פועלות נוספות במקום הפרובינציאלי שנאמנותם מתחלקת בין לבין, וכך נוצרים מתחים פנימיים באי, המנותק כאמור מהיבשת.

אקין חוקר בדרכו המיוחדת, בעיקר באמצעות הצעיר בן ה-12 (ג'ספר בילרבק במשחק מאופק מצוין), את הזרמים התת-קרקעיים שמקעקעים לאט אבל בטוח את אמונתם של תושבי המקום בשלטון שהוביל את המדינה לכאוס ולמלחמה ארוכה ועקובה מדם, עליה הם שומעים בעיקר באמצעות הרדיו.

מצד אחד יש כאן את האופי והאווירה הכפריים-פסטורליים של אמרום, אי קטן החדור פטריוטיזם מקומי, שמאוכלס בעיקר על ידי חקלאים, עובדי אדמה ובעלי עסקים זעירים. אווירת המלחמה העומדת להסתיים נראית מוחשית כבר בתחילת הסרט, כשלהק מטוסים פורק מעל הים עודפי תחמושת. ומן הצד השני, אי הידיעה בנוגע למה שבאמת קורה ביבשת, וחוסר הוודאות בנוגע לעתידה של גרמניה, יוצרים תחושה של איזשהו קץ קרב המתרגש על המקום. הבמאי אקין יצר סרט אווירה מרתק, דווקא בזכות האיפוק, המינימליזם והשלווה הסטואית לכאורה שלו, הרחוקים מסגנונו ה"רגיל", היותר חזק ובוטה. מומלץ מאוד.

"בון וויאג' מארי" (צרפת 2025) ****

דרמה. סרטה של אניה בארו. מרי (הלן ונסן), סבתא אסרטיבית בת 80, משכנעת את משפחתה הלא-מתפקדת לצאת איתה למסע לשווייץ בקרוואן המשפחתי הישן שלה, בתואנה כי עליהם לגשת לבנק שווייצרי שבו ממתינה להם ירושה מסתורית. אל המסע מצטרפים ברונו (דוד איילה), בנה חסר הכיוון; אנה (ג'ולייט גאסקה), נכדתה המורדת ורודי (פייר לוטן), מטפל צעיר עם לב רחב ועכבר מחמד בשם לנון – היחיד שיודע מהי המטרה האמיתית של הנסיעה. מה שמתחיל כטיול שגרתי בכבישים מתפתלים הופך להרפתקה אמוציונלית מצחיקה החובקת כעסים, אהבות וסודות משפחתיים בין שלושה דורות שמגלים מחדש את הדרך ללב. 97 דקות. בון וויאז', מארי

בון וויאג' מארי, תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

כבר בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לסודה של מארי. מחלתה חשוכת המרפא גורמת לה לתכנן נסיעה לשווייץ, לאחד מאותם מקומות שמיועדים להמתת חסד. אבל את המידע החסוי והאקסקלוסיבי הזה היא חולקת רק עם המטפל שלה רודי, ומסתירה אותו מבני משפחתה. רודי מסכים להסיע אותה בוואן שלה, יחד עם בני משפחתה, לכאורה כדי להוציא מהבנק בשווייץ את אותה ירושה שעשויה לסדר כלכלית את כל המשפחה, ובתנאי שבדרך היא תגלה לכולם מהי מטרתה האמיתית של הנסיעה, כפי שהבטיחה לו. אלא שככל שהם מתקדמים בדרך היא מתקשה לבצע זאת, מה גם שבני משפחתה לא הופכים את המשימה לקלה יותר עבורה. ומה שקורה עקב כך הוא שכל תוכנית המסע משתבשת, והמשפחה צריכה להתחיל לחשב את דרכה מחדש.

משחקה של הלן ונסן מעולה, וגם מרבית שחקני הדמויות האחרות עושים עבודה טובה. פחות אהבתי את דמותו של ברונו, כפי שכתבו אותה התסריטאים (אין לי טענות לשחקן דוד איילה, שרק מבצע). היא מוקצנת, על גבול הקריקטורה. הוא לא יוצלח תמידי ואפילו לכאלה ראוי שתהייה פה ושם איזו נקודת אור ברזומה.
אבל בסך הכל אניה בארו יצרה סרט מכמיר לב, לרוב שכלתני אבל גם מאוד אמוציונלי כשצריך. בלי הצהרות בומבסטיות, ועם מחוות וחולשות אנושיות קטנות, היא מלמדת אותנו את ערכיה האמיתיים של משפחה.

"ספרינגסטין: הדרך משומקום" ***

דרמה-מוזיקלי. סרטו של סקוט קופר. סיפורו של המוזיקאי והפרפורמר ברוס ספרינגסטין רגע לפני שהוא פורץ לתהילה עולמית. הוא מתמודד נפש הנאבק עם לחצי ההצלחה ועם שדים מעברו, מבית אבא. האלבום "נברסקה" שהוקלט על טייפ ארבעה ערוצים בחדר השינה של ספרינגסטין בניו-ג’רזי, מסמן תקופה מכריעה בחייו ונחשב לאחד מיצירותיו העמוקות והנצחיות – אלבום אקוסטי חשוף, על נשמות אבודות שמחפשות תקווה. 112 דקות. ספרינגסטין: הדרך משום מקום

ספרינגסטין: הדרך משומקום, ,תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

וידוי קטן (או גדול): מעולם לא אהבתי במיוחד את האמן ברוס ספרינגסטין, שירתו והמוזיקה שלו. קורה. בעיניי, אגב, השיר הכי טוב שלו מופיע בסרט. "פילדלפיה". ונקרא "רחובות פילדלפיה". אבל לא שיערתי שסרט עליו יהיה כל כך אניגמטי ולא ברור. לא ידעתי שהוא היה מתמודד נפש דיכאוני, באופן כזה או אחר. למעשה, לא ניתן להבין זאת מהעלילה, כמעט עד סופה. לא הכרתי את הסיפור של "נברסקה", שהיה כבר אלבום שישי שלו. הסרט הוא לא רק על יצירת האלבום הזה, אבל הוא לב העניין כאן.

בהתחלה היה מדובר בפרויקט גדול אבל לבסוף האמן אפילו ניסה להסתיר אותו. הוא ויתר על כל האלמנטים שהיו עשויים להפוך אותו לסופר-מסחרי. הסאונד האקוסטי שלו (הרבה לפני עידן האנפלאגד) מחוספס בכוונה, אין תמונה של ברוס על העטיפה, וכל שאר המרכיבים שלו היו במידה רבה מרושלים ולא מקצועיים. בדיעבד, שלא מדעת, יצאה לו יצירה אמנותית. האלבום הזה נחשב לאחד המורכבים שלו וזה שהביא לו את הפריצה הגדולה לתודעת הקהל. אבל גם העניין הזה מטופל בסרט תוך שימוש בלא מעט מושגים טכניים שלא בטוח שקהל הצופים יוכל להתחבר אליהם. אבל בלי כל קשר לעובדה שספרינגסטין הוא לא כוס התה שלי, אני חושב שהוא מפוספס, לא קומוניקטיבי ולא ברור דיו. הפאזל שהוא מנסה להרכיב מחלקים שונים של חיי האמן, סצנות מהקריירה שלו ופאזות אישיות בביוגרפיה שלו, לא מתעצב לכלל תמונה שלמה. הרושם הכללי הוא של נראטיב שיש בו הרבה חורים. גם השחקן המגלם אותו, ג'רמי אלן ווייט, לא מרשים במיוחד. בשורה התחתונה, זה אחד מסרטי הביוגרפיות המוזיקליות היותר תמוהים והפחות טובים שראיתי.

"לשחרר את השדים" ** וחצי

אימה. סרטו של כריס סטאקמן. בקבוצת חוקרי תופעות על־טבעיות בשם "Paranormal Paranoids" — פעילה גם מיה ברנן (קמיל סאליבן), הנחושה לגלות מה עלה בגורל אחותה ריילי (שרה דרן), שנעלמה בעת שחקרה את עיירת שלבי אוקס הנטושה והמסתורית. חקירתה ושיטוטיה באזור מוליכים אותה לבקתה נטושה, בה חיה אישה מסתורית. 91 דקות. לשחרר את השדים

לשחרר את השדים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת

זהו סרט הביכורים של כריס סטאקמן, יו-טיובר ומבקר קולנוע. הוא מבוסס על קמפיין שיווקי מקוון שהציג סדרת סרטוניפאונד פוטייג' בדיוניים על קבוצת חוקרים תופעות על-טבעיות בשם "Paranormal Paranoids" , וכן על חוויותיו האישיות של סטאקמן עם אחותו, שהורחקה מקהילת עדי יהוה.אבל כנראה שהתכוונות לחוד ומציאות בשטח לחוד. הסרט מכיל לא מעט קלישאות המאפיינות את הז'אנר. למשל, הליכה ליילית – מותחת לכאורה – של מיה לעבר בית אפל נטוש, שבו אולי תימצא אחותה ריילי. זהו סרט ניסיוני דל תקציב ולמרבה הצער נטול דמיון ומעוף, הנשען על דימויים שכבר ראינו רבים כמותם בעבר.