סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2025 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ידיעה
 
מאת: מערכת הבמה מוזיאון בר-דוד נפתח מחדש
 

 
 
לאחר שיקום ממושך, ייפתח המוזיאון המחודש בדיוק שנתיים לאחר סגירתו, עם שלוש תערוכות חדשות


מוזיאון בר-דוד נפתח מחדש!

עם פרוץ המלחמה נסגר מוזיאון בר-דוד והפך לשטח צבאי סגור. מנהלו, האוצר אבי איפרגן, שב למקום תחת אש כדי להציל את היצירות. המוזיאון נפגע מרסיסים, שחדרו לתקרה וגרמו נזק למבנה. לאחר שיקום ממושך, ייפתח מוזיאון בר-דוד המחודשב-8 בנובמבר 2025, בדיוק שנתיים לאחר סגירתו, עם שלוש תערוכות חדשות. 
  
 התערוכות החדשות: 
 
נעם אדרי/ יום אדום 
אוצר: אבי איפרגן 

התערוכה "יום אדום" מציגה כ-40 ציורי שמן רחבי ממדים, המתארים סצנות קיבוציות תוססות ורבות משתתפים המבוססות על זיכרונותיה של האמנית נעם אדרי מהקיבוץ השיתופי בו גדלה בשנות השמונים. תוך שימוש בהומור ובגרוטסקה, חוקרת אדרי את החזון הקיבוצי מול המציאות היומיומית, ומתוך הזיכרון המשותף של שמחות וטקסים, לצד רגעי השבר והטראומה מעצבת מהם דיוקן חי, חושני וטעון של קהילה אחת – ראי לכל הקהילות כולן.
 
האמנית נעם אדרי מציירת קיבוץ שהוא בעת ובעונה אחת מוכר ורחוק, שיתופי ומתפורר, מציאותי ומיתולוגי. דרך סגנון קריקטוריסטי נועז אך חומל, היא מתבוננת באבולוציה של הקיבוץ — מהחזון הסוציאליסטי של יצירת "אדם חדש" אל עבר חברה שבה האינדיבידואל תופס את מקומו של האתוס הקולקטיבי. הדמויות בציוריה נעות בין הטיפוסיות לאישיות, נושאות על גבן את אישיותן הייחודית לצד חליפת תפקידן בקולקטיב הקיבוצי. אחות המרפאה, האקונום, הקומונרית – כולן מגלמות דמויות מוכרות מהנוף הקיבוצי, אך גם אנשים ממשיים, ייחודיים וחד־פעמיים.זהות התפקיד והזהות האישית שזורות זו בזו עד לבלי הפרד, ממש כפי שהקיבוץ עצמו היה למבנה חברתי שבו הפרט והקבוצה מתקיימים זה לצד זה במתח מתמיד.

ציוריה של אדרי מבקשים להבליט את הצבעוניות, המשחקיות והחושניות שבחוויית החיים הקיבוצית—חושניות שלעיתים נסתרת בדימויי הקיבוץ המקובלים, המדגישים את האחידות, העמל והנוקשות האידיאולוגית. במבט היסטורי לאחור על אמני התנועה הקיבוצית, נעם אדרי מציגה ציור אחר, מרתק, נועז ומקיף בוורסטיליות האמנותית שבו. התערוכה חושפת את הקיבוץ כמערכת אורגנית, שבה כל פרט הוא חלק ממשהו גדול ממנו, אך גם בלתי ניתן להחלפה. ככל שאדרי יורדת לפרטים הספציפיים של הרקמה החברתית של קיבוצה רמת יוחנן, כך היא בעצם לוכדת את נופיו האנושיים והפיזיים של הקיבוץ באשר הוא ומעניקה לו מבט מחודש—טעון בזיכרון, בצבע ובתנועה.

המבנה הפלסטי הגאו-סוציולוגי שאדרי יצרה בכארבעים ציורים על בדים גדולים מאפשר התבוננות ברקמה קיבוצית שעוברת אנליזה מרתקת דרך תנועת מכחול וירטואוזית. מאחורי כל ציור מסתתר סיפור, שאדרי מספרת בקטעי סאונד נלווים, המעניקים לצופה מפתחות להבנת הממד האיקונוגרפי של העבודות. כמו סיור מודרך בשבילי הקיבוץ, אדרי מזמינה את הצופה להלך בין הציורים, להיספג בצבעוניות העזה שלהם ולפגוש בדמויות וחללים שנמחקו מהנוף הפיזי אך נותרו חרוטים בזיכרון הקולקטיבי של הקיבוץ.



נעם אדרי, צילום: אלעד שריג, מקהלת הילדים 2024

תערוכת היחיד של יעל תורן  מציבה את הצופה במרחב רווי רגש, שבריריות וחומריות דקה שבין חיים למוות, בין שירה למדע, ובין גוף לזיכרון. זוהי תערוכה שמביטה בעצב לא רק כרגש אלא כמרקם קיומי — כרקמה ממשית ונפשית גם יחד.

המרכיבים בתערוכה נעים בין רמות שונות של חומר: זכוכית, חמר, עצב, עצם, נייר, אור — כולם חומרים שבירים או מתכלים, הנושאים בתוכם זיכרון של גוף. החומריות עצמה נראית כמתוחה "בקצותיה": על סף התפוגגות, או פציעה, או קריעה. הצבעונים האדומים, המתייחסים לשירה של סילביה פלאת, מהדהדים את המתח שבין יופי לבין כאב, בין התפרצות החיים לבין הרגע שבו הם נובלים. פלאת, שכתיבתה נוגעת באובדן ובמוות, משמשת כאן מעין דמות-צל, רוח המרחפת מעל התערוכה — כאם של העצבים החשופים.

ויטרינות הזכוכית הסגורות ובהן הסוכריות השקופות מרפררת ליצירתו של פליקס גונזלס־טורס, אך גם סגירה ואלמוות: המתוק הקפוא, עטוף בזכוכית, מאבד את טעם החיים אך שומר את זכרם. המספר – 175  מתפקד כאן כמדד גוף, משקל, נוכחות חסרה. על אדן העץ של רכבות מוצמד עצב אנושי – מחווה מצמררת של חומריות נוירולוגית, כאילו הועתקה מערכת הרגש עצמה אל מרחב האובייקט. זהו מעבר מן המטאפורה הביולוגית אל חומר ממשי: העצבים כפסי תנועה של זיכרון, כאב ותשוקה.

עבודת הנייר עם חוליית עמוד השדרה מחברת בין הגוף הפרהיסטורי לבין זה העכשווי, בין האלימות הקדמונית לבין הארכאולוגיה של האנושי. צורת הסהר הפנימית, המזוהה גם עם כלי הצור הרצחני, הופכת את הדימוי המדעי לדימוי פיוטי-אלגי: הירח והמוות חותכים יחד את הדף. דימויי האווטארים מחמר חותמים את התערוכה בממד פוסט־אנושי. הם נראים כגרסה גולמית של פנים דיגיטליות שהתממשו בחומר, כאילו השיבה החומרית היא ניסיון נואש להשיב נוכחות לעידן של היעדר גוף. רישום הגריד על פניהם מדגיש את תהליך התיווך, את המלאכותיות של זהות בעידן הסימולקרה.
 

התערוכה  נעה "בקצות" - בקצות העצבים, בקצות החיים, בקצות החומר והדימוי – ושואלת מהו עצב כשהוא הופך לחפץ, כיצד הרגש מתגלם בחומר ,ואיך הדימוי הדיגיטלי שב לאחור ומתגלם בחומר כדי להנכיח זהות אנושית אבודה . 



יעל תורן, חוליה, עבודת נייר בוצעה בסדנה של יזהר נוימן, צילום: אבי איפרגן, 2025


נוף מוגן /  גבריאלה וילנץ

אוצר: אבי איפרגן
 
בתערוכה נוף מוגן נפרש מרחב שבו אדריכלות הגנה, פולחן דתי, גוף וזיכרון לאומי נשזרים לכדי מארג טעון של ביטחון ופגיעות, אמונה ושליטה. זוהי תפאורה של מגננות – חומריות וסמליות – שבה כל ניסיון להגן הופך בעצמו למחווה של חשיפה.
 
תערוכת היחיד של גבריאלה וילניץ היא מהלך קונצפטואלי שבו החומר דן את עצמו, והאסתטי מתפקד כזירה אתית. בין בטון ללטקס, בין תפילה לרעש מנוע, בין משחק למלחמה – התערוכה מבקשת לשאול האם ההגנה היא עדיין אפשרית, או שמא כל נוף מוגן הוא כבר עדות לפצע.

במרכז החלל ניצב פילבוקס עשוי עץ מצופה בטון, שבפנימיותו הוסב לחדר תפילה לשלוש הדתות. המבנה ההיברידי הזה – בין מקלט למקדש – משמיע תפילות שלוש הדתות הנשזרות זו בזו ומופרעות על ידי רעש מסוקים, טנקים וכלי מלחמה. דרכו של האמן להפוך את הפולחני לצבאי ואת הצבאי לפולחני מערערת את האפשרות של מקום טהור, בלתי מזוהם.

מולו מוצבת מיגונית מלטקס בצבע עור אדם – מבנה רך המדמה בטון, אך נושא את נשימתו של הגוף. הלטקס, חומר פגיע ונושם, מתפקד כאנטיתזה לבטון הצבאי; הוא מסמן את הגבול הדק שבין מגן לנפגע. הפגיעות עצמה הופכת  לתנאי קיומי, וגבריאלה וילנץ  מתירה לה להופיע כאן כחומר, כעור שני של הנוף. הווידאו בלופ, שבו גבר מחקה את סצנת דה נירו מול המראה ב-Taxi Driver, מעלה דימוי של גבריות רפלקסיבית, שבויה בהקרנה עצמית אינסופית – בין מראה לנשק, בין כוח לבדידות.

שני מקבצי הציורים מהדהדים את ההיסטוריה של הנוף הישראלי: במקבץ אחד, וילנץ מדפיסה קוביות בטון על ציורי נוף של ראובן רובין, יוחנן סימון וציירים רומנטיים – כמחווה אירונית למגננה על הזהות הלאומית; במקבץ השני, היא ממירה דימויים של קוביות בטון ליצירות מינימליסטיות של ג’אד, לוויט, פלבין ומוריס – ומשיבה את הצורה הצבאית אל לב הקאנון המודרניסטי. 
  
 
גבריאלה ולינץ-קובייה בעקבות סול לוויט, צילום, כרמית חסין, 2023


פתיחה חגיגית: יום שבת, 8 בנובמבר 2025 בשעה 12:00. נעילה: 30 בפברואר 2026. הכניסה חופשית. מוזיאון בר-דוד, קיבוץ ברעם , גליל עליון, שעות פתיחה: א-ה 10:16:00,  שבת : 10:00-14:00. לאתר 



27/10/2025   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע