קפסולה של זמן אחר
 
בחדר רוקד, יש אישה שרוקדת. אחר כך ירקוד גם איש. זה הסיפור. אישה, חדר ואיש. זה הסיפור? הכל נזיל, משתנה, דבר אינו ברור מאליו ויש בזה יופי, ורוך, וקושי ואי-גיון וגם חדוות הגילוי ושנינות ושמחה. יש בכל זה את הילדות עטופה בשכבות של חיים כמו קפסולה של זמן. זמן אחר.

 "Living Room" של ענבל פינטו חומקת מהגדרה ורבת פנים כמותה, כמו גוף יצירתה המבעבעת כולו. סולו לאחת? דואט לשניים? טריו לרקדנית, חדר ורקדן? כן, אולי גם זה.

העבודה, הפקה של מרכז סוזן דלל, נולדה לפני ארבע שנים בעיצומה של מגפת הקורונה. במהלך התקופה הבלתי נתפסת שבין סגרים ובידוד חברתי לבין מקלטים ומרחבים מוגנים, התעצבה. 



החדר, ענבל פינטו, צילום: אדוארד סרה
 
"זו סגירת מעגל שמפנה מקום לדבר הבא"
 
השבוע, אחרי עשרות הרצות בישראל ובחו"ל, תעלה לשתי הופעות אחרונות על במת סוזן דלל. "אלה הופעות פרידה", אומרת פינטו בהשלמה. "העבודה עשתה לא מעט, ראתה הרבה קהלים ובמציאות הנוכחית, עם כל מה שקורה בעולם, הגיע הרגע. זו פרידה וסגירת מעגל שמפנה מקום לדבר הבא".

את עובדת הרבה מאוד בחו"ל וגם העבודה הזו הוצגה בלא מעט מסגרות בינלאומיות. את מרגישה את ההשפעה של המלחמה בהיקף ההזמנות בשיתופי פעולה?

"הרבה דברים התבטלו, יתבטלו או בכלל לא יתהוו. בינואר תוכנן שיתוף פעולה עם להקה הולנדית והיו להם הרבה מאוד התלבטויות. אלפיים אמנים בהולנד ובלגיה חתמו על מכתב שקורא לחרם על ישראל, ומכבש הלחצים שהופעל עליהם להצטרף למכתב היה אדיר.

"מעבר לאג'נדה הפרטית, יש את החשש שהזמנה ושיתוף פעולה עם יוצרים ישראליים תפגע בגופים שהם מייצגים. יש להם את הקהל שלהם והם צריכים להגן על עצמם. אני חושבת שהרבה מהם לא יודעים איך לאכול את זה, בעיקר כשמדובר בקשרים שנרקמו לאורך שנים.

"בסופו של דבר הנהלת הלהקה החליטה שלא להצטרף למכתב ולהזמין אותי בכל זאת. נחנקתי מרוב התרגשות. זה כל כך לא ברור מאליו. אז כן, אני מבינה, אבל בסוף כשמדובר באמנות יש ציפייה שדווקא בזמנים שכאלה, בסיטואציה הזו, יעמדו לצידך. זו מציאות קשה ומורכבת, שמלווה בעצב גדול. ישראל שינתה את פניה, אי אפשר להתכחש לכך ויש לזה מחיר. יש אנשים שמפנים ויפנו לנו עורף".



Living Room החדר, ענבל פינטו, צילום: דניאל צ'צ'יק
 

"אדם מתכנן, אבל ליקום יש תכניות יותר גדולות"
 
" Living Room " אמנם לא נוצרה עכשיו, אבל היא מעוררת תחושות שמאוד מתחברות להווה: בדידות ביחד, מציאות שמאבדת אחיזה, סוריאליזם ותעתועי דמיון. הכל קצת Off , ומעל למתרחש יש איזה כוח עליון שמפעיל כמו בתיאטרון בובות. המושך בחוטים

"זו עבודה שנבנתה במקטעים. היא נוצרה בתקופה משונה שכזו שהתחילה בקורונה. פתאום הכל נעצר ויש התכנסות בין ארבעה קירות ומחשבות על כך שבעצם אין לנו שליטה. אדם מתכנן תכניות, אבל ליקום יש תכניות משלו. גדולות יותר.

"אני חושבת שבאופן כללי בתוך הכאוס שבו אנחנו נמצאים, יצירה זה הדבר הכי הגיוני שיכול לקרות. לי זה המרפא, השקט, ההתנקות, ההיגיון.  אז ביצירה הזו יש התכנסות פנימה אבל גם משהו שמספר על החוץ ועל חוסר ההיגיון במציאות הזו שבה שאנחנו רק חוליה קטנה בתוך שרשרת מסועפת של דברים שמניעים אותנו ושולטים בנו".

דיברת על מקטעים ומעניין אותי אם המפגש שלך איתה משתנה. אם את חוזרת אליה אחרת?

"היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. נצבענו בה וצבענו אותה, באופן שמאוד מתחבר למהות של כל אחד מאיתנו. כשאתה בתהליך אתה הולך אחרי תחושות הבטן, אחרי רעיונות שלא תמיד אתה יודע למה או איך הם נולדו. זה מעין גל ששוטף אותך ברגש מסוים שעוד אין לו מילים או הגדרות. כלומר, זה לא שהעבודה משתנה אלא בכל מפגש היא מקבלת יותר תובנות ונפח. היא מתדייקת ואנחנו יכולים להיכנס לרזולוציות יותר עמוקות. הכוונות מתבהרות ונוספים ניואנסים שלא יכולים להיות בחשיפה הראשונה. בשלב מסוים היצירה מתחילה לדבר אלינו, לומר לנו: אני כזו, אני יכולה להיות קצת מצחיקה או יותר כואבת ויש גם את הפידבק מהקהל שמדייק אותה. היא מתעצבת עם המפגש". 


ענבל פינטו, תמונה באדיבות מרכז סוזן דלל
  
 
ורסטיליות תנועתית, מבע ונוכחות יוצאת דופן
 
סיטואציות אבסורדיות והומור הם חלק בלתי נפרד מעבודותיה של פינטו, כמו סימן היכר. גם עיצוב החלל שהופך את המתרחש על הבמה לעולם יחיד ואחר. עולם בעולם. "זה האבסורד בקיום של הדמות, התבוננות וקבלה של המגוחך והשאלה איך לעזאזל היא נקלעה לסיטואציה הזויה כל כך ויש בתוך זה את כל המנעד הרגשי של מציאות שהיא לא מובנת ומחוץ לשליטתך. זה הקיום שלה, אבל גם שלנו. אפשר לבכות או לצחוק על זה".

את העבודה יצרה, בתחילה, כסולו עבור הרקדנית מורן מילר. שיתוף הפעולה הארוך בין השתיים, שהחל כבר לפני כעשור במסגרת הלהקה שפינטו ניהלה בשיתוף עם בן זוגה דאז, אבשלום פולק, מורגש היטב. זו השפה שנטמעה בגוף, ורסטיליות תנועתית, מבע ונוכחות יוצאת דופן, כשרון מובחן שקשה לכמת או למסגר, שמבליט את הסנכרון בין השתיים.

מאוחר יותר הצטרף לעבודה הרקדן והכוריאוגרף איתמר סרוסי, שחזר לישראל אחרי שנים בהולנד ומטען לא מבוטל של עבודות שיצר ללהקות ובתי אופרה מובילים באירופה. שכבות הצבע שהוסיף יצרו שלם חדש. 
 

החדר, ענבל פינטו, צילום: אדוארד סרה


"יש בזה אי ודאות ופחד, אבל גם ריגוש"
 
בשמונה השנים האחרונות, מאז שעזבה את הלהקה שהקימה, פינטו עובדת כיוצרת עצמאית במחול, באופרה בתיאטרון, באסיה באירופה ובישראל. "אני נעה במנעד מאוד רחב ובשנים האלה עשיתי המון דברים בהם שתי הפקות ענק ביפן שהייתי שותפה לכל פרט בהן כולל עיבוד לבמה, עיצוב תפאורה ותלבושות, אנימציה. זה ממלא את החיים.

"אבל בתוך כל החופש הזה של יצירה עצמאית יש טוב ורע. כשיש יותר מדי חופש, אתה מחפש תבניות שישימו לך גבולות, יתנו מסגרת. הייתי ברת מזל שקיבלתי עבודות שבאמת אפשרו לי חופש, אבל בו זמנית זה דורש ממני להמציא את עצמי כל פעם מחדש. אני אוהבת את הוורסטיליות הזו, יש בזה אי ודאות ופחד, אבל גם ריגוש. תמיד לקחתי על עצמי 45 כובעים. אני רגילה לזה.

"אני חושבת על הגוף כחומר שאני יכולה לעצב ולשחק איתו. זו הפעולה שלי. זה מתחיל בגוף אבל, מבחינתי, עיצוב במה, תלבושות, אנימציה וגם עיצוב כרזות הם חלק בלתי נפרד ממה שאני. אני מדברת את השפה שלי בצורה אורגנית. ביצירה עצמאית יש גם שיווק ומכירת כרטיסים שזה כאב ראש לא קטן, אבל בסוף, בשורה התחתונה, הדבר הכי מרגש זה הרגע הזה כשהיצירה עולה והקהל מגיע. אין חוויה נפלאה מזו". 


Living Room החדר, ענבל פינטו, צילום: דניאל צ'צ'יק  
 
שיח יוצרות חד פעמי

מופעי הפרידה ייערכו השבוע ב-6-7 בנובמבר במרכז סוזן דלל. בתום כל מופע ייערך שיח יוצרות חד פעמי.

ביום חמישי יתקיים מפגש בין ענבל פינטו לבין טל קנטור, במאית אנימציה מועמד לפרס האוסקר שיעסוק בתהליך רב שכתבי של יצירת עולם ויזואלי.

ביום שישי יתקיים מפגש בין ענבל פינטו המוזיקאית מאיה בלזיצמן, שיצרה ומבצעת את פסקול העבודה המקורי של "Living Room".

Living Room החדר, ענבל פינטו, צילום: דניאל צ'צ'יק

חמישי, 6 בנובמבר 2025, בשעה 20:00, וביום שישי, 7 בנובמבר, בשעה 14:00, מרכז סוזן דלל, תל אביב.  לרכישת כרטיסים