בסוף החודש תעלה בבכורה בתיאטרון ניקו ניתאי הצגה שנוגעת לכולנו בלב הכאב שהולך בא, הולך ובא. ה-7 באוקטובר והטלטלה הפיזית, הנפשית והרוחנית שהגיעה בעקבותיו כסופת הוריקן וסחפה אותנו לתוך מערבולת שקיצה לא נראה באופק, הביאה את דורית ניתאי נאמן, מנהלת התיאטרון, לכתוב ולביים את היצירה "ארץ יחפה" - שגם בלי נעליים בועטת ומנפצת את הבועה שנתפסה בעינינו כ"מדינת ישראל" כדי לבחור את המציאות מחדש.  

"לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים"

"'ארץ יחפה' נולדה מתוך צורך עז, כמעט בלתי נשלט, להגיב לאירועים ולמציאות המטלטלת דרך הכלי היחיד והאמיתי שלי: התיאטרון", מספרת דורית ניתאי נאמן.

"בבסיסה, שמתי כמקור השראה עיקרי את המחזה של פנינהגרי ז"ל, שהייתה עבורי יוצרת ומורת דרך מעוררת השראה. במחזה שלה, גרי חשפה באומץ ובכאב את סיפורו של קיבוץ שקט שמתמודד עם משפחה שהבן שלה, חייל מילואים, חוזר הביתה לאחר שעבר תקרית מבצעית כושלת. זהו סיפור על המעגלים סביבו: על המשפחה כולה והקהילה שמנסים, כל אחד בדרכו, לחזור לשגרה, או לפחות לשארית של נורמליות.

"כשפגשה אותנו המציאות עם אירועי ה-7 באוקטובר. הדרמה האישית והחברתית מהמחזה של גרי קיבלה אצלי הד פתאומי ועוצמתי. מצאתי את עצמי ואת כולנו בתוך טלטלה קולקטיבית, מורכבת ובלתי מוכרת: אזרחים וחיילים, משפחות שכולות, משפחות החטופים, כולנו הפכנו לחלק בלתי נפרד מדרמה לאומית אחת. שהיו בה כאב וחרדה אך גם סולידריות ורגשות של תקווה ושל ביחד.

"הרצון לחזור לשכחה ולשגרה מול הצורך לזכור ולפעול – כל אלו הובילו אותי להחלטה אחת ברורה: לזעוק דרך הבמה. לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים.

"התחלתי לעבד את היצירה של גרי, לא כעיבוד קלאסי, אלא כחומר גלם תוסס שמתכתב עם ההווה שלנו. ההצגה נוצרה בתהליך יצירה ייחודי ואינטנסיבי עם השחקנים עצמם בליווי צמוד ומקצועי, כדי שנוכל להביא לבמה לא רק סיפור, אלא קול אנושי אותנטי שמהדהד את כאבנו ותקוותנו הנוכחיים". 



דורית ניתאי נאמן, צילום: אילן רהב
 
חיבור מיידי, שורשי ומנחם
 
מה המטרה שלך? להציף את הטראומה? להביא לריפוי? איך? האם זה אפשרי?

"המטרה של ההצגה היא ראשית אמנותית, כמו שכל היצירות שלי המנסות לגעת לעורר למחשבה חדשה ולאפשר עוד נקודת מבט על דברים מוכרים תוך הזדהות רגשית מכאב לצחוק. מקווה שהקהל יצליח גם להתבונן על דברים שעוברים עליו ולהתעשר באפשרות למרחב עם דיאלוג ושיח משותף.

"האם האמנות וההצגה יוצרת ריפוי זו שאלה מורכבת עד מאוד. אני חושבת שבעצם הצגת נושא שהוא גם אישי עבורי ועבור צוות היוצרים וגם רלוונטי לימינו בהחלט יכולה לתת מראה ונחמה עבור הצופים שיראו בה חוויה מעצימה ומעשירה.

"היה חשוב לי לדבר את החומר המרתק בשפה שיש בה בנוסף לדרמה אנושית הומור והתכתבות עם שירי ארץ ישראל שהם פס הקול שלנו התרבותי על מנת ליצור חיבור מיידי, שורשי ומנחם בין הסיפור על הבמה לליבם של הצופים". 


ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן
 
 
לבחור את המציאות כל יום מחדש

ישראל בין אופטימיות להתפכחות – איפה את נמצאת בטווח הזה? איך אפשר לשלב ביניהם? האם עולה בך השאלה מה אמיתי במקום הזה?

"על אף כל האתגרים, אני אדם אופטימי מיסודו – והאופטימיות הזו היא שהכתיבה את מסלול חיי, ובייחוד את נתיב היצירה הנוכחי. הבחירה שלי להקים תיאטרון פרינג' בתקופה שבה האמנות והתרבות מתמודדות עם חוסר ודאות מוחלט, לא הייתה מקרית. הרגשתי צורך קיומי ליצור מקום, לזרוע זרעים של תקווה מתוך ידיעה שהערפל יתפוגג, וכי אז יהיה רצוי וצריך שתהיה פה עשייה תרבותית משמעותית ואיכותית.

"גם היצירה עצמה, 'ארץ יחפה', טעונה באופטימיות זהירה. היא באה לידי ביטוי לא רק בתוכן, אלא בעצם האפשרות ליצור שיח אמיתי עם הקהל – וזו חוויה שאני זוכה לחוות ערב ערב בסיום ההצגה. הקהל שמגיע נשאר איתנו; ההתרגשות וההערכה על האופן שבו הסיפור של כולנו מועבר, מרחיבים את הדיאלוג ואת תחושת הביחד הקולקטיבי. החוויה הזו מרגשת, מחזקת ומהווה אישור לכוחה של הבמה.

"אני רואה את כל זה כאמיתי. אני חלק בלתי נפרד מהאמת הזו, ויתר על כן, אני מרגישה אחריות כבדה כאמנית: לשקף, להציף ולעורר דברים, על מנת שנוכל כל יום מחדש לבחור את המציאות שבה אנחנו רוצים וראויים לחיות".

ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן



תיאטרון שהוא חוויה הוליסטית
 
מה מצב התיאטרון שלכם מאז תחילת המלחמה? איך אתם מתמודדים עם קשיים מול המערכת ומול התחושה שהכל כאן מתפרק? ואם הכל מתפרק איך את מוצאת את הכוח להמשיך? מה מניע אותך?

"בשנתיים האחרונות, במקביל ליצירה האינטנסיבית, אנחנו נמצאים בתהליך מעודד ומלא אמונה של צמיחה פיזית והרצת המקום חדש – בית אמיתי לתרבות. מסתבר שהקהל צמא לבית כזה, מרחב שבו יוכל לצרוך תרבות איכותית בגובה העיניים, וזו בדיוק החוויה שאנחנו מציעים בתיאטרון שלנו.

"המקום שלנו הוא הרבה יותר מאולם תיאטרון: זוהי חוויה הוליסטית. לצד אולם התיאטרון, ישנה גלריה עם תערוכות מתחלפות, ספרייה המכילה את האוסף המקורי של ניקו ניתאי ז"ל, ולעיתים קרובות אנו מלווים את הקהל במוזיקה חיה עוד לפני הכניסה לאולם. אנחנו מאמינים שההתמודדות היא משותפת לנו היוצרים ולקהל, ולכן אנחנו קוראים לכולם: בואו אלינו, להתארח ביחד בסלון, בבית.

"המורכבות הכלכלית היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו, אז אנו פונים גם לעזרת תורמים ושותפים נוספים ומגלים לשמחתנו שההערכה העמוקה לפעילות הייחודית שלנו מאפשרת תמיכה משמעותית גם דרך תרומות מרגשות. כמו כן אנו ממשיכים לחפש תוכניות ודרכים לייצב ולהגדיל את התיאטרון מהבחינה הזו, כי המקום הזה חייב להתקיים.

"הכוח האמיתי שלי מגיע מהאנשים המדהימים שעובדים איתי, ומערב רב של שותפים לדרך. בורכתי בצוות איכותי – מאנשי המשרד המסורים ועד השחקנים והיוצרים – שאכפת להם מהתיאטרון, מהפעילות הייחודית ומהדרך האמנותית שלנו. הם מוכנים בכל רגע נתון להתגייס, לתת כתף ולחלום ביחד. זה כוח שאינו מובן מאליו, וזו באמת האמונה שלי: עבורם ואיתם, אני מרגישה שאני יכולה לנצח כל משבר וכל טלטלה". 



דורית ניתאי נאמן, מנהלת אמנותית תיאטרון קרוב, צילום: דובי צ'יזיק

 
"הרוח הישראלית מלווה את המחזה"

איך את מתמודדת בהצגה עם נושא הטראומה שהולך ומתחזק, הולך וצף וכמו הרבה דברים אחרים יוצא עכשיו לאור?

"התהליך היצירתי של 'ארץ יחפה' לא היה רק עיבוד טקסטואלי, אלא מסע משותף של סדנה וחיפוש עם השחקנים. בחרתי במתכוון לעבוד באופן זה כדי לאפשר לי לדייק את החוויות לא רק מנקודת מבטי, אלא לבחון אותן דרך הפריזמה הרחבה של צוות היוצרים והשחקנים.

"התברכתי בצוות מקצועי ומוכשר שהיה מוכן לחשוף את עצמו ואת עולמו הפנימי – את ההתלבטויות, הכאבים, הרגעים המרגשים ותחושת הביחד שהם חווים במציאות העכשווית. שלל הדמויות והגילאים על הבמה הולידו נקודת מבט ייחודית ונוקבת, מלאת אהבה, חמלה והומור כלפי מה שעובר על כולנו כחברה.

"בנוסף, יצרתי דמות מפתח מטאפורית: 'הרוח הישראלית'. דמות זו מסמלת עבורי את האופטימיות הבלתי נלאית שלנו לצד ההתפכחות הכואבת; את הסולידריות החזקה מול תחושת השבר. הרוח הישראלית מלווה את המחזה ואת הדמויות, מאירה ומחדדת את הדרמה, ובסופה מציעה את הפתרון: הבחירה המשותפת בתקווה ובעשייה".



ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן
 

 "האמנות כגשר לתיקון חברתי"

 האם עולות בך שאלות אם להישאר כאן או לחפש בית בארץ אחרת? יש בך דיאלוג פנימי כזה?

"המושג בית עבורי הוא רחב ועמוק. בית מסמל את המשפחה שלי, את היצירה שלי, את הערכים שאני מאמינה בהם וחיה על פיהם, ואת האנשים שאני אוהבת הסובבים אותי. לכן אני בהחלט מוצאת את הבית שלי כאן בישראל - אני לא מחפשת לנוע ולמצוא מקום אחר.

"ההכרה במורכבות המציאות, ובכך שלא כל מה שמתרחש תואם לערכים או לדרך שבה אני בוחרת לחיות לא משתקת אותי. האופן שבו אני מתמודדת עם החוויה הזו הוא הרחבת התודעה והרחבת המודעות לסוגיות שמעבר למוכר והידוע שלי. אני בוחרת להתמקד בדברים שאני מאמינה בהם ולהתמיד בהם ללא לאות.

"לדוגמא, העשייה התרבותית-חברתית שהיא חלק בלתי נפרד מהדנ"א של התיאטרון שלנו, מעוררת בי התפעמות. פרויקט 'שווים בתיאטרון', שבו אנחנו מאמצים ומשלבים קבוצות ואמנים עם צרכים מיוחדים כחלק מהפעילות השוטפת, מרגש ומעורר תקווה. האדווה של העשייה הזאת מהדהדת בחוזקה, לא רק על האמנים המשתתפים, אלא גם על היוצרים ועל הקהל שלנו. זוהי ההוכחה הניצחת שהאמנות יכולה להיות גשר אמיתי לתיקון חברתי". 
  

ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן
 

איזה רגשות ותובנות את מצפה שהקהל יעבור במהלך הצפיה בהצגה?

"בסופו של יום, אני מצפה שהקהל ייהנה וייצא עם תחושה של חוויה אמנותית שנשארת הרבה אחרי ירידת המסך. זוהי, קודם כל, יצירת אמנות.

"לשמחתי הרבה, בהרצות של ההצגה אני חווה את הקהל מגיב ומקבל את היצירה באופן מרגש, ולעיתים אף מעבר לציפייה האישית שלי. אנשים מגיעים למפגש, משקפים לנו שעברו חוויה משמעותית ומהדהדת, ובוחרים להישאר לשוחח, לשתף ולהחמיא.

"אנחנו מזמינים את כולם לבוא ליהנות, לחוות ולהיות חלק. לבוא לתת כתף לעשייה ישראלית איכותית, עכשווית ובעלת ערך – בואו לבית שלנו שהוא שלכם ועבורכם". 
  
 29, 30 באוקטובר 2025 בשעה 20:30, 13 בנובמבר בשעה 20:30, 14 בנובמבר בשעה 13:00, 6 בדצמבר בשעה 20:30, 25 בדצמבר בשעה 20:30, 26 בדצמבר בשעה 13:00 בתיאטרון ניקו ניתאי, תל גיבורים 5, תל אביב-יפו. לרכישת כרטיסים או בטל': 03-6885004