מפעל מבורך בן 19 שנים

הביאנלה התשיעית לרישום בירושלים, אירוע אמנות דו-שנתי, עוסק ברגע הבריאה של מעשה האמנות, הרגע בו מתממש רעיון, או מחשבה ועולה על המצע, על קירות המערה או על הנייר, ובימינו גם על המסך. הביאנלה מתפרשת הפעם על פני ארבעה חללים בעיר ירושלים: בית האמנים; בית טיכו;  גלריה כורש 14; סדנת ההדפס - כולם אתרים ששווים ביקור בכל עת.

התערוכה המרכזית מתקיימת בבית האמנים - צומת אמנות אייקוני, הממוקם באחד משני הבניינים ההיסטוריים המרשימים שאכלסו בעבר (1906-1965) את בית הנכות הלאומי שעבר למוזיאון ישראל עם פתיחתו ואת "בית מדרש למלאכות האמנות" שהיה לימים האקדמיה לאמנות בצלאל וכיום משמש את המגמה לאדריכלות.

במהלך 19 שנים התקיימו תשע ביאנלות לרישום, אחת לשנתיים, ביוזמתו של בית האמנים הירושלמי - מפעל מבורך שהצליח להתמסד בזכות האמן שהלך לעולמו לאחרונה - סשה אוקון, ראש הוועד המנהל ורותי מלול צדקה, המנהלת הטוטאלית של בית האמנים.

וניה שאוב, וכולי וכולי, תחריט, 2025. סדנת ההדפס, ירושלים



סוגיות אסתטיות, מסורתיות ואקטואליות

את התערוכה המרכזית בבית האמנים, בשמה הטעון - "נשל", אצרה טלי בן-נון, האוצרת הראשית של הביאנלה,  שאפשרה את מתיחת גבולות מדיום הרישום וחשיפתו לטכניקות חדשות ולחומרים יוצאי דופן כמו "נחש חוליות" של דורית פייגוביץ גודארד - העשוי רצף של שעוני-יד שעצרו מלכת והמתחברים ברצועותיהם כסרגל ישר דרך המונח על מצע הקיר המאונך - המקביל למשקוף התוחם את הכניסה לחלל התחתון.  

כך גם עבודת הרצפה של דרורה דומיני - "הסתרות", שנוצרה מעודפי חומרים שנשרו במהלך העבודה בסטודיו אל רצפת בית האמנים וקיבלו נוכחות חדשה. "ליטפתי את עזה" היא עבודת כפיים עוצמתית של כנרת חיה מקס שירקה על כפות ידיה שספגו אבק ופיח במהלך שיטוט ברחוב עזה הטעון, ומרחה את הבליל הסבוך שנמהל בפרגמנטים אישיים על קירות הגלריה במהלך מיצג שהתקיים בפתיחה.



גלעד רטמן, דמות שעווה, 2004. בית האמנים, ירושלים

מעניין לא פחות הוא המהלך של גלעד רטמן, שטפטף שעווה על ערימת קריסטלים ליצירת דמות המתכנסת לתוך  עצמה ולתוך חברתה, ועוד מיני הפתעות שלא הייתם חושבים עליהן כשמדובר ברישום בעיפרון על נייר שעד לא מזמן התייחס בעיקר לקו, כתם, קריעה או מחיקה - פעולות שנעשו בשלבים הראשונים של תהליך היצירה, כמו רישומי העט של שי יחזקאלי על נייר שכמו נתלש ממחברת, הפזורים ברחבי הבית כסימן המחזיר אותנו לפעולת הרישום לפני שטושטשו גבולות המדיום והורחבו לחומרים תעשייתיים כמו פוליאוריתן מוקצף בנחש של גבי קריכלי, לצילום המטופל של חן כהן, להדפסי המונוטייפ על נייר ופיסות הבד של יוסף קריספל, והאובייקט המתקפל של ראובן ישראל העשוי לבני עץ אלון צבוע שהודקו בברגי פליז. עם הזמן והטכנולוגיה המתפתחת והדיגיטציה המשתלטת, כמעט הכל הותר.


ראובן ישראל, אובייקט מתקפל 52-47, 2019. באדיבות גלריה ברוורמן, בית האמנים, ירושלים

בתערוכה, הנוגעת בסוגיות אסתטיות, מסורתיות ואקטואליות, משתתפים אמנים מדיסציפלינות שונות שהרישום עבורם הוא ראשית תהליך שלא פעם נקבע בדיעבד כיצירה סופית, כמו ספרי הרישום של מאיה אטון ופסח סלבוסקי, המדופדפים לעיני הצופים במסכים, או כמאמר האוצרת: "נשל הוא אחרית וראשית, סימנו המת של הגוף החי" (קטלוג התערוכה, עמ' 14). אם נזקקתם לריענון, בית האמנים מצוי בצמוד למדרחוב תוסס בבתי קפה וחנויות מעצבים ואם תבקשו להשאר לארוחת ערב, במהלך השבוע, או לצהרים בשבת, לרשותכם מסעדת השף מונ"א, הממוקמת לה בנועם בקומת הכניסה. 



מאיה אטון, 2018, 2019, ספר אמנית ויומן שבועי. פסח סלבוסקי, 2019, עפרונות צבעוניים על דפי היומן, בית האמנים, ירושלים

משמאל: שרון אתגר, עשה אינו ישנו (ספר יצירה), 2024, צילום: דניאל חנוך. מראה הצבה בתערוכה, בית האמנים, ירושלים



החלל השני  - בית טיכו, שמורת טבע בלב העיר ושלוחה של מוזיאון ישראל – שימש בעבר כביתם של ד"ר אברהם טיכו (רופא העיניים המיתולוגי) ואישתו הציירת אנה טיכו. הבית נבנה בשנות ה-60  של המאה ה-19 ונרכש על ידי בני הזוג ב 1924, שהפכו אותו לסלון תרבותי מוערך לסופרים, אמנים והוגי דעות.

במסגרת הביאנלה, בחרה האוצרת תמנע זליגמן להציג תערוכת יחיד לסדרת עבודות שיצרה יעל עצמוני במהלך שהות אמן בהולנד ב 2012. העבודות, העוסקות בשברי זיכרון, עשויות פורצלן - חומר שברירי שהשימוש בו בעולם המערבי של טרום מלחמת העולם השנייה, העיד על הונו וטעמו האנין של בעליו. השימוש בו מוכוון מטרה. עצמוני בחרה לאזכר דרכו מפה - תוכנית מתאר של המחנה ששירטט אביה (ניצול שואה), בעת שהותו במחנה ההשמדה סוביבור. פיסות המפות הפריכות, שטוחות ו/או מגולגלות, הוטמעו בתצוגת הקבע ההיסטורית של בית טיכו. לאתנחתא אפשר לעצור במסעדת "עשר", בעלת המרפסת היפה, שנפתחה במקום במהלך 2024. 
 

פעולת המכונה המשמרת את פס הייצור

התערוכה בחלל השלישי, שאצרו דביר שקד וורד חד(א)ד ב"גלריית כורש", מתמקדת בסוגיות של "שארית" הנשל – בחריג, בשולי כביכול ובלא צפוי. החלל ממוקם בבניין מוארך, מה שקראנו בזמנו שיכוני רכבת, והוא סובל מתחושת נטישה. הגישה אליו, מצדו הדרומי, עוברת דרך מסדרון הנראה כמיועד להריסה, ואינו מעיד על הצפוי למבקר במעבר החד למרחב הבוהק בלובנו. לקירותיו ולרצפתו של המעבר הוצמדו יצירות אמנות חתרנית המתמקדות בחולף, במה שנותר מהנשל - כעקבה להתרחשות אישית או קולקטיבית.

כך הכתובת הבוטה של אליה בן נר על נייר מדפסת ורוד "כולכם מעצבנים", לצד רון אסולין המתריע במיצב הקיר "זהירות כייס" מ-2022, פרטי לבוש המצויים בתנועה חזרתית, שבלונית - תוצר של פעולת המכונה המשמרת את פס הייצור. לעומתו מבקשת רויטל לסיק לשחזר בתנועה של הסרה, אירוע היסטורי במיתולוגיה הנוצרית ולקלף, כמו נשל, את "עורו של סנט ברתולמאו", ומידד אליהו המקבץ אסופה גדושה של פיסות זיכרון על הקיר המתעקל קלות, כמו אוסף פתקי מחאה שעצם התקבצותם במרחב משותף מעניקה לפרט נוכחות יחידנית. 



מימין: אליה בן נר, כולכם מעצבנים, 2025, גלריית כורש 14. משמאל: דורית פיגוביץ גודארד, עצורים (פרט), 2025, בית האמנים, ירושלים

מידד אליהו, לס, 2020-2025, גלריית כורש 14


נשל: קליפת הדברים הדוממים והחיים

החלל הרביעי והאחרון - סדנת ההדפס – הוא מוסד ירושלמי אייקוני שנוסד בידי אריה קילמניק (1974), יושב במבנה עות'מני - שריד לימים אחרים הצופה אל העיר העתיקה - ומוקדש ליצירה בטכניקות הדפס מסורתיות וחדשניות, העומדת לרשות מיטב היוצרים באמנות הישראלית. את התערוכה בסדנת ההדפס אצרה תמר גיספאן-גרינברג וכותרת המשנה שלה מעידה על הנתיב שנבחר, "נשל: קליפת הדברים הדוממים והחיים", או כמאמר האוצרת: "פעולת התנשלות טבועה בעצם מעשה ההדפס" (ק. עמ' 121).

מגוון הטכניקות בתערוכה רחב ביותר וניתן לראות בה עבודות בטכניקות מתוחכמות כמו "וכולי וכולי", בהשראת טבעת המביוס - Mobius strip - צורה המשתבללת לתוך עצמה של וניה שאוב, המאפשרת, בו-זמנית, מבט פנימה והחוצה, או "סייקלול" (cyclol) – עבודות של יואב רבן המציג מגזרות נייר (בדו ובתלת מימד) מבוססות תיאוריה מדעית שמקורה במודל מולוקולרי מוקדם של החלבון.

במיצב "עננים בלונים ותריס" של אליה כהן - מופיעים דימויים המרחפים כנגטיב שנוצר מניסור בלוח עץ צבוע, והם נתמכים ברדי מייד של תריס מגולגל וקורת עץ שקורקעה.

אסיים עם העבודה הזורמת של  איילת השחר כהן - "אנטומיה של חלל" (סטילס מתוך וידיאו), המבקשת לנטרל, ואולי גם לנשל מהיסודות, את המסה האורבנית של ברלין, ומותירה אותה כצללית אבודה משהו המרחפת במצע שהוחשך. ואם נזקקתם לאתנחתא קלה של מים, תה או קפה, תתכבדו לרדת לסדנת ההדפס שבקומת הביניים ולחוות את הרחש המלווה את העשייה.
 
כדאי להתחיל את מסלול הביקור בבית האמנים או בסדנת ההדפס ולהמשיך מהם לכורש ו/או לבית טיכו, תלוי בנקודת הפתיחה. יום מעשיר בירושלים - מומלץ לבדוק היטב ימים ושעות פתיחה לסנכרון נכון של הביקור.   
 

אליה כהן, עננים, בלונים ותריס, 2021,  סדנת ההדפס, ירושלים. צילום: דניאל חנוך 

הביאנלה מתקיימת עד ה-7 בפברואר 2026

גילוי נאות: אצרתי בבית האמנים בירושלים ארבע תערוכות, שלוש מהן קבוצתיות, ואת הראשונה - אובייקט ישראלי: עניין של זמן, 2001, יזם סשה אוקון שגם הקדים פתיח בנושא לקטלוג. את התערוכה בבית טיכו טרם ראיתי אבל ממליצה עליה מתוך הכרותי עם עצמוני ועם אוסף הקבע של הבית. צילומים: צופיה דקל כספי, אלא אם נכתב אחרת.