לא מפסיקה למשוך ולרתק

"אמא קוראז' וילדיה" של ברטולד ברכט הוא מהמחזות שלא מפסיקים לקרוץ לשחקניות ובמאים מצד אחד, ולחובבי תיאטרון שמחפשים ערך מוסף בהצגות שהם צופים בהן מצד שני.

זה לא מחזה שעושה נעים בגב, אבל בזכות הכתיבה הייחודית של ברכט, הוא לא מפסיק למשוך ולרתק אליו את הצופים מאז שהועלה לראשונה בשוויץ ב-1941 (נכתב ב-1939).

העלילה מתרחשת במאה ה-17, במהלך מלחמת 30 השנים, ועניינה המחיר הנורא של מלחמה, כל מלחמה, אותו נדרשים לשלם כולם, כולל מי שמתעקשים להתעלם מזוועותיה או אפילו רואים עצמם כמרוויחים ממנה. 


אמא קוראז' וילדיה, צילום: סטניסלב פוספלוב


המלחמה הורגת, עם השלום אי אפשר לחיות
 
בפינה הקטנה של העולם שבה אנחנו חיים, דומה שהנושא הזה רלוונטי במיוחד ותמיד, והיום אולי אפילו עוד יותר, גם אם נדמה שדווקא עכשיו קשה יותר לשמוע את הדברים שברכט אומר במחזה.

במובן מסוים, המשיכה לצפות בהפקה החדשה של תיאטרון גשר (השביעית בישראל), לצד רתיעה מובנת מעיסוק בנושאי מלחמה, דומה קצת לדחף לגעת כל הזמן בגלד של פצע טרי: ברור שזה מכאיב, גורם אי-נוחות ולפעמים גם מסכן בפתיחת פצע ולמרות זאת, אי אפשר באמת להניח לזה.

ואכן, אין לאן לברוח מהמסקנות העצובות-יותר-מתמיד שעולות מהמחזה הזה, בהפקה המצוינת הזאת, בזמן הזה: המלחמה הורגת, אבל גם עם השלום לפעמים אנשים לא מסוגלים לחיות. 



אמא קוראז' וילדיה, צילום: סטניסלב פוספלוב


עזוּת על גבול הוולגריות

ספיר הלר, שלמדה תיאטרון, מביימת ורוב הזמן גם מתגוררת בגרמניה, ביימה את ההפקה הנוכחית, רבת היצירתיות, ההפתעות והזיקוקים התיאטרונים, שמרביתם מתאפשרים גם בזכות הכישרון הרבגוני של השחקנים.

יחד עם התפאורה של מיכאל קרמנקו, התלבושות של אלונהרודנב והתאורה של אלכסנדר סיקירין, היא בחרה לצבוע את העלילה והדמויות בצבעים עזים על רקע קירות כהים של תאים ומגירות (שהזכירו לי מגירות של חדר מתים, אבל אולי זאת רק אני ואני פשוט רואה יותר מדי סדרות בטלוויזיה).

יש גלימות ומדים אדומים, יש מתנפחים צבעונים-צעקניים, יש גשם קונפטי אדום זוהר, יש עזוּת על גבול הוולגריות - בדיוק הקו הדק עליו מתנהלת אמא קוראז'. 


אמא קוראז' וילדיה, צילום: סטניסלב פוספלוב



ניסיון שווא להגן על הילדים ממלחמה
 
שמה האמיתי של קוראז' הוא אנה פירלינג, והיא רוכלת תחמנית, ערמומית, מניפולטיבית, ציניקנית, גסת רוח, עזת נפש, חזקה, מנוכרת, מנותקת, לביאה - הכול ביחד ועוד הרבה יותר, כפי שהיא מתגלה במסעה לאורך שנים רבות של מלחמה, ועד שלום.

היא מתנהלת בה עם שלושת ילדיה - בניה אייליף וגבינה שוויצרית, ובתה האילמת קתרין - שלושה ילדים בוגרים, שבין עסקה נכלולית אחת לשנייה, היא מנסה בעצם להגן עליהם, למנוע מהם להשתתף ישירות או להיפגע מהמלחמה.

מנסה – ונכשלת, כשם שבסופו של דבר היא גם נכשלת במאמציה לצלוח את המלחמה (והשלום) ללא פגע. 



אמא קוראז' וילדיה, צילום: סטניסלב פוספלוב



קוראז' ייחודית וכובשת להפליא
 
יבגניה דודינה היא אמא קוראז' מרהיבה. עם מנעד קולי מיוחד ודיקציה מצוינת (התרגום של ענת גוב), שפת גוף שמתכתבת בהרמוניה מושלמת עם דמות רבת-צדדים ורבדים, היא גולשת בטבעיות על פני כל הסקאלה, מאישה פתיינית ועד כוחנית, מזעם ושוויון נפש ועד כאב כבוש ואהבה מעוותת, על פי דרכה. דודינה היא קוראז' ייחודית וכובשת להפליא.

לצדה, הלר בחרה ללהק קאסט שמורכב מגברים בלבד, למעט הטרומבוניסטית לואיזה סולומון, שמלווה את העלילה בנגינה שכמו טוש זוהר, מעניקה עוד ממד למתרחש על הבמה.

גם הנשים במחזה, הבת האילמת קתרין ואיווט הזונה, מגולמות בידי שחקנים, שעושים עבודה מצוינת. אלון פרידמן הוא איווט וניקיטה גולדמן הוא קתרין, שבלי להוציא מילה מהפה מהפנט בכל רגע שלו על הבמה, בין היתר בזכות כישורים פיזיים מפתיעים ומרשימים. חכו שתראו אותו מבצע את הריקוד על המוט. 



אמא קוראז' וילדיה, צילום: סטניסלב פוספלוב


 
מומלץ להישיר מבט
 
שלומי ברטונוב, שמגלם שלוש דמויות שהמרכזית בהן היא הטבח - שחקן הידוע בנוכחותו הבימתית שאי אפשר להתעלם ממנה - מפגין הפעם לא רק תצוגת משחק שמשתנה כזיקית בתפקידים השונים (כשתום העין הוא הדהד בעיני איכויות של דורון תבורי), אלא גם מפתיע בשואו לא צפוי וקסום כשהוא מטפס בסולם אל גלריה שנשלפת מאותו קיר כהה שהזכרתי ועליה מערכת תופים, ומרביץ סולו תופים מעורר התפעלות.

בעזרת הקאסט המצוין הזה, מצליחה הלר הבימאית להטעין הרבה רגעים של קסם ויופי, של הפתעות והומור – גם אם שחור, ביצירה המצמררת הזאת.

וכיוון שמהמציאות אסור, ובעיקר אי אפשר להתעלם, בהחלט מומלץ להישיר אליה מבט באמצעות יצירות אמנות כמו "אמא קוראז" בהפקה המשובחת הזו. 


אמא קוראז' וילדיה, צילום: סטניסלב פוספלוב