"מה שקורה ברומא" (דנמרק 2024) ****
דרמה-קומדיה. סרטו של ניקלס בנדיקסן. גרדה (בודיל יורגנסן) וכריסטופר (כריסטיאן הלסן), ילידי קופנהגן, זוג בגיל העמידה, נוסעים לרומא לחגוג 40 שנות נישואין. הטיול הרומנטי מסתבך כשגרדה, שלמדה בצעירותה אמנות בעיר הציורית, פוגשת במפתיע צל מן העבר, את יוהנס (רולף לאסגארד), גבר שוודי בן גילה בערך, שהיה המורה והמאהב שלה. המפגש המחודש מצית בה זיכרונות מימי הלימודים הפרועים שלה ואת חלומה שנזנח ונשכח עם השנים - להפוך לציירת. כריסטופר מתחיל לחשוד שהקשר המחודש בין אשתו לבין המורה השרמנטי הופך להיות יותר מסתם אינטראקציה חברית לזכר התקופה היפה מעברם. כשהיא ניצבת מול סיפור חייה כפי שהתגלגל עד היום, ומול החיים שאולי היו יכולים להיות לה, מגיע תורה של גרדה לגלות מי היא באמת. 108 דקות.  מה שקורה ברומא



מה שקרה ברומא, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

בקולנוע הדני המפואר רשום במאי כלארס פון טרייר (סרטי דוגמה 95 - "לשבור את הגלים", "האידיוטים", "רוקדת בחשיכה", "דוגוויל"). רשומה הבמאית סוזנה בייר ("בעולם טוב יותר", "אחרי החתונה"). רשום בילה אוגוסט ("פלה הכובש", "חוש השלג של העלמה סמילה", "בית הרוחות"). רשום תומס וינטרברג ("החגיגה", "הקומונה", "ניצוד"). ויש עוד.
אבל הבמאים והסרטים האלה לא דומים ל"מה שקורה ברומא" ולבמאי ניקלס בנדיקסן. במקרה שלנו מדובר בדרמה-קומדיה רומנטית. קצת מוזר לראות יוצר קולנוע דני עומד מאחורי סרט בז'אנר כל כך אמריקאי, אבל הוא עושה זאת לא פחות טוב מאלה שנעשים באמריקה. ואולי אפילו טוב יותר. הזוג שבמרכז הסרט הם גבר ואישה הנשואים כבר 40 שנה, ובתם היחידה הפתיעה אותם במתנה: נסיעה לרומא, בה שהתה גרדה בצעירותה במשך תקופה ארוכה. חיה, למדה אמנות וחוותה גם חיי אהבה מסעירים. מתברר כי יוהנס, אותו פוגשים בני הזוג במפתיע באחת הפיאצות בעיר היפה, ניהל רומן עם גרדה, דבר שהשפיע מאוד על חייה. המפגש המחודש עם רומא, סימטאותיה, כיכרותיה וחיי הלילה והתרבות שלה, כאילו מחזירים את גרדה עשרות שנים אחורה. שוב הדופק הולם לה בחזה, שוב האדרנלין משתולל בעורקיה. ובתוספת לאלכוהול החביב עליה היא ממש נכנסת לסינדרום רומא. הפיאצות מסחררות אותה. מדליק אותה החיבור המחודש לשפה האיטלקית, אותה היא יודעת חלקית, ומפגשים מהסוג האישי במרחב שבין הקולוסאום ופיאצה די טרווי גורמים לה לשיכרון חושים. זאת בעוד כריסטופר מבקש לאחר כל בילוי קצר לחזור לחדרם שבבית המלון. אז לא פלא שהאינטראקציה המחודשת של גרדה עם יוהנס מעוררת אצלה זיכרונות - טובים ורעים, ממומשים ומוחמצים - אבל גם תחושה של תשוקה בלתי נכבשת ששווה לשוב ולחוות אותה. האם זה יקרה ביניהם שוב, מקץ עשרות שנים? את זה תראו בסרט. 
התסריט אותו חיבר בנדיקסן עם שני שותפיו, כריסטיאן האלקן וכריסטיאן תורפה, כתוב היטב. שקול ומאוזן, מצחיק ונוגע ללב, רגשי ושכלתני גם יחד. הוא עוסק במערכת יחסים ארוכה של בני זוג, שדמות רומנטית מן העבר מופיעה ומשבשת לאישה את מה שהיא חושבת שהיא ידעה על עצמה ועל העולם. הסרט אמנם רציני ודרמטי בטון שלו, אבל תוך כדי, בעיקר בחלק השני, מתגנבים פנימה גם קומיק רליפים משעשעים. משחקה של בודיל יורגנסן בת ה-64 מצוין. היא כריזמטית, שופעת אנרגיות, סקסית, והטמפרמנט שלה מחזיק את הסרט. לא הרחק מאחוריה ניצבים כריסטיאן הלסן ורולף לאסגארד, שמשלימים משולש אנושי מרתק. אם בא לכם לראות דרמה-קומדיה רומנטית, תעזבו את הקלישאות של הוליווד ותבחרו באופציה הדנית. היא הרבה יותר מתגמלת.     




"זאב בין ברבורים" (ברזיל 2024) ****

סרטם של מרקוס שכטמן והלנה ורוואקי. סיפור חייו האמיתי של הרקדן יליד ריו דה ז'אנרו, טיאגו סוארס (מתיאוס אברו). טיאגו נהג להסתובב עם החבורה שלו, רקד ושר היפ-הופ ובנה על קריירה בתחום. אבל כאשר מציעים לו מלגת ריקוד באקדמיה יוקרתית לבלט, הוא מוצא עצמו באופרה אחרת. עד מהרה מכירים לו מנטור בכיר בתחום, מקובה, דינו קאררה (דריו גרנדינטי), ואז חל מהפך אמיתי בחייו, ויחד איתו מתעוררות שאיפות ומוטיבציה לקריירה בינלאומית. 110 דקות.  זאב בין ברבורים


זאב בין ברבורים, תמונה באדיבות TLVFest

עלילת הסרט הזה, האמיתית כאמור, מכילה רכיבים של אגדה. או של סיפור סינדרלה שקשה להאמין שאכן ימומש. טיאגו הצעיר חי בסביבה גברית, והוא חושש לנסות להמיר את ריקודי ההיפ-הופ שלו באלה של בלט, שכן היה מקובל לחשוב שרקדני בלט הם הומואים. לכן הוא יוזם וגם נענה למפגשים ואינטראקציות מיניות - נועזות למדי - עם נשים, בהן פרטנריות שלו לריקודי הבלט. כך יוכיח את גבריותו, גם אם הוא בתחום שמזוהה לרוב עם נשים או גברים שנמשכים לבני מינם. המנטור שלו דינו מתייחס אליו בקשיחות, בונה אצלו מרכיב של ציות ומשמעת ברזל, אלמנטים נחוצים להצלחה. בכל תחום, אגב. דינו הוא הומו, והוא לא מסתיר את חיבתו לטיאגו. אבל הוא לא ינסה לפתות אותו, בין היתר בגלל שלקה באיידס, ובתקופה ההיא (שנות ה-90) עדיין לא קראו למחלה הזו בשמה, הייתה התכחשות לה והיא הגבירה את ההומופוביה. הסרט מטפל בנושאים האלה ברגישות ובטבעיות, וזו אחת ממעלותיו. בכלל, יש במסעו של טיאגו לעבר ההצלחה (בשיאה היה הרקדן הראשי בבלט המלכותי של לונדון במשך 14 שנים), פשטות ואותנטיות שאתה מאמין להם. השחקנים עושים עבודה טובה. הצילום והפסקול מצוינים, אלא שהכוריאוגרפיות של הריקודים לא נוצצות מדי. בכוונת מכוון. כדי להמחיש שהרקדן שרוצה להגיע להישגים חייב להקיז דם, יזע ודמעות. ובמובן הזה הסרט קצת מחוספס אבל אמיתי. ממליץ לכם לצפות בו.              



 
"אוואטאר: אש ועפר" (ארה"ב 2025) ***

בדיוני. סרטו של ג'יימס קמרון. העלילה נמשכת מאותו המקום בו הסתיים הסרט הקודם-השני "דרכם של המים". ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון), רעייתו נייטירי (זואי סלדנה) וילדיהם הכחולים ממשיכים להימלט מפני קוואריץ' (סטיבן לאנג) וחייליו. הם עדיין אבלים על מות בנם, וכעת הם חוששים שספיידר (ג'ק צ'מפיון), בנם האנושי המאומץ (ובנו הביולוגי של קוואריץ'), ימות גם הוא - אז הם מחליטים להביא אותו למקום שבו יוכל לשהות בבטחה. אלא שבדרך לשם, השיירה של ג'ייק ונייטירי מותקפת בידי כנופיית השודדים הקטלנית של ואראנג (אונה צ'אפלין), לוחמת מופרעת וגם פירומנית. ג'ייק ונייטרי ינסו להגן על עצמם, אלא שוארנג מתחברת לקוואריץ' כדי לחטוף את ספיידר. 200 דקות.  אוואטאר: אש ועפר


אווטאר: אש ועפר, תמונה באדיבות 20th Century Studios Israel

את הטריפ שלו בכל הנוגע לאנימציה ממוחשבת מהפכנית, בשילוב עם שחקנים, החל הבמאי ג'יימס קמרון ב-2009. וזה הצליח לו. במיוחד אחרי "טיטאניק". אבל כעת, חלק שלישי בעלילות היצורים הכחולים, ועוד כזה שנמתח לאורך שלוש שעות ו-20 דקות?! זה ממש מוגזם, שלא לומר מופרך. יש רגעים יפים גם בסרט הזה, אבל בגדולהתחושה היא של רוויה. ככל שהסיפור הזה יפה ויזואלית, במיוחד בפורמט האיימקס, ההרגשה העיקרת שיצאתי ממנה בתום המרתון הזה היא של מחזור. הגיבורים האלה, עם הטכניקה הקולנועית הזו שחוזרת על עצמה, כבר מיצו את עצמם לטעמי. של הדמויות. של הסיפור. ועם כל הכבוד לקמרון, אין הצדקה להמשכון שני ארוך כל כך. מעניין אם עדיין יש להרפתקה הקולנועית הזו מעריצים שפוטים שיקבלו כל גחמה של הבמאי המצליח מאוד - אין להכחיש – שמבטיח עוד שני המשכונים.  




"שומר הראש" (ארה"ב 2024) **

אקשן. סרטו של ג'יימס קולן ברסק. ראסל האץ׳ (ז'אן קלוד ואן דאם), סוכן באינטרפול, עד למותו של מודיע במהלך פשיטה שגרתית שהסתבכה. האירוע מטלטל את חייו ומשאיר בו צלקת עמוקה. שנים לאחר מכן, האץ׳ לוקח תחת חסותו את ג׳יידן, בנו של אותו מודיע, ומוצא את עצמו שוב בלב מאבק קטלני, כשהוא נאלץ להגן עליו ועל סבו מפני כנופיות אכזריות שנלחמות ביניהן במלחמת שליטה עקובה מדם. האץ', הקרוע בין חובתו כסוכן לשבועתו לשמור על שלום הילד, יוצא לקרב של חייו. 109 דקות.  שומר הראש


שומר הראש, תמונה באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג


הטריוויה יודעת לספר שואן דאם הבלגי, שהמיר את עיסוקו בכושר ובפיתוח הגוף בשאיפה להיות שחקן, עבד כמלצר במסעדה בה סעד מנחם גולן, שלאחר שהשרירן הבלגי הפגין בפניו מיומנויות של אמנויות לחימה, הוחתם על ידו ל"ספורט הדמים" (1988). ובתחום הזה הוא עשה קריירה מאז ועד היום. אם כי במינונים ואינטנסיביות משתנים.
כאן ניסה הבמאי לתפור לו תפקיד שמתכתב עם הפילם-נואר, ז'אנר מפואר של סרטי בלש פרטי. לשם כך נתפר לו תפקיד שבו יש לו ווייס-אובר, והוא גם לא משתמש אך ורק בשריריו, אלא גם בנשק חם. אבל מה לעשות שגם בחלומות הפרועים ביותר קשה לדמיין את ואן דאם כהמפרי בוגרט או רוברט מיצ'אם. הקונספציה לגמרי לא עובדת, ואפילו קורסת. הווייס-אובר והדיאלוגים שטחיים ושטוחים, הסיפור קלישאי, חבוט ודי מובן מאליו. וגם האקשן כאן ירוד למדי. כדאי להימנע מצפייה בסרט הזה.