קולנוע - עולים: "הסוכן החשאי", "קוקוהו: מאסטר הקבוקי" ועוד

"הסוכן החשאי", סרטו של קלבר מנדוסה-פיליו, "קוקוהו: מאסטר הקבוקי", סרטו של לי סאנג-היל ועוד

"הסוכן החשאי" (ברזיל 2025) *****
דרמה. סרטו של קלבר מנדוסה-פיליו. ברזיל, 1977. מרסלו עוזב את העיר הגדולה לטובת עיירת ילדותו רסיפה, כדי להתחבא מאנשי שלטון החונטה הצבאית הדולקים אחריו, לתפישתו. הוא גם משתוקק להתאחד עם בנו, ממנו היה מנותק כמה שנים. במחוז חפצו, תחת שם בדוי בתוך קהילה של נרדפים אחרים כמותו, הוא מנסה לחיות מחוץ לרדאר עד שהמשטר המושחת והמסואב יקרוס. אלא שמהר מאוד הוא יגלה שטבעת הסכנה בכל זאת הולכת ומתהדקת סביבו. 158 דקות.הסוכן החשאי

הסוכן החשאי , תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

אחת לכמה זמן מגיח למסכים סרט שפורע את התסרוקת המסודרת של הקולנוע הממוסד, ומארגן לו פריזורה אחרת לגמרי. אקספוזיציה שונה, חוקים משני משחק. ותמיד כשזה קורה, מדובר במהלך מבורך. כזה הוא "הסוכן החשאי".
העלילה מתרחשת בברזיל של 1977. בערך באמצע תקופת השליטה המקוללת בת 21 השנים של הדיקטטורה הצבאית שם. מבחינה סגנונית יש כאן שילוב של דרמה, סאטירה, מחווה לסרטי ריגול, ושחזור תקופה ומקום תוך שימוש באמצעים אקספרסיוניסטיים וסוריאליסטיים. במרכז העלילה מרסלו (ווגנר מורה), המגיע בחיפושית-פולקסוואגן הצהובה שלו לרסיפה, בירת מחוז פרנמבוקו שבברזיל. ניכר בו שהוא זהיר מאוד בהתנהגותו ומנסה לשדר עמימות באשר למקום ממנו בא וביחס לכוונותיו. בהמשך נבין שהוא הגיע כדי להתאחד עם בנו הקטן, לאחר שאימו הלכה לעולמה והילד גודל על ידי סבתא-סבא.
מבחינת הכרת עברו של מרסלו, כמעט כל השאר לוט בערפל. אנחנו רק למדים שהפשע והמוות אורבים בכל פינה. כבר בתחנת הדלק הקטנה והרעועה בה עוצר מרסלו הוא חוזה בגופה המוטלת לא הרחק.
בהמשך ניחשף למציאות של מקרי רצח שלא תמיד אפשר לדעת למי לייחס אותם. לאקטים של אלימות כנגד האופוזיציה המתנגדת לפשיסטים? לפשע המשתולל ברחובות? לא ברור. מה שכן ניתן לומר הוא שמתוודע כאן לרוצחים שכירים נטולי כל "אידיאולוגיה". הם יחסלו אדם ויגרסו את גופתו, בין אם מזמין הרצח הוא הממשל, או ארגון מושחת, או סתם אדם עם תאוות נקם.
האווירה הטעונה הזו מורגשת כבר מתחילת הסרט. מרסלו מגיע עם החיפושית שלו לתחנת הדלק הנידחת, ותוך כדי שממלאים לו דלק הוא מגלה שלא הרחק מוטלת גופה כבר כמה ימים אחדים. בעל התחנה דיווח עליה מייד כשראה אותה. אבל כשניידת משטרה מגיעה סוף סוף למקום השוטר שמגיח ממנה מתעניין יותר בזהותו של מרסלו ובאופציה להפליל אותו במשהו, מאשר בה. למרסלו אין כסף לשחד את השוטר, מאחר שהשקיע את מעותיו האחרונות במילוי טנק הדלק של החיפושית שלו, אז הוא משאיר לשוטר את חפיסת הסיגריות שלו. לגופה שנמצאת במרחק יריקה מתקרבים כלבים. בעל התחנה מגרש אותם, אבל רגל של הגופה כבר נתלשת ממנה, והיא תלווה את העלילה בהמשך. כאלגוריה.
סיטואציה קפקאית לחלוטין המעידה על ה"אין דין ואין דיין" באזור, ובברזיל כולה, ומשמשת כמעין ברומטר של הסרט. כשמרסלו יוצא לדרכו מהתחנה, הוא נתקל בצידי הדרך בכאלה החוגגים את הקרנבל המסורתי. וזה כמובן דימוי לאסקפיזם ולבריחה מהמציאות.
מכאן הסיפור ימשיך ויתגלגל, קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה, לא בהכרח כנראטיב מובן עד הסוף, אלא יותר כמאסה קולנועית חופשית, עתירת דמיון. אבל זה מה שיפה בסוג זה של קולנוע. שמותיר לצופה אניגמות, שעליו לפתור. לסיפור יתווספו דמויות רבות והעלילה בכללותה היא מייצגת נאמנה של הכאוס והשחיתות שאפיינו את ברזיל בעת ההיא.
"אני עדיין כאן", של וולטר סאלס, שיצא ב-2024, עסק במקרה אמיתי ספציפי מהעת ההיא. הוא עסק בחבר קונגרס, בן משפחת פאיבה, מתנגד למשטר, שנחטף ממשפחתו ולאחר שנים התברר כי הוצא להורג. המחשה למה שקורה בדיקטטורה מיליטנטית חסרת רסן.
"הסוכן החשאי" זוהי יצירת קולנוע מאתגרת ומורכבת, שפנים רבות לה. שווה מאוד לצפות בה ולפענח את כל הקודים שהיא צופנת.

"קוקוהו: מאסטר הקבוקי" (יפן 2025) *****
דרמה. סרטו של לי סאנג-היל, על פי רומן שחיבר שואיצ'י יושידה. "קוקוהו: מאסטר הקבוקי" היא דרמה אפית הנפרשת על פני חמישים שנה, על רקע עולמו המסורתי של תיאטרון הקאבוקי. לאחר מות אביו, נער בשם קיקואו נלקח תחת חסותו של שחקן הקבוקי הדגול האנאי הנג’ירו, ולומד לצדו של בנו הביולוגי של המאסטר. בין שני הנערים נרקמת מערכת יחסים מורכבת של ידידות ויריבות הנמשכת לאורך כמה עשורים. הסרט עוקב אחר התפתחותם של שני אמנים המקדישים את חייהם למסורת עתיקה, עד שהאמביציה והשאיפה לשלמות גובים מהם מחיר אישי כבד. 175 דקות. קוקוהו: מאסטר הקבוקי

קוקוהו: מאסטר הקבוקי, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

תיאטרון הקבוקי הוא מוסד תרבותי יפני היסטורי-מסורתי מפואר שנוסד בקיוטו במאה ה-17. השוגונים חששו אז מהתערערות המוסר הציבורי ואסרו על נשים להופיע בקבוקי. ולכן את תפקיד הנשים מילאו גברים. עד היום מתייחסים ביפן לתיאטרון הקבוקי הפופולרי בהדרת כבוד.
בסיפור שלפנינו שחקן תיאטרון הקבוקי הנודע הנאי הנג'ירו ה-2 מבקר במקום התכנסות לרגל השנה החדשה של קבוצה בשם טאשיבאנה, המורכבת מאנשי יאקוזה. בנו של מנהיג הקבוצה, קיקואו טאשיבאנה, מבצע סצנה מתוך הצגת קבוקי עם צעיר אחר מהיאקוזה בשם טוקוג'י. הופעתו של קיקואו מרשימה את האנג'ירו, שמבקש לשוחח איתו לאחר ההצגה. אלא שקבוצת אנשי יאקוזה תוקפת בפתאומיות ורוצחת את גונגורה, אביו של קיקואו, לעיני האנג'ירו וקיקואו.
האנג'ירו לוקח את קיקואו תחת חסותו והוא גדל לצד בנו הביולוגי של האב המאמץ. יחד יחוו השניים עשרות שנים של אחווה ויריבות, חיים אישיים רוויי הצלחות, כישלונות, רומנטיקה, דרמות ואף טרגדיות, וכל זאת על רקע הצגות תיאטרון הקבוקי, ששניהם חלק בלתי נפרד ממנו.
כשצופים בסרט המיוחד הזה כדאי להכיר את הקודים של המטריה הזו. הקבוקי הוא קודם כל תיאטרון של סימנים. לא ריאליסטי ולא ולא פסיכולוגי במובן המערבי. הוא מציג את המהות הפנימית של הדמות, בצורה חיצונית וגלויה. האיפור הכבד (Kumadori) לא יוצר מסכה, כמו שניתן אולי לחשוב בטעות, אלא מייצר חשיפה. אף שהוא נראה כמו מסכה, מטרת האיפור בקבוקי היא להסיר מסכות, להפוך רגשות, טיעונים מוסריים ומעמדים נפשיים – לגלויים לעין.
האיפור מבטא את אופי הדמות, מצבה המוסרי, עוצמת הרגש שלה, ולעיתים אף את גורלה או תפקידה המיתולוגי.
וכמובן שגם לצבעי האיפור יש משמעות. האדום מגלם גבורה, צדק, נאמנות וכוח מוסרי. הכחול והשחור מבטאים רוע, קנאה, נקמה, אכזריות. חום מבטא על אנושיות, שדים, יצורים מיתיים. סגול מבטא אצילות, סמכות, מעמד גבוה. וירוק מבטא על טבעיות, כוחות לא אנושיים. קווי האיפור על הפנים מבטאים את מפת הנפש. הם מדגישים שרירים, ורידים ומתחים, ויוצרים תחושה שהרגש מתפרץ מתוך הגוף. קווים אלה הופכים את הפנים לשדה קרב רגשי. במקום הבעה טבעית הקבוקי מציג רגש מקסימלי, קפוא בזמן. כמו ציור חי. ברגעי השיא (Mie) השחקן קופא בתנוחה דרמטית. העיניים נפערות, השרירים ננעלים והאיפור כולו נדרך. ועכשיו, צאו וראו את הסרט הזה.
"קוהוה מסטר הקבוקי" הוא עבודת קולנוע מעוררת השראה, התפעלות והתפעמות. הזכירה לי לא אחת אסוציאטיבית, תוך כדי צפייה, את החלקים היפניים ב"להרוג את ביל". יש כאן שימוש באמצעים אמנותיים מרהיבים: העיצוב האמנותי המצוין (נאו שימויאמה), הצילום המעולה של סופיאן אל פאני ("כחול הוא הצבע החם ביותר", "טימבוקטו") והעריכה המדויקת (יוקי איזומי), הסרט פוגש את ההיסטוריה של יפן, במלוא תפארתה. מצד אחד זו המעטפת של הסיפור כולו, אלא שבתוכו מקופל סיפור אישי-אנושי מרתק. של חברות מרגשת בין שניים שחייהם שזורים זה בשל רעהו. אמנם יהיו כנראה כאלה שיהיה להם קשה לצלוח את שלוש השעות (כמעט) האלה, אבל שווה מאוד לעשות את המאמץ ולספוג לנשמה את הסרט המאתגר והמהפנט הזה.

"זאב בין ברבורים" (ברזיל) ****
סיפור חייו האמיתי של הרקדן יליד ריו דה ז'אנרו, טיאגו סוארס (מתיאוס אברו). טיאגו נהג להסתובב עם החבורה שלו, רקד ושר היפ-הופ ובנה על קריירה בתחום. אבל כאשר מציעים לו מלגת ריקוד באקדמיה יוקרתית לבלט, הוא מוצא עצמו באופרה אחרת. עד מהרה מכירים לו מנטור בכיר בתחום, מקובה, דינו קאררה (דריו גרנדינטי), ואז חל מהפך אמיתי בחייו, ויחד איתו מתעוררות שאיפות ומוטיבציה לקריירה בינלאומית. זאב בין ברבורים

זאב בין ברבורים, תמונה באדיבות TLVFest

ביקורת

עלילת הסרט הזה, האמיתית כאמור, מכילה רכיבים של אגדה. או של סיפור סינדרלה שקשה להאמין שאכן ימומש. טיאגו הצעיר חי בסביבה גברית, והוא חושש לנסות להמיר את ריקודי ההיפ-הופ שלו באלה של בלט, שכן היה מקובל לחשוב שרקדני בלט הם הומואים. לכן הוא יוזם וגם נענה למפגשים ואינטראקציות מיניות - נועזות למדי - עם נשים, בהן פרטנריות שלו לריקודי הבלט. כך יוכיח את גבריותו, גם אם הוא בתחום שמזוהה לרוב עם נשים או גברים שנמשכים לבני מינם. המנטור שלו דינו מתייחס אליו בקשיחות, בונה אצלו מרכיב של ציות ומשמעת ברזל, אלמנטים נחוצים להצלחה. בכל תחום, אגב. דינו הוא הומו, והוא לא מסתיר את חיבתו לטיאגו. אבל הוא לא ינסה לפתות אותו, בין היתר בגלל שלקה באיידס, ובתקופה ההיא (שנות ה-90) עדיין לא קראו למחלה הזו בשמה, הייתה התכחשות לה והיא הגבירה את ההומופוביה. הסרט מטפל בנושאים האלה ברגישות ובטבעיות, וזו אחת ממעלותיו. בכלל, יש במסעו של טיאגו לעבר ההצלחה (בשיאה היה הרקדן הראשי בבלט המלכותי של לונדון במשך 14 שנים), פשטות ואותנטיות שאתה מאמין להם. השחקנים עושים עבודה טובה. הצילום והפסקול מצוינים, אלא שהכוריאוגרפיות של הריקודים לא נוצצות מדי. בכוונת מכוון. כדי להמחיש שהרקדן שרוצה להגיע להישגים חייב להקיז דם, יזע ודמעות. ובמובן הזה הסרט קצת מחוספס אבל אמיתי. ממליץ לכם לצפות בו. (נחום מוכיח, אתר הבמה)