"כריסטי" (ארה"ב 2025) **** וחצי

דרמה. סרטו של דייוויד מישוד האוסטרלי (במאי "ממלכת החיות" המצוין) שמבוסס על מקרה אמיתי. עלייתה הסוערת של המתאגרפת כריסטי מרטין (סידני סוויני) מאלמוניות לאייקון. בתחילה היא שחקנית בקבוצת כדורסל בנות בווסט וירג'יניה, שם נולדה. אמה המעצבנת ג'ויס (מריט וויבר) יורדת עליה בגלל נטייתה הלסבית. טלפון מפתיע מאדם המייצג מקדם תחרויות אגרוף נשי מפתיע אותה. מתברר שהוא מדבר בשם אדם שראה אותה באירוע אגרוף בו נטלה חלק ומזמין אותה לתחרות אגרוף נשים בבריסטול, טנסי. היא מסבירה שהיא שחקנית כדורסל אבל כשהיא שומעת שישכנו אותה במלון וישלמו לה 500 דולר, היא נענית. כבר מהרגע הראשון מוכיחה כריסטי את עצמה כמתאגרפת קשוחה ו"קוטלת" יריבות. מכירים לה את ג'ים מרטין (בן פוסטר), מאמן אגרוף מיומן שמתחיל לאמן אותה ובתוך כך גם מציע לה נישואין. היא נענית אבל אט אט מגלה שבעלה מקנא לה, עושה הכל כדי להרחיק אותה מחברתה לשעבר. בהמשך, במקביל לניהול הקריירה שלה הוא יתחיל להפעיל עליה איומים ואלימות. השאלה היא מתי ייחצה הקו האדום שיהפוך את היחסים ביניהם לבלתי אפשריים. 135 דקות. כריסטי



כריסטי, תמונת יחסי ציבור

ביקורת

בהתחלה אנחנו למדים שהיא בחורה בעלת זהות מינית לסבית, אך נאלצת להדחיק ולהטמין אותה עמוק בירכתי תודעתה. הן משום שבעלה מאוד מקנא לה והן משום שאמה הביצ'ית ג'ויס (מריט וויבר) עושה איתו יד אחת בעניין הזה כדי להרחיק את כריסטי מנשים אחרות. במשך זמן מה זה עובד, בעיקר בגלל שכריסטי וג'ים מתמקדים בקריירת האגרוף המקצוענית שלה, בה היא עושה חייל ומקבעת את עצמה כמתאגרפת מקצוענית די חלוצה במעמד שלה בתחום האגרוף הנשי.

ג'ים מנסה להרשים אותה ומצליח להפגיש אותה עם דון קינג (אף שקינג לא מכיר אותו), פרומוטר של מתאגרפים אלופים, בהם מוחמד עלי, ג'ו פרייז'ר, ג'ורג' פורמן ועוד. זה מגלה בה עניין ומגיע לקדם מספר קרבות שלה. הוא מעניק לה את הכינוי "בתו של כורה הפחם", בשל מקצועו של אביה. אלא שכאשר קינג לא ממשיך לטפח אותה בה, ג'ים לא מצליח לסדר לה קרבות בתדירות הרצויה ומצבם הכלכלי מתדרדר. ג'ים הוא גם אדם כוחני ואלים, וההתפרצויות שלו על כריסטי, והקנאה החולנית שלו לה, שמתבטאים במעקבים אחריה, בבדיקת שיחות הטלפון שביצעה, והמכות שהוא מחטיף לה, ייקחו למקומות לא טובים. היא עוזבת אותו ואז מהלך קיצוני מוטעה אחד של ג'ים מרטין, שניסה בהתקף פסיכוטי לרצוח את אשתו-חניכתו, טרף את כל הקלפים של הסיפור הזה.

צריך לציין שכריסטי סולטרס-מרטין (היום בלי המרטין) התמודדה בזירת האגרוף המקצועני לנשים בין השנים 1989 ו-2012. היא זכתה בחגורת האליפות לנשים ב-2009 וב-2016 הוכנסה להיכל התהילה של האגרוף הנשי האמריקני בנוואדה. ב-2020 נבחרה להיכל התהילה הבינלאומי של האגרוף הנשי, בשנה הראשונה בה נשים נכללו בדירוג הזה.

הדימוי של "רוקי" נשית בהחלט יכול לתפוס כאן, כאשר בוחנים את מהלך הקריירה שלה והקשיים שעמדו בדרכה. סידני סוויני היא ממש זיקית קולנועית. היא נראית ב"כריסטי" ג'בארית, גדולה ועבה, ואין קשר בין הלוק שלה כאן לזה הרזה והחתיכי שב"עוזרת הבית" המצליח, שהפך לתופעה תרבותית. לי אין הסבר למה הסרט ההוא הצליח כל כך, בעוד "כריסטי" הטוב ממנו בהרבה, נכשל בהקרנותיו בארה"ב.

מה שכן, בסרט מוזכרת הילארי סוונק, שכיכבה ב"מיליון דולר בייבי" (2004) סרטו זוכה האוסקר של קלינט איסטווד. מתברר שגיבורת הסרט מגי פיצג'רלד (דמות פיקטיבית, אם כי מבוססת על סיפורים אמיתיים ששמע התסריטאי פול האגיס) מתאגרפת חובבנית ששואפת להיכנס לזירה המקצוענית, הייתה השראה לכריסטי.

לטעמי "כריסטי" הוא סרט מצוין ותפקידה של סידני סוויני בו מעולה. אני ממליץ עליו בכל פה.
במסגרת "גלובוס הזהב", בו שפטתי, צפיתי גם בסרט ”Quinn of the Ring" (מלכת הזירה), המבוסס אף הוא על מקרה אמיתי, אודות מילדרד ברק (אמילי ברק ריקארדס), אם חד-הורית שפצחה בקריירת היאבקות בזירה הנשית, הייתה בי החלוצות בתחום ורשמה הישגים נאים. את הסרט הזה ביים אש אווילדסן, בנו של ג'ון אווילדסן, במאי "רוקי". אבל זה כבר סרט אחר. 

"על כלבים ואנשים" (ישראל 2025) **** וחצי

דרמה. סרטו של דני רוזנברג. פחות מחודש לאחר ה-7 באוקטובר  יוצאת דר (אורי אבינועם), בת 16, לפנות בוקר בחזרה לביתה שבקיבוץ ניר עוז בכדי לחפש את כלבתה שולה שאבדה שם במהלך השבת השחורה. בקיבוץ הנטוש אין זכר לכלבה ורק זיכרונות חיים מביתה וסביבת מגוריה, שהיום הם עגומים, מרחפים בחלל האוויר .המסע של דר הופך להיות טעון ומורכב, ויחד עם זאת מעורר תקווה. 82 דקות.  על כלבים ואנשים


על כלבים ואנשים, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב, צילום: זיו ברקוביץ'


ביקורת

עוד לא התפוגג עשן הטבח הנורא, ועדיין יש באוויר ריח של דם חרוך. כך לדברי הבמאי דני רוזנברג והשחקנית שלו אורי אבינועם, שבחרו להיכנס כחודש לאחר השבת השחורה לעומק העוטף למסע מסוכן, מסעיר ומטלטל. סיפור הסרט הוא פשוט. דר (אורי אבינועם) שבה לניר עוז ומחפשת אחר כלבתה האהובה שולה, שנעלמה ב-7 באוקטובר. והנערה קוראת לה בקול תוך שהיא משוטטת בשדות הסתורים ובין בתים שרופים, הרוסים ומפויחים. ומדי פעם נראים בשטח חיילים או אזרחים אבודים, ואחת לכמה זמן מערכות האזעקה משמיעות צפירות צבע אדום. אבל דר נחושה להמשיך במשימתה ולמצוא את שולה.

למעשה, אורי בת ה-20 היא השחקנית המקצועית היחידה בסרט. בגילה הצעיר היא כבר זוכת פרס אופיר בקטגוריית שחקנית משנה, בזכות "כי את מכוערת". ברזומה שלה, בין היתר, גם השתתפות בסדרות "המפקדת" ו"חולי אהבה".

הבמאי רוזנברג אומר ש"אמנם הסרט בגרעין שלו הוא עלילתי, אבל לא נכתב תסריט. כל מה שהיה לנו הוא רעיון על נערה שחוזרת לקיבוץ, ואת מי שפגשנו באזור, בקיבוץ ניר עוז ובעוטף, הכנסנו לסרט. הצענו להם כמובן והם הסכימו. כך פגשנו לדוגמה את נורה ליפשיץ, שאימצה באותם ימים 500 בעלי חיים מהעוטף".

כל המפגשים עם האנשים שדר פוגשת בדרכה הם אותנטיים לחלוטין, דוקומנטריים אפשר לומר שכן רוזנברג אפילו לא כתב להם דיאלוגים אלא אפשר להם לומר את אשר על נפשם. וכך מתקבל כאן מסמך קולנועי מרגש. מצד אחד טראומתי, או פוסט טראומתי, שכן הוא מחזיר אותנו לטרגדיה הנוראה שהתרחשה לפני פחות משלוש שנים, אבל כבר יש איזושהי פרספקטיבה להתחיל לעכל ולהבין את הדברים.

הסרט הוא אכן מסמך קולנועי על-זמני, שנותן ביטוי לתוצאות של אירוע שלא יישכח כאן לעולם. הצלם המצוין של "על כלבים ואנשים", זיו ברקוביץ', מצא לנכון להזכיר לדני ולאורי כל הזמן שלא מדובר כאן בסט של סרט אלא בזירת טבח. והחיפוש אחר הכלבה שולה מייצג איזה מומנט של נחמה, של אנושיות לא של אדם - שעושה את העבודה. "על כלבים ואנשים" הוא סרט מצמרר, המצטרף לפיצ'רים הקודמים של רוזנברג, "סופו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" ו"החייל הנעלם". גם הם שוטטו באמנות במרחב המטושטש שבין קולנוע עלילתי ותיעודי.     
 

"נוף גבעות חיוור" (יפן 2025) **** וחצי

דרמה. סרטו של קאי אישיקאווה, שגם חיבר את תסריטו על פי ספרו של קזואו אישיגורו. ניקי (קמילה אייקו), סופרת צעירה ממוצא יפני, מגיעה לבית אמה אטסוקו (סוזו הירוסי) החיה באנגליה בראשית שנות ה-80. . בכוונתה לכתוב ספר על חוויותיה כילדה בעיר בה נולדה, נגסקי. אטסוקו מוכנה, אחרי שנים רבות של הכחשה, לחלוק עם בתה סיפורים אותם מעולם לא השמיעה לאיש. גם לא לבני משפחתה הקרובים. הסיפור נע בין שנות ה-50 בנגסקי לשנות ה-80 באנגליה. העלילה נפתחת כשאטסוקו בהריון ואביו של בעלה מגיע לביקור בביתם. בהמשך, באנגליה, היא כבר פורשת את זיכרונותיה בפני בתה ואז – בחזרה לנגסקי - אטסוקו פוגשת לראשונה שכנה יפה בשם סצ'יקו (פומי נוקאידו), המתכננת להגר עם בתה הקטנה לארצות הברית, לאחר שהכירה חייל אמריקני. זה אירע לפני שאטסוקו פגשה את אביה של ניקי, והייתה בהריון עם קייקו – מה שהפך להיות הסיפור הטראגי של המשפחה. העלילה שמתפתחת חושפת לא מעט סודות וסיפורים מוטמנים מתקופת מלחמת העולם השנייה, זמן הטלת פצצת האטום על נגסקי, והעידן שלאחר מכן. 123 דקות.  נוף גבעות חיוור



נוף גבעות חיוור, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

קזואו אישיגורו, מי שחיבר את הספר עליו מבוסס הסרט, אומר: "לעיתים קרובות אנשים משקרים. לא בשביל להונות אחרים. הם עושים זאת בשביל להונות את עצמם". באיזשהו מקום, "נוף גבעות חיוור" הוא ה"הירושימה אהובתי", של נגסקי. ליצירת המופת של אלן רנה מ-1959, מאבני הדרך של הגל החדש, אין כמובן תחליף, אבל בדומה לה גם כאן יש ניסיון לעסוק בזיכרון ובשכחה, באיבוד ובהנצחה. ברור כי חוויית הטלת פצצת האטום על נגסקי בשלהי מלחמת העולם השנייה היא המצפון והמצפן של הסרט - מה שמכוון את הנפשות הפועלות ומה שגורם להן להמשיך הלאה או להתפרק. קייקו, הבת הראשונה של אטסוקו, לא צלחה את האירועים הקשים והחליטה לוותר על החיים. הדבר גרם כמובן לריאקציות אישיות שונות של בני משפחתה.

הסרט המורכב והטעון הזה הוא בעל אמצעים אמנותיים: בימוי, צילום, עריכה, סאונד ושחזורי תקופות – מוקפדים מאוד. הנראטיב שלו מתפצל לכמה סיפורים הפועלים כולם בשני צירי העלילה: האחד בנגסקי בשנות ה-50, והשני באנגליה בשנות ה-80. הציר המרכזי הוא זה המפגיש/ מעמת את הבת ניקי עם אמה אטסוקו. ניקי היא עיתונאית העוסקת בתיעוד, והיא מנסה, ומצליחה, לגרום לאמה, שלא הרבתה לדבר על העבר, לפתוח את תיבת פנדורה האישית והמשפחתית, ודבריה הם קטליזטור לאירועים שהתרחשו וטואטאו בחלקם אל מתחת לשטיח.  

ציר עלילה אחר הוא זה של סצ'יקו, שכנתה-חברתה של אטסוקו, שיש לה בת קטנה המטפלת בגורי חתולים. משאלת נפשה של האם היא להגר לארצות הברית עם בן זוגה, חייל אמריקני בשם פרנק. בתה הקטנה לא מתלהבת מהעניין שכן היא מעוניינת להמשיך ולגדל את שני גורי החתולים שלה. ניכר כי חלק מגיבוריו של הבמאי אישיקאווה לא השתחררו מהפוסט-טראומה של אסון נגסקי, וזה לחלוטין מובן. מדובר ביצירה עמוקה ומיוחדת, שמומלץ מאוד לצפות בה.

  
 
"הצילו" (ארה"ב 2026) ****

אימה-קומדיה. סרטו של סם ריימי.  לינדה לידל (רייצ'ל מקאדמס) סובלת מיחס רע מאוד מצד הבוס הסקסיסט שלה, בראדלי (דילן אובריאן). הוא לא סובל את העובדה שהיא מדיפה ריח של סלט טונה, ושגם יש שאריות בקצוות פיה. לא אכפת לו שהיא עובדת-אנליסטית מבריקה ושאביו, שהוריש לו את החברה, מאוד מחזיק ממנה והבטיח לה תפקיד בהנהלה. בראדלי מחליט לצרף אותה למשלחת שתצא למשימה בתאילנד, שם יוכל להשאיר אותה ולהיפטר ממנה. לאותו מסע במטוס מנהלים מצטרפים עוד כמה חברי הנהלה. לרוע המזל המטוס מתרסק בקרבת אי טרופי שומם ורק לינדה ובראדלי נותרים בחיים. היא בריאה ושלמה, הוא קצת פצוע. זו בדיוק הסיטואציה ההישרדותית בה ניתן יהיה לבחון את יחסי הכוחות האמיתיים בין השניים. 113 דקות.  הצילו


הצילו, תמונת יחסי ציבור

ביקורת

לבמאי סם ריימי יש רקורד של סרטי אימה, סרטים על פי קומיקסים וקומדיות. ברשימתו בין היתר "דארקמן", "מוות אכזרי", "תוכנית פשוטה" ואפילו דרמה רומנטית, "בשם האהבה". ב-2002 שבר את השוק בארה"ב כאשר שחרר למסכים את "ספיידרמן", ולאחר מכן את שני המשכוניו. כך שהוא במאי מיומן, מסחרי מאוד, שלא נצמד לז'אנר אחד. בפרויקט שלפנינו, "הצילו", הוא הצליח להפתיע אותי מאוד. למרות שהנוסחה של שניים שנתקעים על אי בודד ומתפתח ביניהם קונפליקט שסוחב את הסרט – נשמע מוכר, ואף חבוט, אבל ריימי מצליח לנער ולטלטל את הנוסחה.כבר על ההתחלה היוצרות מתהפכים. לינדה, שאמנם הייתה ידועה כעובדת משרד מיומנת ומקצוענית, מתגלה גם כבעלת כישורי ויכולות הישרדות מרשימים.

אני לא יודע אם ריימי כיוון כאן לפארודיה על פורמט הטלוויזיה המצליח "הישרדות", אבל לינדה מוכיחה תושייה אינסופית. גם בבניית מחסה שיגן עליה מפגעי מזג האוויר באי הטרופי ההפכפך. גם בהדלקת אש והכנת אוכל. וגם בסוג של ג'סטה, עזרה לבוס הסקסיסט שתיעב אותה במשרד וניסה להיפטר ממנה.אבל זו רק ההתחלה, ובהמשך יחסי הכוחות יתחלפו. שוב ושוב. ושוב ושוב. מבין שני השחקנים, רייצ'ל מקאדמס הקנדית, שברזומה שלה המון עבודות קולנוע בז'אנרים שונים (רשימה חלקית: "ילדות רעות", "היומן", "לדפוק חשבון", "אשתו של הנוסע בזמן", "ספוטלייט" ועוד ועוד) נותנת כאן קונצרט משחק אקשן-צחוקים מרהיב, עם המון אתנחתות קומיות.זה לכאורה סרט אימה, אבל לא באמת. הדברים המוטרפים שקורים בו הופכים אותו למותחן אבסורדי משעשע בלתי צפוי לחלוטין. כמו שאמרתי, אותי הוא תפס בהפתעה וגרם לי ל פרצי צחוק שאני לא זוכר כמותם זמן רב. ריספקט רייצ'ל!