לחשוף את השדים

זה התחיל קצת אחרי הבחירות לכנסת ה-25. בחדשות דברו על הסכמים קואליציוניים והתחייבויות לשינויים משמעותיים במערכת המשפט. משהו נסדק. ואז החלו הפגנות הענק, עשרות אלפים יצאו לרחובות והבעבוע הפנימי הפך ללבה שחורה שמאיימת לשרוף את הכל. חיד. מאד חיד. חיד זו הסיומת של מפחיד, זו גם ההתחלה של חידה - שיבוש מילים ילדי שהשתרש ואיכשהו מדייק כל כך את רוח הזמן: חרדה בלתי פוסקת ואינספור סימני שאלה.
 
ייקח עוד שנתיים עד שתתקבל ההחלטה: הולכים מפה. המחזאי, עידו בורנשטיין והבמאי, שלמה פלסנר, בני זוג בחיים ושותפים ליצירה שהקימו לפני קצת יותר מחצי יובל את אנסמבל כאן, חיים כבר שנתיים בהמבורג. אם ההחלטה על רילוקיישן לזוג זה חתיכת כאב ראש, תארו לעצמכם מה זה עבור שלושה הורים לשלושה ילדים וכלב, שגרים בשני בתים נפרדים. פרויקט. מהפרויקט הזה, פינוי-עקירה-בינוי, נולד: "בית שני", אירוע תיאטרוני שלא דומה לשום דבר אחר.
 
באופן מפתיע אחרי כמעט 30 שנים של עבודה משותפת, זו הפעם הראשונה שהם על הבמה יחד והמפגש האינטימי והחשוף הזה מתקיים הרחק מאזורי הנוחות שלהם. נדרש אומץ לפתוח את דלת הבית לזרים, לקבל את פניהם בפיג'מה, לכנס אותם סביב שולחן המטבח ולהניח עליו מולם את הלב והקרביים, לחשוף את השדים, להציג את החיים. אומץ לא חסר במפגש הבלתי אמצעי הזה. אומץ תמיד היה שם. 



בית שני, צילום: יאיר מיוחס


בית שני, צילום: יאיר מיוחס


 
בלי קישוטים, בלי הצגות
 
זה קורה בקומה השלישית של מבנה תעשייתי אפרפר בסגנון סובייטי בקריית המלאכה בדרום תל אביב, מקום שהוא סוד גלוי, מפתיע וחווייתי כשלעצמו.

המתחם, שנמצא במשולש הרחובות שוקן-שדרות הר ציון-קיבוץ גלויות, שימש במקור כבית לעשרות בעלי מלאכה ומפעלי תעשייה זעירה. כיום בין קירות הבטון החשופים וציורי הגרפיטי שמקשטים אותם, פזורים חללי עבודה, חדרי סטודיו לאמנים ויוצרים מתחומים שונים, גלריות ואולפני הקלטות.

"בית שני" מציג בסטודיו רחב ידיים אליו עולים במעלית משא גדולה ואיטית. מאד איטית. ככה היא - בלי קישוטים, בלי הצגות, בלי יומרות אבל עם תועפות של אופי. 
  

הדהוד של שיח פנימי
 
כשדלתות המתכת הכבדות נפתחות, בורנשטיין מקבל את פני הבאים - קהל מצומצם של כ-30 איש - בחיוך הרחב שלו ומכניס אותנו פנימה כמו מארח טוב. שלמה מציע שתייה. זה נראה ומרגיש כמו מפגש חברים וזה בדיוק העניין, מפה ואילך הגבולות בין "הם" לבין "אנחנו", מטשטשים כמו הקו הדק בין הצגה לשיחה.

הסיפור שלהם, לא רק שלהם. המילים הנאמרות לא זרות לאף אחד מהנוכחים, הן כמו הדהוד של שיח פנימי שהתנהל ומתנהל בינינו לבין עצמנו, הלך רוח כללי שמרחף מעלינו כמו עננה.

רגל אחת במטבח בתל אביב, רגל שנייה מדוושת בניחותא באופניים על דרך השלום בהמבורג. הלב פה, החיים שם. הם מדברים על זוגיות, על חרדות, על ילדים ושניצלים ופירה שהופכים כל מקום לבית, על חורבן הבית, קידוש החיים ובית שני, הם פורטים לפרוטות את חייהם כמהגרים, לא מעגלים פינות, לא מייפים. 



בית שני, צילום: יאיר מיוחס




בית שני, צילום: יאיר מיוחס
 
להציל או להינצל?
 
אפשר לדבר על עיצוב החלל, על התנועה והבחירות המוזיקליות, אבל בסוף זה לא העניין. "בית שני" הוא דיאלוג חי, ער ובועט לא רק במחזה אלא גם בשיחות שנלחשות אצלכם בסלון אחרי שהילדים הלכו לישון, או במיטה לפני שאתם נרדמים ומתעוררים לעוד סיוט.

בתקופה בה המציאות דוחקת בנו לבחון מחדש את כל מה שהחשבנו כמובן מאליו, בורנשטיין ופלסנר, נותנים קול צלול, אנושי, חף מציניות ומלא חמלה, לתחושות שרבים מאיתנו מתקשים או חוששים לנסח.

הם מזמינים אותנו לשבת יחד איתם סביב השולחן ולהרהר בכנות בשאלות שמנקרות ולא מרפות, ביתר שאת מה-7 באוקטובר. מהו בית? מה משאיר אותנו כאן ובמה אנחנו נאחזים? איפה, אם בכלל, נרגיש בטוחים ומוגנים? להישאר או ללכת? להציל או להינצל? בסוף המופע-מפגש הזה אין מחיאות כפיים, יש לב שבור, אוהב וכואב, שמבקש נחמה ותיקון.