ההפקה הנוכחית של "טוסקה" באופרה הישראלית זוכה לאינטרפרטציה בימתית מרתקת של הבמאי עידו ריקלין ושותפיו בעיצוב התפאורה, התלבושות ועבודת הווידאו ארט.
 
דרמה מותחת ומוזיקה מרגשת

סיפור המעשה שומר על הדרמה המקורית והמוזיקה מרגשת ונשמעת לעילא בניצוחו של דן אטינגר, כשקולו של יונוץ פאסקו (הברון סקרפיה) נשמע זדוני והולם את הדמות כפי שהיא מוצגת בעלילה.

חשוב מכל להבין את האינטרפרטציה כפי שהיא באה לידי ביטוי על הבמה. הסצנה הראשונה נפתחת בכנסיה, אך כל שנראה לעיני הקהל הם עמודים היורדים מן השמים ומוארים בתאורה אפקטיבית ודרמטית. על אחד העמודים ניצבת המדונה ומשתלבת עם העמוד עצמו - ראשה מוטה וידיה פרושות לקבל את הנרות והמנחות.

כקונטרסט לכנסיה המסומלת בעמודים יורדת אל הבמה הולוגרמה של מריה מגדלנה, המצוירת על ידי קוורדוסי (אלכסי דוֺלגוֺב). הניגוד בין המקום הפיזי שבו אנו נמצאים לבין הדמיון שנפעיל כקהל יחזור על עצמו לאורך ההפקה כולה. 



דן אטינגר, מיכאל פאביה
 
מקום המועד לפורענות

דוגמא נוספת לניגודיות המאפיינת את ההפקה היא סצנה המתרחשת במשרדו של סקרפיה המציגה מסכים מודרניים המדמים חדר בקרה גדול לצד פינת ישיבה ופיצות שמגיעות באריזות קרטון. בניגוד לאקטואליה הזו מופיעים שני אלמנטים הלקוחים מעולמות אחרים - קובייה הנוחתת ופונה אל הקהל היא למעשה חדר עינויים המזכיר בצורתו ובמשחקם של אנשי סקרפיה את האינקוויזיציה.

מצד שני מופיעה טוסקה, לבושה בבגד שבו הופיעה לפני זמן קצר על במת האופרה בה כיכבה, בתוספת כנפיים של זהב. התלבושת מזכירה מחזות מסתורין שהופקו על ידי אנשי הממסד הקתולי בימי הביניים, ומשמשת כביטוי נוסף לעימות הנצחי בין הדת ונציגיה לבין נציגי המדינה האמורים להתנהל על פי אמות המוסר אך בפועל סקרפיה הוא הנבל.

במערכה השלישית המסך נפתח ואנחנו נחשפים לגג המבצר שכולו רעפים שבורים. זהו סמל למקום המועד לפורענות - שם יהרגו את קוורדוסי ומשם אמורה טוסקה לקפוץ אל מותה. 



טוסקה, צילום: יוסי צבקר

  
מנפצת את הסמארטפון  
 
בסופו של עניין זה עובד, ובגדול. טביעת האצבע הברורה של הבמאי מותירה לקהל מקום רב לדמיון או לזיכרונות היסטוריים ועכשוויים. מעבר לעמודים, לנרות בכנסיה ולילדים הלבושים כמקהלת כנסיה, אין צורך להעמיס על הבמה קישוטים וחפצים כדי להבין שמדובר בכנסיה - הקהל משלים את כל השאר בדמיונו.

גם כשסקרפיה רוצה לשכנע את טוסקה שהצייר שלה בוגד בה, הוא לא מראה לה מניפה אלא חפץ נשי הגורם לדמיונה של טוסקה לראות את מגדלנה כמאהבת של קוורדוסי. גם הילדים במערכה השנייה הם דור ההמשך של המאפיונרים - ביטוי נוסף לשימוש המרושע בכוח. 
    
 
ריקלין משלב באופן מרשים בין העלילה כפי שנכתבה לבין אלמנט אוניברסלי ועכשווי. אם הדת ונציגיה היו בזמנם בחזקת האלוהים, הרי שכאן ישנם הסמארטפונים, אלוהי הדור שלנו. במקום בסכין כמו במקור, טוסקה הורגת את סקרפיה בעזרת בקבוק שבור ומנפצת את הסמארטפון שלו - העוקב אחרי בני האדם ומייצר את האימה מן השימוש שיעשו החוקרים במכשיר.

טוסקה, צילום: יוסי צבקר


מרשימה ברגעי חולשה

גם התלבושות עוזרות לריקלין להפוך את הסיפור לאוניברסלי במובהק. טוסקה במערכה הראשונה מופיעה במכנסיים ומעיל, מה שמאפשר לטקסט בלבד להבליט את נשיותה. במערכה השנייה היא מופיעה בתלבושת האופרה שלה, וכשהיא מסירה את הכנפיים היא נותרת בבגד שינה.

לגבי הזמרים - אנה נַצֶ'אֶבָה כטוסקה מרשימה בעיקר ברגעי חולשתה במנעד קולי משכנע. אלכסי דוֺלגוֺב כצייר קָוָורַדוֺסי מביא בקולו משב רוח מרענן, והברון סקַרפּיָה בגילומו של יוֺנוּץ פאסקוּ מצטיין בגווני קול של רשעות פוליטית.

לסיכום, כוחה של ההפקה הוא בשילוב שבין האלמנט המוזיקלי לאלמנטים הוויזואליים והדרמטיים, והתוצאה המרתקת היא שהופכת את "טוסקה" לאקטואלית כל כך. רוצו לראות.  
 

טוסקה, צילום: יוסי צבקר

מנצח: דן אטינגר, במאי: עידו ריקלין, תפאורה ו-ווידאו: פאלקו הרולד, תלבושות: אולה שבצוב, תאורה: נדב ברנע, תנועה: נופר לוינגר