מגשים החלומות 
   
טום סלמה הוא כנראה אדם שלא ייתן לשום דבר לעצור אותו. מי שנולד כילד עני ושמן בקריית אתא, הפך בגיל 21 לאב מאמץ יחידני והגשים חלומות כמעצב אופנה שהלביש את נינט ואת אנג'לינה ג'ולי, כצייר שהציג תערוכות יחיד, כסופר ("הילד שחשב שהוא אישה שמנה") שעובד עכשיו על ספרו השני וכתסריטאי שכתב, ביחד עם דפנה לוין, את הסדרה "מיגל", שעלתה בהוט.
 
כעת יוסיף לרשימת החלומות שהגשים בחייו גם את התואר מחזאי, עם המחזה החדש שכתב, "ברית כרת". בחול המועד סוכות יעלה המחזה בקריאה מבוימת, לצד מחזות ישראלים חדשים נוספים, בפסטיבל "פותחים במה" של בית ליסין.
 
הפסטיבל, שנועד לקדם מחזאות ישראלית חדשה, משמש כבר שנים כקרש הקפיצה המבוקש ביותר למחזאים בתחילת דרכם. ב-28 שנות קיומו הביא אל הבמות יצירות כמו "מקווה" (הדר גלרון), "החולה ההודי" (רשף לוי), "תה" (רוני פינקוביץ' ז"ל) ו"חנאל ומכבית" (אושרית סרורי וחן רוטמן). 


ברית כרת, צילום:


 
"ככה הגדיר אותי האקס שלי"
 
את "ברית כרת", דרמה קומית  בבימוי רם גואטה, ובהשתתפות  בר ברימר, לייב לב לוין, רדה קנטרוביץ', שרון מלכי ואבישי מילשטיין, תוכלו לראות ביום שלישי, 29 בספטמבר, בשעה 17:00, בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר.
 
יותר מהכל נוצר אצלי הרושם שאתה בית ספר להגשמת חלומות. הייתי שמחה להיות תלמידה
 
"קלעת בול. האמת היא שזו ההגדרה שבה הגדיר אותי האקס שלי. עד היום אני נתקע כששואלים אותי 'מה אתה עושה בחיים?', אז כשהייתי עם האקס תמיד היה לי גלגל הצלה כי הוא היה קופץ ואומר, 'הוא, יש לו מקצוע מאוד מיוחד: הוא מגשים חלומות". 





 
איך הופכים לאדם כזה?
 
"אני מאוד אשמח שתקראי את הספר שלי, 'הילד שחשב שהוא אישה שמנה', ושם, בעצם, יש את התשובה לזה. חלומות נולדים כשיש חור שחור ורעב רגשי גדולים מאוד. בתוך המקום זה נולדים החלומות, וככל שאת נוברת בהם, ואת חיה אותם, ואת בורחת אליהם ואת מסתגרת איתם - הם פשוט חוזרים אלייך ומתממשים. זה ממש ככה. כל הדברים שהשגתי ועשיתי בחיי עד היום הם חלומות שחלמתי לפרטי פרטים במשך המון המון שנים, וקיבלתי אותם אחד אחרי השני". 



עטיפת הספר "הילד שחשב שהוא אישה שמנה", הוצאת אפיק, איור: טום סלמה
 


הסבתא שלצד ההומו
 
צריך גם אומץ מאד גדול כדי לממש, ולא רק לחלום
 
"תראי, כשאת מגיעה ממש מכלום ואין לך מה להפסיד - אז אין לך מה להפסיד. את מבינה שכדי להגיע לאנשהו את צריכה להתחיל לטרוף, ואני מהר מאוד הבנתי מה החוזקה שלי: אני יודע לייצר אינטימיות באופן מהיר ביותר עם אנשים זרים, ולא משנה מה מעמדם, השכלתם או מקצועם. אני יכול להיכנס לחדר עם המנכ"ל הכי גדול ותוך שלוש דקות, זהו, כבשתי אותו. אני אגיד לו את מה שאף אחד בחיים לא יגיד לו בפנים. זה תמיד יהיה בהומור, ותמיד אלגנטי ותמיד חמוד, אבל אני אגיד לו את הדבר שאף אחד אחר לא יעז להגיד לו. וככה פילסתי את דרכי.
 
"כמו לכל הומו שיש לו סבתא שהייתה לצדו גם לי הייתה, וסבתא שלי הייתה אומרת משפט שלא כל כך סקסי לצטט אותו: 'אם תעמוד מספיק זמן ליד ערמת חרא, בסוף גם אתה תסריח. לך ליד העשירים, תעמוד ליד המצליחים'. ואני, עם מנועי הג'מבו שהיו לי מהחוסר וממה שלא היה - מימשתי, טפו טפו בלי עין הרע".
 
אז איך, למשל, אתה מגיע לנינט, או לאנג'לינה ג'ולי ?
 
"הגעתי לעבוד בטלוויזיה בארץ, התחברתי עם כל הכוכבים והייתי יד ימינם בתקופה ההיא. אחר כך אנג'לינה ג'ולי נכנסה לאיזה בוטיק בסוהו כשאני בדיוק הבאתי להם את הבגדים שלי ואז היא ראתה אותי מחזיק את השמלה והתחלתי לשלוח לה בגדים.
 
"כצייר, הצגתי בתערוכות יחיד בגלריה פרטר אצל רועי ברנד ובגלריית הצוק בנתניה, ואחר כך הייתי קופירייטר, אבל התפטרתי אחרי שבוע כי אמרתי להם, 'סליחה, אני לא יודע להיות יצירתי בין תשע לחמש. אם אתם רוצים אותי אני עובד איפה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. אמרו לי סבבה, וזו הייתה העבודה הראשונה בחיי עם תלוש משכורת". 
  
 

טום סלמה, צילום: גבריאל בהריליה


"אני לא מפחד לעזוב משהו באופן טוטאלי"
 
למה בעצם אתה עובר לעבוד כקופירייטר במשרד פרסום אחרי הצלחה כמעצב אופנה?
 
"אני הייתי בין ההומואים הראשונים שאימצו ילד. ינאי (בנו הבכור של סלמה – ט.ג.) היה ילד רוסי בלונדיני, עיניים כחולות, ואני, הומו תל אביבי, חיה ים תיכונית עם אגן ירכיים שמן, שהיה הולך אתו ברחוב, וכולם מבינים שמדובר בילד יבוא. אנשים היו משתגעים. הסיפור שלי קצת התגלגל בעיר, ויום אחד נכנסה לבוטיק שלי מישהי מ'יס' ואמרה לי, 'אתה חייב לכתוב את הסיפור הזה'. אמרתי שאני לא כותב והיא אמרה, 'תכתוב לי עמוד אחד ותביא לי', וככה התחלתי לכתוב את הסדרה 'מיגל', שעברה בסוף ל'הוט'.
 
"פתאום כשהתחלתי לכתוב אמרתי, יא, אני גם חכם... כי אף אחד לא אמר לי אף פעם שאני חכם. תמיד ידעתי שאני מצייר יפה, למשל, זה בא לי בקלות, ופתאום אני יושב, וזה חכם, ואני מקבל פידבקים מאנשים שלמדו ב'סם שפיגל' ומבמאים, ופתאום אני יושב אצל הבמאי עודד דוידוף בבית, ואמרתי לעצמי, 'יא, אני בליגה של הגדולים פתאום!'.
 
"ככה חלום חדש נכנס לחיים שלי. סגרתי את הבוטיק ואמרתי, זהו, אתה בדבר הבא. ואז, במקביל, הכנסתי גם את העבודה כקופירייטר. אני אף פעם לא מפחד לעזוב משהו באופן טוטאלי ולהתחיל מחדש. כל חמש, שש שנים אני מתחיל משהו חדש". 
 

"הילד דפק לי את האגו" 
 
ב"מיגל" עסקת בנושא האימוץ שחווית, ומה שיפה זה שאתה מעז לתת במה גם למקומות הפחות יפים שיוצאים מאתנו כשאנחנו הופכים להורים
 
"כשאת מאמצת ילד יש בזה איזה משהו מאד הרואי, ואני אומר את זה בגלוי. יש איזו תחושה, באמת, שאת אלוהים, ואת באמת מצילה לפעמים פה ילד ממוות.
 
"את רואה את התנאים שמהם את לוקחת את הילד, והתחושה הזאת שאת לקחת והצלת ילד זו תחושה - באגו - שאת בנאדם מדהים שעושה מעשה מהמם, ואין מדהים ממך. אבל כשאת לא מקבלת את מנת האגו הזו מהילד, או את ההוקרת תודה, את מרגישה, 'יא חתיכת בן זונה קטן, נסעתי עכשיו חצי עולם, רבתי שנה עם כולם, שיקרתי, זייפתי מסמכים, לקחתי הלוואות, אני מוציא אותך מהבור חרא שאתה נמצא בו ואתה עוד מעז לא לרצות לבוא איתי?? אתה לא מנשק לי את הרגליים?? אתה לא מסתכל עליי בהערצה??'
 
"כשאת לא מקבלת את מחיאות הכפיים האלה יש התרסקות גדולה, ואני הפכתי באותה שנייה להיות ילד מול ילד. במקום להבין רגע ש'טיפש, אתה האבא עכשיו!', זה הפך לקרב של ילד מול ילד. וזאת הסדרה 'מיגל'. על אבא שבא לאמץ ילד ומתחרט, כי הילד הזה לא נותן לו את הדבר הזה שאנחנו רוצים לקבל". 
 

אז עכשיו זה התיאטרון, עם המחזה שכתבת, "ברית כרת". איזה חלק מהביוגרפיה שלך נכנס למחזה?
 
"החלק של הגיור. כשאימצתי את הילד הגדול שלי הגעתי לארץ וגיליתי שאני צריך לגייר אותו. אם לא, הוא יקבל מעמד של תושב קבע ולא של אזרח, ואני אמור לגייר אותו כדי שיהיה יהודי".
 
איך אפשר לגייר תינוק, מעבר לברית מילה?
 
"בדיוק. יש משפט בתורה שאומר שעול מצוות חל על גיל 13 ומעלה, אז מי שמתחת לגיל הזה, עול מצוות לא חל עליו, ומה שזה אומר זה שאת, כאמא של התינוק, או אני, כאבא של התינוק, צריך לעבור את הגיור עבורו, על אף היותי יהודי. זה אומר שאני צריך ללכת לבית כנסת ולהחתים את הגבאי שאני מגיע לתפילות, זה אומר שיש לי ביקורי פתע בבית, שצריך שיהיה לי כיור חלבי ובשרי, שאני צריך לטבול במקווה כי אחרי הברית צריך לטבול עם התינוק בתוך המקווה ואני צריך לדעת איך - חשוב לי, אגב, להגיד, שמדובר על 24 שנים אחורה. זה לא מאוד השתנה מאז אבל יש דרכים קצת שונות לעשות את זה היום.
 
"אז אני עובר את תהליך הגיור, ובזמן הזה מוצמד אליי חונך גיור".
 
חתיך?...
 
"משהו... באמת. לא אמין. לא הגיוני. ואז מתחיל בהתחלה מין סיפור של שליטה שהוא שולט בי כי הוא יודע שאני צריך אותו, ואם אני לא אציית לו אני מעמיד את הגיור הזה בסכנה, ואני, כבנאדם שלא יודע מה זה 'לא' חייב להצליח, אז אני מציית. ואז הקירבה הזאת של השליטה הופכת למשהו רומנטי בין אבא שבא לגייר את הבן שלו, לבין חונך גיור".

בר ברימר, צילום: טל עבודי

"אני מחפש חתן" 
  
  
כמה מהסיפור הפרטי שלך נכנס למחזה?
 
"שמונים אחוז. העשרים אחוז הנותרים הם שהדבקתי לזה את הסיפור של עומר אוחנה שבן זוגו, שגיא גולן ז"ל, נהרג במלחמה, והוא לא הוכר כאלמן צה"ל. אז סיפור המסגרת הוא שגיבור המחזה יוצא לגייר את הבן שלו בעקבות הבטחה שהוא נתן לבן הזוג שלו שיצא לצבא, ובסוף הוא עומד מול הדילמה שבין לקיים את ההבטחה שלו ולהשיג את הגיור, לבין לבחור באהבה החדשה שנמצאת מולו. האם לבחור במת או בחי".
 
"אני לא יודע לכתוב סיפור שהוא לא שלי ושלא קרה לי, וזה גם לא מעניין אותי", מוסיף סלמה. "יש לי חופש בזה שאין לי השכלה פורמלית בשום דבר. אני לא תסריטאי ואני לא מעצב אופנה אבל אני גם תסריטאי וגם מעצב אופנה וגם צייר. יש המון סיפורים שגרים אצלי בתוך הראש והמון דברים שאני עובר בחיים, ויש לי זיכרון טוב ומאוד קולנועי. כשאני חווה סיטואציות אני ממש בזום אאוט לפעמים, רואה את זה מהצד, זה גם לטוב וגם לרע".
 
כי אני משערת שאתה פחות נוכח אם זה ככה. אתה יותר מתבונן מהצד, גם כשאתה בין המשתתפים
 
"נכון. ככה זה גם בעולם הדייטים עכשיו. אחרי עשרים שנה נפרדתי מבן זוגי הקודם, אבל נשארנו משפחה גדולה ומתפקדת, הכל פיקס. אני אבא לארבעה ילדים גדולים, בן 24, תאומים בני 18 וחייל בן 19, ואת לגמרי יכולה לכתוב שאני מחפש חתן".

להפוך את המינוס לפלוס 
 
איך במסגרת הקורס על שמך להגשמת חלומות, הצלחת לגרום לרשויות במדינה השמרנית למדי שלנו לאפשר לך אימוץ כגיי יחידני?
 
"בין השמות שהתלבטתי בהם לספר שכתבתי הייתה אפשרות של השם 'האיש שלא יודע מה זה לא'. ואני לא יודע מה זה לא.
 
"אני מאמין גדול מאד שכשמישהו רוצה משהו, לא משנה מה, אם הוא באמת רוצה את זה - אין מצב שהוא לא ישיג את זה.
 
"וככה באתי לאמץ את הילד הראשון שלי. הייתי בן 21, חד הורי, עם מינוס בבנק, והרי זה עולה המון כסף לאמץ, לפני 23 שנים זה היה חמישים אלף דולר. ובאתי לבנקאית, אמרתי לה, 'ליזה, את חייבת לעזור לי ולתת לי הלוואה'. היא הוציאה את תדפיס הבנק ואמרה, 'אבל אתה במינוס, תראה', ואז לקחתי ממנה את העיפרון, הפכתי את המינוס לפלוס, ואמרתי לה, הנה, אני בפלוס... וקיבלתי הלוואה".
 
 
"ברית כרת", מאת טום סלמה, יום שלישי, 29 בספטמבר, בשעה 17:00, בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר. להזמנת כרטיסים