"שלושת המוסקטרים ד'ארטיניאן "(צרפת 2023) ****

דרמה. סרטו של מרטין בורבולון. את התסריט חיברו מתייה דלפורט ואלכסנדר דה לה פטלייר, בהתבסס על הרומן "שלושת המוסקטרים"  שנכתב על ידי אלכסנדר דיומא האב בשנת 1844. ד'ארטיניאן (פרנסואה סיביל), צעיר גסקוני, עושה דרכו לפריז, בשאיפה להצטרף למשמר המוסקטרים של המלך. בהגיעו לפריז מבקר ד'ארטניאן את הרוזן דה טראוזוויל (פרנק ברבה), מפקד משמר המוסקטרים. טראוזוויל, שהכיר את אביו המנוח של ד'ארטניאן, מעודד אותו להתחיל את שירותו במשמר כצוער. מבעד לחלון רואה ד'ארטניאן את אחד מהגברים שניסה להרוג אותו לפני ימים וממהר לצאת מהבניין במטרה להתעמת איתו. כשהוא רודף אחרי האיש, פוגע ד'ארטניאן ללא כוונה, בשלוש הזדמנויות שונות, בשלושה מוסקטרים, אתוס (ונסן קאסל), פורתוס (פיו מרמיי) ואראמיס (רומן דוריס), שדורשים לנקום את גאוותם הפגועה באמצעות הזמנתו לדו-קרב עמם. ד'ארטניאן מבין שסגניו של אתוס הם פורתוס ואראמיס, הנדהמים מכך שלשלושתם אותו יריב. כשד'ארטניאן ואתוס פוצחים בדו-קרב, שומרי הקרדינל רישלייה (אריק רוף) מנסים לעצור את המוסקטרים ואת ד'ארטניאן בגין דו-קרב בלתי-חוקי.

אף שמספר שומרי הקרדינל  גדול בהרבה, ארבעת הגברים מנצחים בקרב. מלך צרפת לואי ה-13 (לואי גארל) גאה  בניצחון המוסקטרים על שומרי הקרדינל, אך נאלץ  לגנות אותם.   ד'ארטניאן מתיידד עם שלושת המוסקטרים ומגלה שפורתוס הוא דו-מיני.  ד'ארטניאן אף מוצא מקום לינה ומתאהב ממבט ראשון בקונסטנס בונסייה (לינה קודריי), עלמה צעירה העובדת עבור המלכה אן (ויקי קרייפס), אשתו של המלך לואי, המאוהבת בסתר בדוכס מבאקינגהאם (ג'ייקוב פורצ'ן). הקרדינל רישלייה זומם להוכיח את בגידתה בבעלה, מה שיוביל על פי תוכניתו לעריפת ראשה. ד'ארטיניאן פוגש אישה מסתורית בשם מיליידי דה וינטר (אווה גרין), המתחזה לבת משפחת ואלקור. כשהוא מגלה שהיא מתחזה, מיליידי מנסה להביא למותו, אך ד'ארטניאן חומק ממנה. 121 דקות. שלושת המוסקטרים ד'ארטיניאן



שלושת המוסקטרים, חלק ראשון, תמונה באדיבות עדן סינמה


ביקורת

אמנם סיפורם של שלושת וארבעת המוסקטרים קיבל ביטוי קולנועי לא פעם ולא פעמיים, אבל יש משהו חי, מעורר ומלהיב בגרסה הנוכחית. המסיבה בבקינגהאם, סצנת הנישואין של אחי המלך ועוד כמה מעמדים מרימים את הרף של ההפקה הזו. האדרנלין שהוזרם לנראטיב, הפרודקשן ווליו ושחזור התקופה והדינמיקה בה מתפתחת העלילה, מעידים על ניסיון לעשות ריסטארט לסיפור, ודווקא אהבתי את העובדה שלא מדובר ביצירה פוסט מודרניסטית או בניסיון "לחדש". דווקא הגישה הריאקציונרית, הנצמדת למקור, עשתה לי את העבודה. גם כמה מבכירי שחקני צרפת, בהם רומן דוריס, לואי גארל, אווה גרין ועוד, תורמים לפרויקט המצוין הזה בעיני.

"השמפניה של גברת קליקו" (קנדה 2024) ****

דרמה. סרטו של תומס נאפר. סיפורה האמיתי של מי שכונתה "הגברת הראשונה של השמפניה", בארב-ניקול פונסדרין (היילי בנט). היא נישאה לאהבת חייה, בן לשבט קליקו, משפחת ייננים עשירה, אך מצאה את עצמה בגיל צעיר אלמנה, אם לתינוקת קטנה ואחראית על יקב שלם עם עשרות הגברים שעובדים בו. למרות הטרגדיה האישית שחוות היא נשארת מסורה ליקב ולניסויים החדשניים שבעלה החל בהם. אלא שמהר מאוד היא מגלה שנדמה שכולם רק מחכים שהיא תיכשל: העובדים הספקניים, משפחתו של בעלה והמתחרים שבאיזור. נחושה לשמור על מה ששלה, האלמנה קליקו תהיה חייבת להצליח – או לאבד את הכל. 89 דקות. השמפניה של גברת קליקו


השמפניה של גברת קליקו, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


ביקורת

הסרט צולם במחוז שמפיין בצרפת, מה שמכניס אותנו הצופים לאווירה הנכונה של גפנים, יינות ומה שביניהם. זוהי עבודתו הראשונה לקולנוע של במאי הטלוויזיה תומס נאפר. הכוכבת שלו כאן, היילי בנט, היא בחורה אקזוטית בעל עיניים מלוכסנות ונראית שקטה וצופנת סוד. מה שמסקרן ביחס לדמות שהיא מגלמת, של בארב-ניקול פונסדרין. זו נראית אולי חלשה, אבל היא בעלת חוזקות ועוצמות פנימיות שיבואו לידי ביטוי כשינסו לנשל אותה מנכסיה. את בנט בת ה-37 ראינו בין היתר ב"סיראנו", אותו ביים בן זוגה הבמאי ג'ו רייט, "יומני האפאלאצ'ים", "מילים ולחן", "נקודת שוויון" ועוד.

התנהלותו של הסרט איטית למדי, מה שהופך אותו למהורהר ומעט מנומנם לרגעים. יחד עם זאת, העוצמה הנשית של גברת קליקו, נחישותה ונכונותה להתמסר לפיתוח וטיפוח הכרם, אפילו על חשבון הקמת משפחה חדשה, גורמים למפעל חייה לקבל את הנפח המגיע לו. סרט קטן ומסוגנן, שאני ממליץ לצפות בו.      

 
"ריוחה, ארץ אלף היינות" (ספרד 2023) ****

דוקומנטרי. סרטו של חוסה לואיס לופס-לינארס. הסרט התיעודי הזה לוקח אותנו למסע ברחבי תעשיית היין הספרדית התוססת ומספק לנו הצצה מסקרנת לקשר בין דורות חדשים של ייננים ליקבים ההיסטוריים של ריוחה, חבל ארץ הממוקם בין האוקיינוס האטלנטי והים התיכון. הסרט כולל למעלה משלושים ראיונות עם נציגי מותגים ויקבים ארטיזנליים, היסטוריונים, עיתונאים וייננים עטורי פרסים, וגישה חסרת תקדים לתהליך ייצור היין. ועולה ממנו באופן ברור התרומה המרשימה של הדור החדש. 96 דקות.  ריוחה, ארץ אלף היינות


ריוחה, ארץ אלף היינות, תמונה באדיבות קולנוע חדש


ביקורת

בשנות ה-90 נשלחתי לסיור עיתונאים בחרז, שבדרום ספרד. אחד המקומות אליהם לקחו אותנו במקום היה יקב בו מאוחסנות עשרות חביות עץ של יינות איכותיים. מבלי שאני מבין בתחום יותר מדי, הרגשתי את הרצינות שבה מתייחסים הייננים המקומיים לאמנותם. חרז לא נמצאת בריוחה, אלא במחוז קדיס שבאנדלוסיה והיא ידועה ביינות השרי שלה. ואילו ריוחה היא קהילה אוטונומית בצפון ספרד המתמחה בעיקר ביין אדום, אך לא רק.

הצפייה בסרט "ריוחה, ארץ אלף היינות" לימדה אותי קודם כל על הקשר הבלתי ניתן להתרה שבין האיכר ואדמת. באזור הזה התושבים מייצרים את היינות שלהם בקפידה רבה, תוך כדי הישענות על המורשת והמסורת ההיסטורית שלהם. אף שלמרבה הצער  הסרט אינו מאפשר טעימות פיזיות, הוא כן נותן להרגיש ולדמיין את הארומה של הגפנים עסיסיים של לפני ואחרי הבציר, ואת התוצר הסופי – היין המשובח.

הסרט נכנס לרזולוציות נרחבות מאוד בתיאור כל התהליך: מהטופוגרפיה של האזור, דרך הטמנת שתילי הגפן בחלקת האדמה המיוחדת שנבחרה לשם כך. ולאחר מכן מעקב אחר השתילים עד הגיעם להבשלה, תוך מתן התנאים הסביבתייםשיניבו את התוצאה הרצויה.ולא פחות מאשר בתהליך עצמו נטו, מדובר כאן כאמור במורשת, במסורת ואפילו ב"גאוות יחידה" מקומית. מביני עניין מגדירים את ריוחה כ"אריה ישן" (וההתייחסות היא ליינות האדומים הישנים המסורתיים), בהתאמה להר שבאזור שפסגתו נראית כאריה ישן.

האמצעים האמנותיים כאן תורמים עד מאוד לתוצאה הפילמאית המרתקת.כל האזור נראה כפיסת טבע צבעונית מרהיבה ועוצרת נשימה, כשהמצלמה של חוזה לואיס לופז-לינרס מלטפת אותה באהבה.ואחר כך נכנסת לקלוזאפים של הגפנים, מלאכת הבציר והבקבוק המאוד חשוב בתהליך. העריכה (פבלו בלנקו גוזמן) תורמת אף היא חלק עצום, וכך גם המוזיקההמקורית של חורחה מגאז.

"ריוחה, ארץ אלף היינות" הוא לא סרט לכל אחד. הוא מיועד קודם כל למקצוענים בתחום היין, לקולינריסטים ולחובבי שתייה בכלל. אבל גם אחרים יוכלו להנות ממנו, בעיקר מהתשוקה הפנימית של כל העוסקים במלאכה באזור הזה והמוניטין העולמי שהם הצליחו להביא לתחום.

"סוס בלי שם" (ישראל 2025) ***

פנטזיה. סרטו של אסף אסולין. גבר (אסף אסולין) ואישה (יסמין עיון) ללא זהות וזיכרון מוצאים זה את זה בעולם מקביל ומשונה שכל כולו מדבר צחיח. הם מתאהבים ומעניקים שמות זה לזה. הוא קורא לה גלידה והיא לו סוס. אלא שבלילות יש להם סיוטים בשנתם שנראים כמו התקפי אפילפסיה. אט-אט מתברר שהחלומות טורדי המנוחה החוזרים בשנתם, בהם לכל אחד יש זהות וחיים נפרדים שמרגישים אמיתיים, מאיימים לפצל את דרכם. 72 דקות. סוס בלי שם


סוס בלי שם, תמונה באדיבות פילם הארבור


ביקורת

זהו סרט הביכורים של אסף אסולין, בוגר "סם שפיגל", שגם בחר ללהק את עצמו לתפקיד הראשי. על פי חומר הרקע שקראתי הסרט נוצר בתקופת מגפת הקורונה, מה שמסביר את התרחשות עלילתו במדבר, מקום מבודד ומרווח, שבו לא נמצאים במגע עם הרבה אנשים אחרים. שם הסרט זרק אותי אסוציאטיבית ל"A horse with no name", להיט ראשית הסבנטיז של הרכב הפולק-רוק "אמריקה". אבל מתברר שהדבר לא היה בכלל בתודעה-מחשבה של הבמאי.

בכל אופן, יש בסרט הזה אלמנטים סוריאליסטיים, דימויים מדבריים ואורבניים, ואולי גם מחשבות פילוסופיות כאלה ואחרות. אבל כל המעטפת הזו לא מתכנסת לכלל יצירה כוהרנטית. השחקנים (יש גם צלע שלישית, אותה מגלם יואל רוזנקיאר) סבירים במקרה הטוב, אבל לא מרגשים ואין אצלם כמעט התפתחות. גם התסריט והדיאלוגים לא מספיק טובים. אולי הסרט הבא של אסולין יהיה יותר מגובש.    






"משחק השקר" (ארה"ב-אנגליה 2024) ** וחצי
דרמה. סרטו של סם ייטס. אנט (דייזי רידלי) ובן (שזאד לטיף) חובקים תינוק, לוקאס. מערכת היחסים ביניהם נקלעת לקשיים ובן, סופר שאמור לעבוד על ספר חדש, מוציא עליה את תסכוליו היומיומיים. כאשר מתילדה (היבה אחמד), בתם בת ה-5, מתקבלת לשחק לצדה של שחקנית איטלקייה מפורסמת, אליסיה (מתילדה לוץ) בסרט חדש, הזוג עומד בפני אתגר נוסף: אנט חושדת שבעלה מפתח רומן עם אליסיה. 90 דקות. משחק השקר

משחק השקר, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת

כבר בתחילת הסרט נראה כי מערכת היחסים בין אנט ובעלה בן בעייתית משהו. הם עברו לגור במקום שקט, הרחק מהעיר, כדי שבן, סופר בעיסוקו, יוכל להתרכז בקריירת הכתיבה שלו. אלא שבנם התינוק לוקאס מעיק עליהם, והם מעבירים אותו מהאחד לשני. בבת עיניהם זוהי הבת הגדולה מתילדה, המתקבלת לשחק בסרט לצד שחקנית איטלקייה נודעת, אליסיה. מהר מאוד מתברר שאנט סובלת מחרדות או מאיזו הפרעה נפשית. כשמתילדה מתחילה לעבוד על הסט, ובן מביא אותה מדי יום לאתר הצילומים, עד מהרה נרקם קשר מהוסס בינו ובין אליסיה. נראה כי שניהם מעוניינים זה בזה. אלא שאנט מתחילה להאמין כי בעלה בוגד בה, ומתחילה לאסוף עובדות ונתונים שיאמתו את חשדותיה.

הסרט בעייתי למדי. הבמאי סם ייטס אמנם מנסה למצוא דרך מיוחדת כדי לבטא את הקונפליקט בין בני הזוג, אבל הצורה שבה הוא עושה זאת גסה ומגושמת למדי. לא הצלחתי להבין למשל מדוע הסצנות שבמרכזן אנט מלוות במוזיקה קצבית, לעיתים רועשת. הדבר אמור לבטא את הבעיות הנפשיות שלה? זה לא עובד טוב, לדעתי. בכלל, התסריט מאוד שבלוני והסרט חסר איזונים. דייזי רידלי, שהיא שחקנית טובה, עושה כאן תפקיד מוקצן ונראית בלא מעט מדקות הסרט היסטרית ולא אמינה. המשחק של שזאד לטיף חד-מימדי. דווקא מתילדה לוץ עושה תפקיד שנראה טוב על המסך. וכך גם הילדה היבה אחמד. בגדול, הסרט מפוספס. אניגמטי בחלקים רבים שלו, ולא במובן החיובי של העניין.                   

"משחק המעלית" (ארה"ב 2023) *

אימה. סרטה של רבקה מקנדרי. ריאן הוא מתמחה בתוכנית רשת שבמרכזה חמישה חברים: קלואי (ואריטי מארקס), כריס (אלק קרלוס), מאטי (מארי דמקוביץ'), איזי (מדיסון מקלסאק) וקווין (ליאם סטיוארט-קניגן) – החוקרים אגדות אורבניות. ביומו הראשון בהתמחות מציע ריאן (ג'ינו אנאניה) לקבוצה לעשות פרק בתוכנית בבניין משרדים בו נערה בשם בקי (מייגן בסט) נעלמה לאחר ששיחקה ב"משחק המעלית". ריאן לא מספר לחבורה שבקי היא בעצם אחותו ומקווה להסתייע בקבוצה במטרה לאתרה. כדי לשחק את המשחק על המשתתפים לעלות ולרדת במעלית בסדר מסוים של קומות וכשהם מגיעים לקומה החמישית עליהם לעצום את עיניהם עד שדלת המעלית תיסגר. אם יצליחו, המעלית תיקח אותם לממד אחר בשם "העולם האדום". אך אם יפקחו את עיניהם לפני שהדלתות נסגרו, הם יירצחו על ידי "רוח הקומה החמישית", זו שהרגה את בקי. 94 דקות.  משחק המעלית



משחק המעלית, תמונה באדיבות Red Cape


ביקורת
הסרט מבוסס על אתגר אינטרנט. המתח-אימה נבנים על המכניזם של הפעלת המעלית, כשכבלים וגלגלי שיניים מככבים בתהליך. והדבר הזה לא נראה כמו סרט. התסריט רדוד עד ירוד, נטול כל אינטליגנציה, והעלילה הכי פשטנית שניתן להעלות על הדעת. האם כשמעלית עוצרת, דלתותיה נפתחות ואלה העולים-יורדים בה נדרשים לעצום עיניים עד שייסגרו חזרה – זה מפחיד?! האם הרוח של הקומה החמישית מעוררת אימה?! כל התרחיש ההזוי הזה שמישהו הגה בדמיונו הקודח ממש לא ראוי שנתייחס אליו כאל מוצר קולנוע בז'אנר האימה. אם יש חובבי סרטי בעתה הארד-קור שעשויים לאהוב את זה – זו לגמרי הבעיה שלהם.