להפוך את השגרתי לנעלה
 
השאלה הנצחית שניצבת בפני יוצר המבקש להתמודד עם חומר שרבים וטובים כבר התנסו בו ולשו ויצקו ממנו יצירות מופת בימתיות, בתיאטרון ובמחול - היא מה הוא רואה בו ואיך יתרגם את החזות הזאת, את המשמעות שהוא נותן לה, למופע שיהיה בה בעת חדש, אולי גם חדשני, וגם ישרת את החומר עצמו ולאו דווקא את האגו שלו.
 
תיאורטית זה בהחלט אפשרי ומאתגר, והכוריאוגרף תיירי מלנדן מוכיח זאת ב״סינדרלה״, יצירתו המקסימה מראשית ועד אחרית שמחזירה את התום הצרוף לגרסה של שארל פרו, הסופר בן המאה ה-17. לא עוד מפלצתיות מאיימת אלא תהליך המזכך ומטהר את הנערה המנודה בביתה ומוליך אותה בנתיב אל מה שמלנדן רואה כהגשמה עצמית, כזו של יוצרים ואמנים הנאבקים על זהותם.
 
מלנדין החל ב-1978 את הקריירה שלו כרקדן של בלט קלאסי ואחרי עשר שנים כבר הקים את הלהקה שלו, וכעבור עוד תריסר שנים ייסד את המרכז לכוריאוגרפיה קלאסית בת זמננו - בלט ביאריץ. עם הלהקה הזאת הוא מעלה כאן עתה את ״סינדרלה״ שיצר לפני כשלוש שנים וחצי והועלתה בבכורה בארמון ורסאיי.


"סינדרלה" (צילום: Olivier Houeix)
 
״התרבות שלי נטועה בבלט הקלאסי. הוא יקר ללבי". אומר מלנדן, ״אני מודה שהשפה האמנותית והחברתית שלו מגיעה מתופה אחרת, אבל אני גם משוכנע שידע בן ארבע מאות שנים מעניק לרקדן עומק שלא ייאמן.״
 
לדבריו, את סינדרלה הוא יצר ״כדי להפוך את השגרתי לנעלה. אני מפיק הנאה גדולה מסיפור האנושי הזה המבקש את הקסם של האגדות, מהעושר המוזיקלי, אבל גם מהצחוק הנטוע כמעברים הקומיים המשמים כנקודות-נגד לתמונות החלומיות יותר של התמונות העצובות. עשינו כמיטב יכולתנו לסלק מעלינו את העננה ולהזניק לשם כוכב זוהר.״
 
שפע תנועה והפתעות
 
וכך בדיוק הוא עושה לצלילי המוזיקה המוכרת של סרגיי פרוקופייב, שיש בה מוטיבים מרתקים קולנועיים, מקצבי ג׳אז סמויים, ואפילו מוטיב יהודי (דווקא זה המקושר לסינדרלה, ואולי לא בכדי) ועל במה יפהפייה בעיצובה - שלושה מסכי רקע שהתאורה המצוינת משנה את צבעם מתמונה לתמונה ולפניה, במלוא גובהם תלויים עשרות נעלי עקב שחורות הנראות כעדת ציפורים.
 
כך גם 19 הרקדניות והרקדנים בתלבושות גוף בגוון בהיר, כמעט טבעי, פותחים את המופע כפרח שעלי הכותרת שלו - הזרועות והרגליים - נפתחים בעוד משני הצדדים פוסעות בקווים מקבילים סינדרלה, שאותה רוקדת בהמשך להפליא פטרישיה ולסקז העדינה, והפייה המלווה אותה לכל אורך היצירה, בביצוע המרשים במיוחד של קלייר לונשאמפ. 


"סינדרלה" (צילום: Olivier Houeix)
 
בהמשך יגיחו אל הבמה האם החורגת הנסמכת על קביים ועל שתי בנותיה - שלושתן קירחות, בבגד שחור מרהיב, ואת שלושתן רוקדים נהדר כגוף מחובר או בנפרד רגעי הרקדנים באפטיסט פיסון (האם), פרדריק דברט וארנו מאהוי. ההומור הכוריאוגרפי זורם באופן טבעי מתוך הגופות הגבריים, וההנאה שלהם זורמת מיד אל האולם והקהל מגיב בהתאם. מנגד, ובמשחקים משעשעים עם סינדרלה, מופיע האב האמפטי וחביב שמגלם בחינניות רפאל קאנה.
 
העלילה מוכרת ויש בה כמובן ספיחים שונים של אגדות וכל חברי הלהקה נראים כנהנים מחילופי התפקידים המהירים, ואין רגע דל ב-90 הדקות של המופע, עם שפע של תנועה שאיננה מנסה להתחכם ומצליחה להעביר את הרעיונות המוליכים את סינדרלה אל הגשמת חלום הריקוד שלה בנשף בארמון.
 
זוהי תמונה מרתקת שבה כמעט כל הלהקה, כולם לבושים כגברים, מרקידים שמלות שחורות מפוארות המייצגות נשים (ובי עוררו תהייה על משמעות של ״בובתיות״ אנטי-פמיניסטית שניתן לייחס לכך).


"סינדרלה" (צילום: Olivier Houeix)

בתמונה הזאת גם מופיעים שני רקדנים מצוינים - מיכאל קונטה בתפקיד של שר הטקס ונאמנו של הנסיך, שאותו רוקד בשלמות דניאל ויסקאיו, גברי ומעודן, ובן זוג מצוין לסינדרלה המרגשת של ולסקז.
 
בסיום, אחרי שעלי הפרח שנפתחו שבים ונסגרים, ואחרי תשואות סוערות שכבר מזמן לא שמעתי כמותן במשכן האמנויות בתל אביב, איש אחד לידי שנראה כאילו גררו אותו לבוא למופע אמר בסופו, ״זה היה המופע היפה ביותר שראיתי בחיי״. עם המלצה כזאת לא תלכו גם אתם לראות את "סינדרלה"?

במופע ב-20 בפברואר 2017 ב-20:30 בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין הנחה מיוחדת:כרטיס שני בחצי מחיר! להזמנת כרטיסים: 04-8806000