יצירה אלטרנטיבית עכשווית
 
לפני שלושה עשורים נחתה להקת המחול הקיבוצית בניו יורק והציגה לראשונה בתיאטרון ה-Joyce, הבמה המרכזית למחול עכשווי במנהטן, את "זיכרון דברים" - יצירת מחול חדשה שיצר מנהל וכוריאוגרף הלהקה רמי באר.

זו הייתה פתיחה מרשימה לסיבוב הופעות שזכה לסיקור נרחב בצפון אמריקה, ומיצב את הכוריאוגרף הישראלי גבוה ברשימת היוצרים העכשוויים המסקרנים של העונה. "זיכרונות השואה עם קריאה לשלום" הייתה הכותרת למאמר הביקורת המפרגן של אנה קיסלגוף, אז מבקרת המחול הראשית של הניו יורק טיימס ומי שבמידה רבה שהגדירה את הקאנון של המחול במחצית השנייה של המאה ה-20.

ברוח התקופה, כשברקע מהדהדת המלחמה האתנית בבוסניה ובמזרח התיכון מוקפאים הסכמי השלום בין ישראל לפלסטינים, קיסלגוף, הידועה בחשדנותה כלפי מחול פוסט-מודרני או פוליטי מוצהר, זיהתה מעבר לנקודת ההזנק של היצירה וההקשר האסוציאטיבי המיידי לשואת יהדות אירופה, קריאה אוניברסלית נגד אלימות ודיכוי.

גם דבורה ג'ואיט, מבקרת המחול של ה-Village Voice, מגזין שמראשיתו עודד וקידם יצירה אלטרנטיבית עכשווית, נגעה בהקשר התרבותי-חברתי הרחב של העבודה בשאלות קיומיות שהציפה ובדימויים שמדברים אל תת ההכרה של הצופה בה. כל צופה. בכל זמן. ואולי זה העניין. 


זיכרון דברים, צילום: מיכל ואך
 
די למעגל הדמים
 
"זיכרון דברים", שעולה כעת בהפקה חדשה, אינה מדברת זמן ומקום ספציפיים. היא תולדה של זיכרון פרטי וקולקטיבי רב שכבתי שנחרט ומהדהד את העבר, אבל רלוונטי להווה. כל הווה.

בשנת 2006 הוזמנה להקת המחול הקיבוצית להציג את העבודה באירוע הפתיחה הרשמי של המרכז לחקר השואה באוסלו. החזרות לקראת המופע התקיימו כשברקע בערה החזית הצפונית. מלחמת לבנון השנייה, שגבתה עשרות אלפי הרוגים ופצועים בישראל ובלבנון, הוסיפה שכבה וממד חדש לעבודה. שוב נמתחו חוטים שקופים בין עבר להווה.

"אמנות אינה מנותקת מן המציאות והסביבה שבה היא מתהווה, אלא מתערבבת בה. היא חלק מהיומיום המשתנה לא רק בימים שכאלה אלא תמיד", אמר אז באר. 

כעת היא חוזרת שוב, והתזמון אינו מקרי. כמו ב"קול אדם", עבודתו האחרונה של באר שעלתה בעיצומה של מלחמת ה-7 באוקטובר, ואולי ביתר שאת, באר צועק בלי מילים: "די!". די למעגל הדמים. די לכאב. די להקרבה. די ליצר הנקמה. "זיכרון דברים" חוזרת להדהד כמו נורת אזהרה, וזה עוצמתי ומטלטל היום כמו אז.


זיכרון דברים, צילום: אודי הילמן



"פראי, שבטי, לא מבוית"
 
כשהחלה העבודה על ההפקה המקורית, באר, בן הדור השני לניצולי שואה, היה בשנות ה-30 לחייו. עננת השואה ליוותה את ילדותו ונעוריו בקיבוץ געתון שמייסדיו היו פליטים שנמלטו מאירופה הבוערת. על מה שהשאירו מאחור, לא דיברו. השתיקה ליוותה אותו אל ובתוך חדר החזרות.

"בשלבים הראשונים בסטודיו לא יכולתי לדבר את זה", הוא מספר. "הייתי חייב ליצור ריחוק. לא הגדרתי לרקדנים נושא. דיברתי על הקיום שלנו כאן ועכשיו, על אלימות וגזענות, על הרמוניה. רציתי לתת להם את האפשרות למצוא את עצמם בדבר. למעשה, נכנסתי לסטודיו עם ידיעה ברורה שלא מעניין אותי ליצור עבודה היסטורית על אירוע קונקרטי ספציפי. יותר מזה, היה לי ברור שאם אנסה, אכשל. חיפשתי ביכולת ההפשטה את הדואליות והמורכבות שבקיום האנושי - הטוב והרע שמתקיימים בנו, הכוח והחולשה שמתערבבים".

בשלבים מאוחרים יותר, כשהעבודה החלה להתגבש, משהו התבהר. "הדימויים ענו לי. ציורים של גויה, האור בעבודות של רמברנדט, מונומנטים קפואים, דוממים, של אנדרטאות שרציתי להעיר ולהחיות. התנועה הייתה, בשלב הראשון, תחומה בטריטוריה. היעדר החופש התנועתי הפך למגבלה שהבנתי שאני רוצה לשמר לכל אורכה של העבודה".

ומתוך המגבלה, התנועה מתפרצת. באר כובל את הגוף אך הוא מתעקש לנוע, פראי, בלתי נשלט כמו סערה, חופשי כמו הרוח. "אני חושב שמה שיוצר את התחושה שאת מדברת עליה זה שילוב של דרישות טכניות גבוהות ובה בעת שמירה על תנועה אורגנית, טבעית, לא מאולצת או אילוסטרטיבית. יש פה תנועה אסופה ובו זמנית, חיבור למשהו ראשוני, פראי, שבטי, לא מבוית", אומר באר. 

 
"אני רואה את השכבות"
 
"זיכרון דברים" נפתחת וננעלת בטקסט מכונן מתוך ספר קהלת, הנוגע במחזוריות ובזמניות החיים, בהכרה בכך שהחיים בנויים מניגודים - לידה ומוות, בנייה והרס, שמחה ועצב, מלחמה ושלום. "זו העל-זמניות שאני מדבר עליה. המחזוריות שיוצרת שכבות. טראומה שמונחת על טראומה, חוויות שנאגרות ומגולמות בגוף ומשאירות סימנים", אומר באר.

גם כשהטראומה אינה בגוף ראשון, כמו העננה שליוותה אותך והיתרגמה לתנועה?

"הגוף זוכר. יש כזה דבר חוויה בין דורית".

ממרחק הזמן אתה חוזר לעבודה אחרת?

"בוודאי. אני חוזר אליה בראייה רחבה ומורכבת יותר. היום, בטח אחרי השנתיים האחרונות, אני רואה את השכבות. תראי, על אף ההתפתחויות הטכנולוגיות האדירות, בסופו של דבר היסוד, הבסיס של הקיום האנושי, לא השתנה. אמא שמאבדת את בנה כואבת באותה המידה כאן ובכל במקום אחר. תינוק שנולד מביא איתו את אותה השמחה כאן ובכל מקום אחר. אדם מאבד את חייו וחיים נוצרים בו זמנית בכל מקום ובכל רגע והמורכבות הזו היא החיים שלנו בישראל ובכל מקום, עכשיו ובכל זמן. הבעיות היסודיות שלנו לא משתנות". 



זיכרון דברים, צילום: אודי הילמן

"נכון. זו החלטה מכוונת. זו הדרך שלי לומר באופן ברור ובהיר שהדרך לפתרון היא בבניית גשרים, בדיאלוג, ביכולת לראות אדם כאדם.

"רציתי לומר שיש יותר דומה מאשר מפריד בין בני אדם: אנחנו אוהבים ושונאים, כועסים ושמחים, יש בכולנו רצון מיידי לנקמה ויש חשיבות לחיבוק.

"ברור שב-7 באוקטובר היינו צריכים לצאת ולהילחם על הבית, אבל לאורך זמן אנחנו מחויבים לשאול את עצמנו איך לא נותנים לנקמה להשתלט עלינו ולשלוט בנו, כי בסופו של דבר אדם הוא אדם, כאב הוא כאב, שכול הוא שכול. יש עת למלחמה ועת לשלום.

רכישת כרטיסים  אתר להקת המחול הקיבוצית