מלחמה ובידוד

חודש אוקטובר. בישראל, המלחמה בעיצומה. הדרום והצפון מטווחים וגם במרכז שומרים ליתר ביטחון על ערנות גבוהה ואם אפשר גם על קרבה מהוססת למרחבים מוגנים. חברות תעופה בינלאומיות שוב מצמצמות בזו אחר זו נוכחות בארץ, טיסות מתבטלות ואזהרות מסע לישראל הן עוד אבן בחומה ההולכת ונבנית סביבנו. עידו ריקלין מוצא את עצמו טרוד במציאת פתרון למשבר בבית, ביטול הפרמיירה הישראלית של "פיטר גריימס" מאת בנג'מין בריטן, הפקת הדגל של עונת 2024-2025.

""פיטר גריימס" היא אופרה חשובה שהוצגה בישראל ב2001 . ההפקה שהייתה אמורה לעלות כאן בבימויו של מריוש טרלינסקי, מאוד מרשימה . כשממשלת פולין הוציאה התראת מסע לישראל והבנו שהצוותים הפולניים לא יוכלו להגיע, נדרשה היערכות זריזה מחדש", הוא אומר. בהתראה כה קצרה, החלופה הריאלית היחידה הייתה הפקה קונצרטנטית והנהלת האופרה הישראלית הפכה עולמות כדי להעלות רעיון ראוי. המנהל האמנותי של האופרה הישראלית, צח גרניט, הציע להעלות יצירה אחרת של בריטן, וכך החל מסע נגד הזמן שהנחית את ריקלין מווינה הנינוחה אל "רקוויאם המלחמה" של המלחין הבריטי. 



 
כמיהה לנחמה
 
בריטן, פציפיסט וסרבן מצפון, כתב את "רקוויאם המלחמה" לרגל חנוכת קתדרלת קובנטרי המחודשת, שנערכה ב-1962 בתום שיפוצים נרחבים של המבנה המקורי שנחרב במלחמת העולם ה-II. ברקוויאם, הנחשב לאחת מפסגות יצירתו, בין היתר, בשל היקף המשתתפים בו, הציב המלחין את הטקסט הליטורגי של מיסת האשכבה הנוצרית מול שיריו של ווילפרד אוון, מפקד פלוגת רובאים, שמת בעת מילוי תפקידו ימים ספורים לפני תום מלחמת העולם ה-I. ריקלין חשב כי אין יצירה מדויקת ונכונה יותר לתקופה, וניגש לעבודת הבימוי בחרדת קודש.

"חשבתי שאם מעלים את הרקוויאם באקלים הנוכחי, חייבים לתת למוזיקה ולטקסטים פרשנות בימתית שתדבר את הזמן והמקום. זה נכון שזו יצירה קונצרטנטית, אבל מה ששמעתי כשהקשבתי לה, היו מונולוגים. עכשיו רק הייתי צריך להבין מי הדוברים", אומר ריקלין.

את תפקידי הסולנים שבריטן כתב במקור לזמרת סופרן, זמר בריטון וטנור, ריקלין בחר לפצל וליצור בכך ריבוי קולות של דוברים שונים. בהפקה הישראלית שרים שמונה זמרים סולנים שטווים שתי וערב של סיפורים מתוך המלחמה. "זה לא תלוש, לא הייתי צריך לכפות את הבחירה הזו על הטקסט כי היא נובעת מתוכו. אתה שומע את קולותיהם של אדם שעומד למות, אדם שמת, אדם שמתאבל על מישהו שמת ואדם שמסרב להכיר במוות. אלו קולות מאוד מובחנים של דמויות שונות וגם אם אין להן סיפור מובנה - התחלה, אמצע וסוף - אתה תופס כל אחת מהן ברגע מסוים שקשור למוות במלחמה. זה מתחבר לקולאז' מאוד מרגש שיש בו עצב גדול ושאלות קשות ובעיקר, מבחינתי, כמיהה לנחמה". 

"קרה משהו מאד עוצמתי ויוצא דופן בהפקה הזו. בניגוד לתיאטרון שמאפשר להרים הצגה בחודשיים, הפקת אופרה כרוכה בתכנון ארוך טווח שלא מאפשר לדבר במושגים של אקטואליה ולכן ההפקה הזו היא חוויה נדירה וחד פעמית עוד לפני שמדברים על המיידיות המצמררת של החומרים עצמם.

"יש סצנה בסוף היצירה של שני אנשים שזוחלים זה אל זה בתוך מנהרה. כשארון בלייק, הטנור האמריקני, שר: 'זחלתי במנהרה וניצלתי', עודד רייך הישראלי, שר: 'אני האיש שהרגת אתמול'. הטקסטים האלה שנכתבו לפני מאה שנה והולחנו לפני 50 שנה, הם המציאות שלנו. אני לא צריך לייצר דימויים או רפרנסים, זה פשוט קורה. כמו ברגע הזה בו הטנור פיטר ווד מחבק את בנו המת ושר: 'קחו אותו אל השמש'. למרות שאין לדמויות האלה היסטוריה או ביוגרפיה, החיבור לתפקיד היה כל כך חזק ומיידי. הם לא היו זקוקים לקונטקסט. זה היה שם מהרגע הראשון בחדר החזרות.
 
"היו רגעים שהזמרים אמרו שקשה להם, שזה קרוב וכואב מדי. כשאתה נזכר שכל הדברים האלה שאנחנו נוגעים בהם אינם מתרחשים באיזה עבר רחוק וערטילאי אלא קורים כאן עכשיו, לאנשים סביבך, אנשים שאתה מכיר, שקרובים אליך, זה בלתי נתפס. בריטן כתב את הרקוויאם ב-1962, עשרים שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה. זו הייתה מלחמה איומה, טראומה נוראית, אבל היה מרחק דור ממנה. זו יצירה חשובה תמיד, אבל כשאתה מציג אותה בזמן מלחמה, אתה לא נוגע בזיכרון רחוק או בסיפור שנחשפת אליו בספר היסטוריה. זה מאוד משמעותי. זו יצירה מאוד משמעותית עבורנו כרגע". 



מימין: ארון בלייק,  צילום: לירה נור גליאבה, פיטר ווד, תמונה באדיבות האופרה הישראלית ועודד רייך, צילום: מריה רוזנבלט

"אם זה קרה, מישהו צריך לדבר על זה"
 
ביצירה המקורית של בריטן, זמרת הסופרן מובילה את המקהלה בקול שמימי ומנחם בקטעי הליטורגיקה היפהפיים בהם לקרימוסה והסנקטוס. בהפקה הנוכחית בבימויו של ריקלין היא הופכת לתפקיד משחקי ראשי שנמצאת מתחילתה של היצירה ועד סופה על הבמה. "בעיצומה של המלחמה האיומה הזו, בה נשים וילדים עוברים סבל נוראי, מתייסרים ונהרגים, הזעקה האדירה שקיימת בטקסט נשמעת חזק וברור. כשזמרת הסופרן שקד סטרול, שרה: 'גאל אותי אלוהים – Libere Me', כולנו יודעים על מה היא מדברת".

למקהלת הילדים ביצירה של בריטן יש תפקיד מאוד משמעותי. אני מניחה שבגלל הקונטקסט הנוכחי זה אפילו יותר עוצמתי מתמיד

"במקור, מקהלת הילדים לא ניצבת על הבמה כי קולות הילדים אמורים להישמע מרוחקים. לי היה ברור שאני רוצה נוכחות פיזית של ילד על הבמה. ילד שיסמל את כל הילדים. חשבתי שאי אפשר להתעלם מכך שבמציאות ילדים מתו וממשיכים למות במלחמה. זה קרה וקורה עדיין. ידעתי שזה חומר נפץ והיו המון התלבטויות ואז נזכרתי ב'שתיקתו של ברוך', אופרה מאת אלה מילך שריף שביימתי לפני 15 שנה. זו אופרה שעוסקת בשואה ויש בה סצנה קשה מאוד לבימוי ולצפייה של מוות של ילד.

"בחרנו לתפקיד ילדה בשם מיה פרנקל קציר ואחרי האודישן סיפרנו לה ולאימה שבסוף הילד מת ואמרנו שאם זה קשה לה מדי, אנחנו נבין. אחרי התייעצות האם ביקשה להסביר מדוע החליטה לאפשר למיה לקבל את התפקיד. היא סיפרה שמיה אמרה: 'אם זה קרה. וזה קרה. מישהו צריך לספר על זה'. בעבודה על הרקוויאם, פתאום זה חזר אליי והכל נהיה ברור. אם זה קרה, וזה קרה, צריך לספר על זה. 



מימין: שקד סטרול, צילום: אורי אלקיים. משמאל: אלה וסילביצקי, צילום: מילדה רוקייטה
 
"אני מדבר על זה עם דמעות בעיניים"
 
"לרקוויאם ליהקתי את דניאל כהן, שחקן נהדר ומלא דמיון, שהכרתי באופרה 'שיקוי האהבה' של דוניצטי. הבטחתי, כמובן, שלא לחשוף אותו למראות קשים או אלימים וכך היה. בסצנה הראשונה, כשהטנור מקונן על אלה שנשחטו במלחמה, הילד משחק על הבמה עם אביו ואמו. לכאורה אין בסצנה הזו כל התרחשות עד לרגע בו ניגשת אל הילד דמות ומלווה אותו החוצה. זו הדמות המלווה אנשים אל מותם. זו סצנה תמה לחלוטין, עדינה מאוד ומגוננת, לא גרפית בשום צורה, אבל המבט על פניהם של רונה שרירא ואנתוני ווב, אומר הכל. אני מדבר על זה עם דמעות בעיניים".

זו יצירה מאוד אינטנסיבית, מורכבת ומרשימה גם בגלל הכמות האדירה של אנשים על הבמה. יש בה שתי תזמורות, שתי מקהלות וסולנים. עד כמה נשאר מקום לדרמה במובן הוויזואלי?

"זו שאלה שעסקנו בה הרבה. כדי לאפשר לדרמה לקרות, היינו חייבים לפנות חלק מהבמה. יחד עם המנצח אלכסנדר ג'ואל, שהוא איש תיאטרון בכל רמ"ח אבריו ומבין במה לעומק, חשבנו שעל אף שבמקור מקהלת הילדים אינה נמצאת על הבמה, פה הנוכחות שלה אפקטיבית. אז הילדים נמצאים על הבמה, אבל מצאנו לכך פתרון יצירתי.

"למזלנו, באופרה הישראלית התזמורת יושבת בפיט למרגלות הבמה, כך שבמובן זה, למרות היקף המשתתפים, יש מרחב בימתי לדרמה שמאפשר מיזנסצנה עשירה. בימוי באופרה שונה מבימוי בתיאטרון. אני מאמין שבאופרה זו תהיה טעות לכפות פרשנות בימתית על היצירה המוזיקלית. המוזיקה מעל לכל. כבמאי אופרה, אתה חייב לצאת מהמוזיקה ולשרת אותה כדי שהמוזיקה תשרת את הדרמה. זה תן וקח".



מימין: יאיר פולישוק, צילום: פרג' פרי, אריק גרין, צילום: Roy Cox ואנתוני ווב, צילום: Bronwen Houck

דיאלוג מעשיר בין מנצח לבמאי

דיברת על המנצח אלכסנדר ג'ואל. בדרך כלל יש שיתוף פעולה בין במאי למנצח?

"זה תלוי. יש מנצחים שלא יודעים לעבוד עם במאי, שהבימוי מפריע להם. יש כאלה שרואים בבימוי מקום בו המוזיקה מקבלת חיים. זכיתי לעבוד עם מנצחים מאוד טובים שמבינים במה, מדן אטינגר, שהיה בעצמו זמר והופיע על הבמה ועד אלכסנדר שחושב ורואה במה. איתו, באמת נוצר דיאלוג מאוד מפרה ויצירתי.

"לקראת תחילת החזרות אמרתי למנצח שכשהרקוויאם מתחיל, המסך עולה ועל הבמה יושב אחד הסולנים ומצייר בגיר על הרצפה מעין טבלת ייאוש. הוא חשב רגע ואמר: תן לגיר לחרוק על הבמה ורק אחר כך המוזיקה תיכנס באופן דיסקרטי. הוא רצה לתת לחריקת הגיר פוקוס. זה לא משהו שתשמעי ממנצחים. זה לא רק נדיב, הוא הבין את הרגע שרציתי לייצר. אז איתו זה באמת דיאלוג מעשיר שמאפשר לשני העולמות האלה להשתלב באופן שמיטיב עם המוזיקה וגם עם הדרמה".

נקודת המוצא של זמרי אופרה היא מטבע הדברים המוזיקה. אני מניחה שמורכב יותר ליצור חיבור אורגני והרמוני עם התנועה והדרמה

"הקאסט הזה מורכב מזמרים נהדרים שהם לא רק מבצעים, אלא גם יוצרים. הם מביאים את המוזיקה אל התנועה והדרמה. זה לא משהו שקורה תמיד. הרבה פעמים אתה עובד עם זמרים מצוינים שלא יודעים לשחק או לא מתאימים לתפקיד. זה עניין של מזל ופה אני צריך להודות למיכאל אייזנשטדט ז"ל על המזל הטוב שנפל בחלקי לעבוד עם שמונה זמרים באמת יוצאי דופן שאת חלקם לא הכרתי. מיכאל היה זה שליהק אותם לאופרה 'פיטר גריימס' וזו הייתה המתנה האחרונה מבין רבות שהוא העניק לי בחייו. אני מאוד רגשי כשאני מדבר על זה". 


אלכסנדר ג'ואל, צילום: Julia Wesely

 
אסור להפסיק לקוות
 
מלבד הגודל וההיקף, עד כמה שונה עבודת הבמאי באופרה מאשר בתיאטרון

"העבודה באופרה מאוד מובנית. המורכבות של כל הדבר הענק הזה מחייבת רמת תכנון ודיוק מאוד גבוהה, כזו שלא ראיתי באף תיאטרון בארץ או בחו"ל. לכל אחד יש את התפקיד שלו וזה מאוד ברור ומדויק. אני יודע בדיוק מי עושה מה והראש שלי פנוי לעסוק בדבר עצמו ולא בתאורה, בפתיחת מסך או בכניסה של המוזיקה. לכל תחום יש האדם שזו אמנותו והוא מאסטר בו, אז אתה יודע שיש לך על מי לסמוך. לקח לי הרבה מאוד זמן ללמוד את זה, ומעט מאוד זמן להתאהב בזה".   

רקוויאם זו יצירה ליטורגית דתית, אבל השילוב עם הטקסטים הפואטיים של אוון הולכים הלאה מהדת אל שאלות קיומיות גדולות יותר

"הטקסט הליטורגי מדבר על הפחד מפני יום הדין ועל תחיית המתים, אבל בשירים של אוון יש תהייה וספק. האם זה באמת יקרה? היצירה מסתיימת כשהמקהלה שרה Let us sleep now. אין פה גן עדן או מלאכים שינגנו בנבל כדי להנעים לבאים בשערי השמיים את הזמן, יש שינה. זו לא יצירה פסימית, אבל היא בהחלט נוגעת בשאלות מורכבות וקשות גם על אמונה ומשבר אמונה. באחד השירים המדהימים ביצירה שר זמר טנור: 'הלבלרים המדינאים אנשי הממשל, תובעים מאתנו נאמנות למדינה... אבל מי שאוהב את אהבת האמת, לא שונא'. אתה עומד מול הטקסט הזה נדהם.

"כל היצירה הזו היא טריגר על טריגר. כמו השיר ששר התותחן לתותח שאומר: 'עכשיו אתה חייב לירות כדי להגן עלינו, אבל מי ייתן ובסוף המלחמה תקולל תותח'. זה מצמרר. אלו טקסטים שנכתבו לפני מאה שנה והולחנו לפני 50 שנה ואי אפשר שלא לתהות מה משמעות הרלוונטיות שלהם. האם לא למדנו דבר? האם נוכל להשתנות? בסוף זו יצירה שמביעה כמיהה אדירה לנחמה. האם תבוא? אינני יודע. אבל אסור להפסיק לקוות".

עידו ריקלין, צילום: לירן לוי




"רקוויאם המלחמה"  מאת בנג'ימין בריטן  בביצוע בימתי חדש.  תאריכי המופעים: יום שישי | 6 בדצמבר 2024 | שעה 13:00, יום ראשון | 8 בדצמבר| שעה 19:30 מופע בכורה, יום שלישי | 10 בדצמבר| שעה 20:00, יום שישי |13 בדצמבר | 13:00. כתוביות בעברית ובאנגלית. משך המופע: כשעה וחצי. מחירי כרטיסים: 467, 415, 341, 273, 205 ₪. כרטיסים בטל': 03-6927777 או באתר האופרה הישראלית