"קוויר" (ארה"ב-איטליה 2024) *****

דרמה. סרטו של לוקה גוואדנינו. 1950, מקסיקו סיטי. וויליאם לי (דניאל קרייג), אמריקאי שעזב את ארה"ב, חי חיים מבודדים כמעט לגמרי, מלבד קשרים ספורים עם אמריקאים מקומיים. את הלילות הוא מעביר בשתייה בברים מקומיים, בחיפוש אחר הומואים למפגשי סקס מזדמנים ובציפייה לאינטראקציה מסעירה שלא באמת מתרחשת. לאחר מפגש לא צפוי עם יוג'ין אלרטון (דרו סטארקי), סטודנט צעיר וחדש בעיר, וויליאם מוצא את עצמו נמשך אליו בצורה שמעולם לא חווה. זו הפעם הראשונה שהוא מסוגל ליצור קשר אינטימי ומשמעותי עם מישהו. השניים נסחפים יחדיו לקשר שייקח אותם למעבה הג'ונגל בכדי למצוא יאחה, סם נדיר שגדל בטבע, המאפשר לחקור את הטלפתיה, ופותח את דלתות התודעה. 135 דקות. קוויר




קוויר, תמונת יחסי ציבור

ביקורת

הסרט מבוסס על ספרו בשם זה של וויליאם ס. בורוז  מ-1985. הגיבור כאן הוא וויליאם לי, שזהו שמו הספרותי של בורוז. ספרו הידוע ביותר הוא "ארוחה עירומה" השערורייתי בזמנו, שהפך ליצירת מופת קולנועית של דייוויד קרוננברג ב-1991. בורוז נמנה עם השלישייה שכללה גם את ג'ק קרואק ואלן גינסברג. אלה עמדו בחזית האינטלקטואלית של דור הביט ואנשי תרבות הנגד האנטי ממסדיים בסיקסטיז, ושימשו כדובריהם הלא מוצהרים.

הבמאי האיטלקי המחונן לוקה גוואדנינו ("קרא לי בשמך", "מתחרים", "סוספיריה" - מעין רימייק לסרט הג'אלו של דאריו ארג'נטו), יצר כאן עבודה קולנועית מזהירה בעיניי. העלילה הכאילו פשוטה, לא מתוכננת  ומתפתחת בספונטניות. עיצוב הלוקיישנים המינימליסטיים העירומים במכסיקו ועם זאת בעלי האווירה הציורית-מערבונית של המקום. והדמויות האקסנצטריות - שכמו לקוחות היישר מדפי ספרו עתיר הדמיון של בורוז. מה שנראה תחילה כסרט גייז קשוח, הופך בהמשך גם למסע נרקוטי מסקרן לחקר התודעה. הרי בורוז התעניין והתנסה בשני התחומים, עד לרמה של דוקטורטים אישיים יסודיים.

דניאל קרייג המצוין מוכיח שוב (אחרי שני סרטי "רצח כתוב היטב"), וביתר שאת, שיש חיים אחרי ג'יימס בונד. וגם דרו סטארקי שלצידו טוב מאוד. היצירה הזו גם מצולמת להפליא, בצבעוניות מיוחדת המשקפת את אווירתה של מכסיקו בשנות ה-50. ולאחר מכן, בעת המפגש ההזייתי עם היאחה בג'ונגל, הסרט נראה טריפואידי בהתאם.  

זו עבודת קולנוע הרפתקנית-יצירתית מעולה, עמוקה, מורכבת וחסרת גבולות, כנראה פועל יוצא של השפעת ספרו של בורוז על הבמאי גוואדנינו. אגב, כמו ב"ארוחה עירומה" נכנסה גם לסרט הזה סצנה טראומתית מחייו של בורוז. הוא ניסה להשתעשע עם אשתו השנייה ג'ואן ולעשות איתה "מעשה ווילהלם טל" – כלומר לפגוע באקדחו בבקבוק בירה שהיא הניחה על ראשה. אלא שהוא פגע בה והרגה.  

           
"Better Man: סיפורו של רובי וויליאמס"(ארה"ב 2024) ****

מיוזיקל. סרטו של מייקל גרייסי.  סיפור החיים של המוזיקאי והזמר רובי וויליאמס. פריצתו כאחד מכוכבי להקת בנים, העלייה המטאורית כאמן סולו, הנפילה הדרמטית והשיבה יוצאת הדופן לבמות ולכותרות. הוא סנסציית הפופ הבריטי, ומהאמנים הגדולים ביותר בכל הזמנים. נקודת המבט הייחודית כאן היא ייצוגו באמצעות שימפנזה. הסרט עוקב אחרי וויליאמס מילדותו, דרך הגעתו לראשי מצעדי הפזמונים ומכירות האלבומים, יחד עם להקתו טייק דאת'. הסרט מתאר את התסכול שלו על כך שגארי בארלו זכה בתהילה ובממון, משום שרק הוא חיבר את שירי הלהקה. על הרקע הזה, וגם בגלל סיבות אחרות נוצרו חיכוכים בין וויליאמס ומנהל הלהקה נייג'ל מרטין סמית. בסופו של דבר פרש וויליאמס מהלהקה במהלך מסכן קריירה. אלא שהוא הצליח לבנות את עצמו כאמן סולו מזהיר, שאף מימש את שאיפתו הגדולה, למלא את טירת נבוורת', האתר הגדול והיוקרתי ביותר להופעות חוץ של אמנים בבריטניה. בדרך הוא נאלץ להתמודד עם האתגרים שההצלחה והתהילה מביאות עימן. 134 דקות.  Better Man: סיפורו של רובי וויליאמס

בטר מן: סיפורו של רובי וויליאמס, תמונה באדיבות פורום פילם

ביקורת

בשנת 2002 הוציא הזמר והמוזיקאי הבריטי רובי וויליאמס את אלבומו " Escapology ". השיר העשירי בו (מתוך 14) היה " Me and My Monkey ". הוא תיאר לאורך בלדה מלודית יפהפייה בת שבע וחצי דקות את המסע שלו ושל הקוף שלו ברחבי אמריקה. הם מתחילים בלאס וגאס ונודדים הלאה. וויליאמס מכנה בשיר את הקוף ואותו קיד וקאסידי. יש להם אקדח, אם כי הם לא משתמשים בו, ובשיר מוזכרות בין היתר אושיות מוזיקליות מרכזיות מאותה תקופה, כמו קורט קוביין ושינה איסטון. בהופעות הגדולות של וויליאמס רואים בשיר הזה על המסך ברקע הבמה שימפנזה ענקית. השיר הזה לא הפך ללהיט, אבל אני אישית מאוד אוהב אותו.

בסרט הביוגרפי על וויליאמס שעליו חתום מייקל גרייסי האוסטרלי, במאי ואיש אפקטים מיוחדים, לא תראו את האמן עצמו אלא את הייצוג שנבחר לו – שימפנזה (אבל עם העיניים של וויליאמס). בלי להעליב – יש דמיון מסוים במתווה פניו של האמן לקוף. האמת היא שאחרי שמתרגלים לעובדה שלא נזכה לראות את האמן על המסך, אפילו לא פעם אחת, אפשר בהחלט ליהנות מהסרט. הוא קולח, משחזר נהדר את סצינת להקות הבנים, הבנות והבריט-פופ של הניינטיז. עם זאת, הרגישו לי לא נוח תובנות המוסר המצטדקות והמתחנפות של האמן, המבקש להיות אדם טוב יותר – מה שמסגיר הטייטל של הסרט.

כפי שרואים בסרט, וויליאמס גדל בבית על המוזיקה של פרנק סינטרה (וגם של חבריו דין מרטין וסמי דייוויס). בתחילה מתואר חוסר הביטחון שלו והאמונה שליוותה אותו זמן מה, שהוא אפס ולא יוצלח ואין לו סיכוי לעשות בחיים שום דבר משמעותי. יחד עם זאת, על הבמה, במחזות בית הספר, הוא לא התבייש, התבלט והרגיש שזה המקום הטבעי שלו. סבתו, אימו ואביו היו מעורבים, כל אחד בתורו, בדחיפת הקריירה שלו.

בסרט מתואר גם הרומן שהיה לו עם ניקול אפלטון, כשהיו חברי הרכבים שונים. הוא היה חבר בלהקת הבנים "טייק דאת'" והיא חברה בלהקת הבנות "אול סיינטס". הם היו אמורים להתחתן אלא שהיא בגדה בו עם ליאם גאלאגר מ"אואזיס", ובהמשך גם ילדה לו בן.

הסרט נוגע בצדדים האפלים של השואו-ביז. ההצלחה המוקדמת, בגיל מאוד צעיר, גרמה לוויליאמס להתמכר לסמים קשים ולאלכוהול ולקח לו הרבה זמן של תהליכי גוף ונפש מייסרים, לעבור גמילה ולהתנקות.
האמת היא שאני לא מצליח לשרטט קלסתרון של צופה פוטנציאלי נלהב שיגיע לצפות בסרט הזה. מעריצי וויליאמס? מן הסתם הם ירצו אך ורק את "הדבר האמיתי". חובבי פופ ומוזיקת ניינטיז בריטית? גם לא בטוח. טוב, נחיה ונראה.     

מה שכן, לחובבי האמן ואוהדי מוזיקת פופ איכותית מזומן כאן פסקול נהדר. ברשימה, בין היתר: My Way, Relight My Fire, Feel, Found Heaven, Come Undone. She's The One, Angels, Let me Entertain You ועוד ועוד.

"המסדר" (ארה"ב 2024) ****

דרמה-מתח. סרטו של ג'סטין קורזל המבוסס על מקרה אמיתי. העלילה מתרחשת במערב ארה"ב ב-1983. סדרה של אירועי פשע ואלימים, מעשי שוד של בנקים ורצח שדרן הרדיו הליברלי הפופולרי אלן ברג, מדליקים נורות אזהרה אצל אנשי החוק. טרי האסק (ג'וד לאו), סוכן FBI המוצב בעיירה ישנונית באיידהו מתחיל להבין שהפשע הגואה באיזור אינו קשור לכנופיות העולם התחתון אלא דווקא לארגון טרור רדיקלי לאומני שפועל בלב ארה"ב. בראש עומד בוב מתיוס (ניקולס הולט), מנהיג כריזמטי בעל תפיסות גזעניות מסוכנות. חברי הארגון "האחווה החשאית", בעלי אג'נדה נאצית, יוצאים למלחמה בממשל הפדרלי ובערכי הדמוקרטיה האמריקאית. 114 דקות.  המסדר



המסדר, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג


ביקורת

אמנם היינו כבר בסרט הזה מהחיים – גם מהמציאות שלנו – שגופים ואנשים בעלי אג'נדות קיצוניות מנסים לכפות את רצונם על הרוב, בדרכים אלימות ורצחניות. בקולנוע האמריקני היו לזה דוגמאות רבות, אחת הטובות שבהן היא "מיסיסיפי בוערת" (1988), של אלן פרקר.

קשה להתעלות על סרט מכונן שכזה, אבל אפשר לעשות "עדכון גרסה" צנוע, וזה מה שעושה קורזל. המקרה הזה של רוב מתיוס הכריזמתי (ניקולס הולט במשחק מצוין) והכנופייה/ ארגון "אידיאולוגי" אותה הקים, שנקראה "המסדר", מהדהד קדימה כאות אזהרה בדיוק כמו שהוא מהדהד אחורה, לשנות ה-80, אז התרחשה הפרשה. הבמאי ג'סטין קורזל יצר כאן סרט שמשרטט באופן אותנטי למדי את פרופילם של הגזענים הלבנים הפנאטים בשנות ה-80, שיצאו למלחמת חורמה מבלי לקחת שבויים עד שמזימתם תתגשם. למרבה המזל במקרה הזה עמד בדרכם איש FBI נחוש, טרי האסק (ג'וד לאו, אף הוא בתפקיד מרשים), שבחתירה איטית ויסודית מקעקע אט אט את הרוע הפשיסטי.

הסרט, שבין היתר מתכתב בקטנה – אבל ממש בקטנה - עם "צייד הצבאים", עשוי מצוין. מה שאומר בין היתר: שחזור שנות ה-80 באמריקה הכפרית, כולל תיאור של מתיוס כאיש משפחה שהאידיאל שלו הוא משפחה לבנה מושלמת: בעל, אישה, ילדים וחברים שכולם זכים וטהורים מבלי שאיזה ניגר או יהודי יטנף להם את הפריים.

גם טיי שרידן עושה כאן עבודה טובה, על תקן שוטר מקומי שמצטרף למבצע לכידתו של מתיוס. הבעיה היחידה שיש לי עם הסרט הזה היא שהוא, עד כמה שאני יכול להתרשם, משווק כסרט אקשן רגיל, מבלי אזכור לאישיו הטעון, הרציני ואפילו המבהיל בו הוא מטפל.

הרי בכותרות הסיום של הסרט נאמר ש"יומני טרנר", שהיוו את מדריך ההפעלה של "המסדר" שימשו מאז, במשך כ-40 שנה, ככוח המניע פעולות טרור פשיסטיות בתוך ארה"ב. דוגמת מתקפת הטרור באוקלהומה סיטי    ב-19 באפריל 1995, או הסתערות ההמון על בניין הקפיטול בוושינגטון ב-6 בינואר 2021.   

"בייביגירל" (ארה"ב 2024) ***

דרמה. סרטה של הלינה ריין. רומי היא מנכ"לית של חברת ענק בתחום הרובוטיקה. היא אשת עסקים בולטת ורגילה לשלוט בכל אספקט של חייה, האישיים והמקצועיים. היא נשואה לבמאי התיאטרון ג'ייקוב (אנטוניו בנדרס), ויש להם שני ילדים. סמואל (הריס דיקינסון) הוא בחור צעיר וכריזמטי שמתחיל לעבוד בחברה שלה, בתוכנית התמחות חדשה. היא ממונה עליו, אבל עד מהרה, כשהוא מתחיל איתה, היא מגלה שאין לה יכולת להתנגד לו, לבחור הצעיר ממנה בהרבה שיש לו עליה השפעה מגנטית. רומי מוצאת את עצמה מעבירה לראשונה בחייה את השליטה למישהו אחר. אלא שהחוויה החדשה הזו, המרגשת והממכרת, תסכן את הקריירה שלה ואת משפחתה. 114 דקות. בייביגירל



בייביגירל, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


ביקורת

איך שלא הופכים את זה, ניקול קידמן היא תופעת טבע.  עדיין נראית יפה, סקסית, נחשקת. לא פלא שסמואל שואף לכבוש את בת דמותה רומי, אבל בדרכו שלו. הוא חושף אותה למשחקי מין בהם היא מאבדת את עצמה, וחווה  דברים שמעולם לא קרו לה במיטה עם בעלה (האירוניה היא שאת הבעל מגלם אנטוניו בנדרס, האחרון שהיינו חושבים עליו בתור הבעל הנבגד). מדובר בתרגילי שליטה, סאדו-מאזו אם תרצו, ומתברר שלרומי, האישה החזקה הזו לכאורה, יש נקודות חולשה בלתי נשלטות. אילו זה היה רומן דיסקרטי, היא הייתה יכולה להמשיך בכך זמן רב. אבל סמואל מרחיב את גבולות הגזרה שלו, מתייצב בסלון המשפחתי שלה ללא ידיעתה וללא אישורה, וכאן הדברים מתחילים להסתבך.

הבעיה העיקרית של הסרט הזה היא שהוא לא מקורי. רק לפני כחודשיים ראינו סרט צרפתי דומה, "הקיץ האחרון", שביימה קתרין ברייה, שגם בו האישה המבוגרת בוגדת בבעלה עם בחור צעיר. התרחיש הזה קורה בקולנוע לא אחת. והעניין הוא לא הריגוש המיני שחשות הנשים המבוגרות בסיטואציות האלה, אלא המקומות הלא נוחים בהם מוצאים עצמם הבעלים שלהן. אם כבר אנו דנים בקידמן, היא הייתה בסיטואציה דומה, אם כי מהזווית ההפוכה, ב"עיניים עצומות לרווחה", סרטו האחרון, והלא מספק את הסחורה, של סטנלי קיובריק. לא שיש איזשהו בסיס להשוואה בין הבמאית הלינה ריין וקיובריק, אבל בסרטו זה דווקא בעלה של קידמן (גם במציאות בעת ההיא) טום קרוז, הוא זה שמחפש את החוויות המיניות הביזאריות בהתכנסות חברתית סגורה בווילה סודית, שם גברים ונשים עטויי מסכות ותחפושות שונות, זוכים לטעום "סקס אחר".

ואם נחזור ל"בייביגרל", לי אישית לא ברור מהו אותו סקסאפיל של סמואל, שלא ניתן לעמוד בפניו. הקשר בינו ובין רומי יותר מרגיז ומקומם מאשר מעורר משיכה ואירוטיקה. וזו עוד סיבה לכך שהסרט בעייתי למדי בעיני.          

  
 
"נוספרטו" (ארה"ב 2024) ***

אימה. סרטו של רוברט אגרס. העלילה מתרחשת בגרמניה של שנת 1838. תומס האטר (ניקולס הולט), עורך דין צעיר, הנשלח בשירותו של המתווך קנוק (סיימון מקברני) לטירה בהרי הקרפטים שבה מתגורר לקוח עשיר ומסתורי, הרוזן אורלוק (סקארסגארד), המעוניין לרכוש אחוזה נטושה בעיירה הגרמנית השלווה ויסבורג. אשתו הצעירה של תומס, אלן (לילי-רוז דפ), רדופת חזיונות מיניים אלימים ומשתוקקת ליישות ערטילאית, מאיימת ומפתה. תומס מגיע לטירתו של אורלוק שכולא אותו ונועץ בו את ניביו. במקביל, מצבה של אלן מתדרדר ולמיטתה מוזעק פרופסור פון פרנץ (ווילם דפו). הוא חוקר את תורת הנסתר, מה שהפך אותו לדמות מוקצה בעולם המחקר. שתי דמויות נוספות אלה הם חבריהם הקרובים של תומס ואלן, פרידריך (אהרון טיילור-ג'ונסון) ואנה (אמהקורין), שבביתם עוברת אלן להתגורר בשל היעדרות בעלה. 143 דקות. נוספרטו



נוספרטו, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

זהו עיבוד מחודש שני לסרט האימה האקספרסיונסטי הגרמניהקלאסי משנת 1922,של פרידריך ווילהלם מורנאו. זה היה בעצם עיבוד לרומן המכתבים  שכתב בראם סטוקר ב-1897.ב-1979 ביים וורנר הרצוג הגרמני את הגרסה השנייה, "נוספרטו הערפד", המצוינת אף היא.

בגרסה הנוכחית מגלם כאמור את דמות הערפד – הרוזן אורלוק - ביל סקושגורד. אבל דווקא לילי-רוז דפ, בתם של ג'וני דפ וונסה פאראדי, גונבת את ההצגה. בשקט שלה, בדרך שבה היא מנהלת את המשבר שנוצר עקב השתלטות הערפד המאיים על האנשים היקרים לה.

הפקת הסרט עשירה, מושקעת, מרשימה ומכתבת על הסגנון הגותי הכבד של המקור. אבל הדבר בא על חשבון התוכן שהוא שטוח, פשטני, לא מעמיק ולא תורם ערך מוסף משמעותי לגרסאות הקודמות. לא אהבתי את דמותו האוטוריטטיבית, המאיימת והנסה להפחיד כל הזמן של הרוזן אורלוק. אמנם מדובר ברוע ערפדי טוטאלי, אבל עוד כמה גוונים לדמותו לא היו מזיקים לסרט. נראה כאילו הבמאי אגרס, שחתום על עבודות קולנוע מרשימות כמו "מגדלור", "מלך הצפון", חשש יותר מדי לגעת במקור המיתולוגי, ולכן משקיע עוד ועוד בעיבוי המימד ההפקתי של המוצר, שנראה מצוין, אבל נשאר מוצר חלול, נטול כל עומק רגשי.    

"היורש" (צרפת 2024) ***

ביקורת

הסרט נבנה היטב, עושה לנו פרזנטציה לחייו של אליאס, מכיר לנו את הנפשות הפועלות המקיפות אותו. וגם שיבתו למונטריאול, ונבירתו בעבר המשפחתי, מייצרת אצלנו הצופים סקרנות לקראת הבאות. אולי נצליח להבין את פשר הניכור שבין האב ובנו. אלא שמה שקורה ברבע האחרון של הסרט בא משומקום. אין כאן בנייה מקדימה, הכל קורה מהר מדי והקליימקס הדרמתי המטלטל של הסרט הזה מפוספס לגמרי. 

"למה מלחמה"  (ישראל 2024 )

דרמה. סרטו של עמוס גיתאי. ב־1932, אלברט איינשטיין הוזמן על ידי חבר הלאומים לכתוב מכתב על כל נושא שיבחר, לכל אדם שיבחר. איינשטין בחר לכתוב לזיגמונד פרויד בנוגע למניעת מלחמות. עד היום, ההתכתבות בין שני הוגי הדעות הגדולים נחשבת לרלוונטית מתמיד.הסרט שואב השראה מהתכתבות זו, שהתנהלה כמעט לפני מאה שנה, ומבקש להתחקות אחר שורשי המלחמה. היצירה מנסה למצוא הסבר לברבריות של המלחמות השוכנות בעולם שלנו. עם אירן ז'אקוב, מתייה אמלריק, מישה לסקו, ג׳רום קירשר, קרן מור, יעל אבקסיס. 87 דקות.