המחזה שזכה להצלחה מיידית
 
האופרה הישראלית בשיתוף האופרה הממלכתית של וינה, מעלה בימים אלה את "אותלו" מאת ג'וזפה ורדי – ההפקה המצליחה שביים הבמאי האנגלי הנודע אדריאן נובל, מגדולי במאי שקספיר בעולם. על ההפקה מנצח דן אטינגר, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית.
 
מכלל מחזותיו של שקספיר רק האחרון שבהם, "הסערה", היה מחזה מקורי שהגה המחזאי האלמותי ממוחו הקודח. את עלילת "אותלו" רקח שקספיר לאחר שקרא את "סיפורו של סינתיו", טקסט שחיבר ג'ובני בטיסטה ג'ירלדי סינתיו בתחילת המאה ה-16 באיטליה.
 
מחזהו של שקספיר זכה להצלחה מיידית והועלה פעם אחר פעם, בין היתר כי סיפור העלילה שלו פשוט וישיר יותר מ"המלט" או מן "המלך ליר", המורכבים והטעונים רבדי עומק.  



אותלו, צילום: יוסי צבקר


 
כשהחלומות מתנפצים
 
 
ב"אותלו", הסיפור האמיתי הוא של יַאגוֺ, קצין בשירות קבע המוצב על ידי מעסיקיו הוונציאניים בקפריסין, ומצפה לקידום.
 
הקידום עשוי לנבוע מנוכחותו של המפקד הבכיר, אותלו, שמגיע מוונציה וממונה למפקד האי לאחר שהשיג עבור מעסיקיו הישגים צבאיים שיש בהם, כמקובל אצל הוונציאנים, גם רווחי מסחר.
 
יאגו בונה על קידומו, אך לבוס שנוחת באי יש תכניות אחרות - אותלו רוצה לקדם את סגנו קסיו. יאגו אינו מרוצה, בלשון המעטה, ומתחיל לרקום מזימה - להדיח את קסיו ולרשת אותו. 



אותלו, צילום: יוסי צבקר


 
דואט האוהבים הגדול
 
אותלו, המצביא השחור בשרות הרפובליקה הוונציאנית המשמש כנציב האי קפריסין, צריך להיאבק באווירה נגדו בוונציה כדי שהחברה תקבל את אהבתו לדסדמונה. סיפור העלילה מתמצה באהבתם, שיכלה להיות שלמה אלמלא הופיע יאגו, שעבורו כל האמצעים כשרים לזכות בתפקיד שהוענק לקסיו - וכך הוא ממציא סיפור על בגידתה של דסדמונה באותלו עם קסיו. אותלו, שמתפתה להאמין, הורג את אהובתו ומתאבד. 
 
מלחין האופרה ורדי, שהתערב מאוד בכתיבת הטקסט, חיפש את הדרכים הטובות ביותר להעצים את הדרמה השקספירית. העלילה כולה מתרחשת בקפריסין תוך ויתור על ונציה המופיעה במחזה המקורי, דבר שתרם להאחדה של הדרמה. ורדי מוותר על פתיחה ובמקומה מצייר בצלילים ואפילו בדיסוננסים את תמונת הסערה בים שממנה מגיחים אותלו וצי אוניותיו כמנצחים.
 
כניסתו של אותלו לבמה כמנצח הייתה מתקבלת היטב גם אילו עמד המצביא המנצח ושר אריית גבורה מייד בתחילת היצירה. אבל ורדי מוותר. הוא יודע שיגיע לתפיסה אמיתית יותר במישור הריאליסטי והפסיכולוגי אם אותלו ישמור על האיכויות האישיות שלו, שיתגלו מאוחר יותר בדואט האוהבים הגדול שבו נחשפת תחילת הרומן הגדול (רומן שאצל שקספיר נמצא במערכה הראשונה). לאורך היצירה כולה ברור שורדי מוותר על חשיפה של הזמרים כסולנים - והכל למען הדרמה. בסופו של דבר הוא אפילו משביח את המקור השקספירי בכמה מעמדים ובייחוד בתמונת הסיום. 



אותלו, צילום: יוסי צבקר

בין הסימבולי לריאליסטי
   
ההחלטה הבימתית של במאי ההפקה הנוכחית אדריאן נובל למקם את עלילת האופרה במקום שיש בו רמזים בלבד לאחוזה או לארמון, נשענת בעיקר על ההנחה שקהל הצופים מכיר את האופרה, או לכל הפחות את הסיפור על אותלו. ומכאן קירות חשופים, אלכסוניים ועמודים גבוהים שיוצרים בה בעת תחושה של מקום ספציפי ועם זאת אוניברסלי: ארמון – אחוזה, ודי בנברשות, בשולחן ובכיסאות תקופתיים כדי להזכיר לנו היכן אנחנו – עמוק בנבכי סיפורו הטרגי של אותלו מושל קפריסין.  
  
בחירה זו בין הסימבולי לריאליסטי בולטת במיוחד בסצנת המיטה הממוקמת במרכז הבמה, שמרמזת מצד אחד על מקום אהוב ואינטימי בתחילת האופרה, לבין מקום שהוא סמל למזבח בסיומה. המקום מואר כולו בנרות ובו מוקרבת דסדמונה, הקורבן הדרמטי של העלילה.

עיצוב הבמה שנע בין הריאליסטי לסימבולי, בא לידי ביטוי גם בתלבושות ובתאורה. תלבושת ספציפית מצד אחד – מדים - אבל בה בעת תלבושות המסמלות לאו דווקא תקופה אלא צבא כמושג - באמצעות חגורות, סמלים ועוד. 



אותלו, צילום: יוסי צבקר
  
  
 אני הנבל, ואתם?
 
מאחר שהקהל מכיר את הסיפור, הוא מגיע לצפות באינטרפרטציה של הבמאי אדריאן נובל, ובדרך שבה הוא מתמודד עם יצירה קלאסית, עם מניעי הדמויות. ומה שמניע את יאגו מתחילת האופרה הוא שנאה. 

יאגו, הנבל בסיפור, שונא את אותלו גם משום שהוא זר, מוּרי שמצליח להפוך לשליט מוערך, וגם כי הוא חושק בדסדמונה לא פחות מאותלו. כמו כן, כפי שנאמר לעיל, אותלו פוגע ביאגו אישית כאשר הוא מוריד אותו בדרגה, ואינו מעריך אותו כפי שהוא מעריך את קסיו.
 
יאגו חש נבגד, אלא שמניעיו יותר מורכבים: "נולדתי להיות הנבל, הרע", הוא אומר. אבל הרוע, ובכלל הקנאה והטינה כלפי הזר, נמצאים, על פי יאגו, אצל כל בני האדם. נוסף על כך דסדמונה, האישה המושלמת והיפה הנתפסת כמעט כקדושה, ואותלו בעל תואר הכבוד לו זכה מן השלטונות – למרות היותו זר, שאומץ על ידי הוונציאנים – ומן הסובבים אותו, מעצימים את סף הקנאה של יאגו, המכיר היטב את נפש האדם. "הקנאה ההורסת" (envy ולאjealousy ) היא המניע המרכזי להתנהגותו. 
  
 
ככל שאותלו נעשה אלים יותר והקנאה ההורסת משתלטת עליו, כך דסדמונה הופכת להיות יותר ויותר הקורבן האולטימטיבי של הדרמה. על רקע זה מציב ורדי מקום נרחב למוזיקה המחזקת את המניעים הדרמטיים בטרגדיה זו. כאן המקום לציין שפרט ל"מקבת" שהלחין ורדי בתקופה מוקדמת יותר, "אותלו" היה ניסיונו היחיד לדבר את שקספיר באיטלקית מוזיקלית, נוגעת בנפש ובנשמה.  


אותלו, צילום: יוסי צבקר

ציון לשבח למנצח, לתזמורת, למקהלות ולסולנים
  
 
מוזיקלית אהבתי את ההפקה וזה המקום לציין ראשית את עבודתו המרשימה של דן אטינגר, שלא רק מוביל את ספינתו של אותלו לחופי קפריסין בים סוער וגבה-גלי, אלא ממשיך ולוקח את ההפקה לעגינה בטוחה בחופי תל אביב של ימי המנדט. 

אטינגר מיטיב להוביל את מערך האמנים הגדול, החל ממקהלת האופרה בניצוחו של איתי ברקוביץ' ומקהלת מיתר רחובות שעליה מופקדת מיכל אוקון – אשר סוחפות את התזמורת ואת הקהל כולו למעמד הסוער הפותח את האופרה, והמשך בסולנים.
 
יונוץ פאסקו כיאגו - אחד התפקידים המורכבים והמרתקים במנעד של ורדי - מפגין נוכחות קולית ודרמטיות למכביר. רוי קורנליוס סמית כאותלו שואב את עוצמתו בעיקר מן השקט - הדרמה חבויה אצלו ויש לחדד אוזניים כדי לגלות את יפי קולו. אבל מי שבעיניי גונבת את ההצגה באופן חד משמעי היא יוליה מריה דן כדסדמונה, המפגינה שלמות מוזיקלית ודרמטית. 



אותלו, צילום: יוסי צבקר

 
יותר מחידוד לשוני
 
ולבסוף מילה קטנה על רגע גדול. באחד המעמדים מופיע על שקופית התרגום צירוף המלים "הוד מוּריוּתוֺ" - המצאה מבריקה של המתרגם ישראל אובל, שכן בהפקה הנוכחית אותלו אינו שחור, הדמויות כולן לבנות.  
 
מכאן שמטבע הלשון שנוצר כאן אינו רק חידוד לשוני אלא תרומה לטובת הצופים ושאר העוקבים אחרי התפתחות העלילה והמוזיקה.
 
אם עדיין נותרו כרטיסים להפקה הזאת אני ממליץ בכל לשון- אל תחמיצו.   

אותלו, צילום: יוסי צבקר

יום שני|10 בפברואר|שעה 20:00, יום חמישי|13 בפברואר|שעה 20:00. מחירי כרטיסים: 205 – 467 ש"ח
לינק לרכישת כרטיסים