קולנוע - עולים: "המורה שהבטיח את הים" ועוד

"המורה שהבטיח את הים" סרטה של פטריסיה פונט, המבוסס על מקרה ודמות אמיתיים ועוד

"המורה שהבטיח את הים" (ספרד 2023) **** וחצי

דרמה. סרטה של פטריסיה פונט, המבוסס על מקרה ודמות אמיתיים. בשנת 1935 מתקבל אנטוניו (אנריק אאוקר) לעבודה כמורה בכפר קטן ומבודד בבורגוס, ספרד. בזכות אופיו המיוחד וגישתו הפתוחה והליברלית להנחלת דעת לתלמידיו, הוא יוצר עם הכיתה הקטנה שלו מערכת יחסים אינטנסיבית. כשהוא מגלה שחניכיו הצעירים מעולם לא ראו ים, הוא מבטיח: לקחת אותם לראות את הים בפעם הראשונה בחייהם. 75 שנים מאוחר יותר, אריאדנה (לילה קוסטה) נכדתו של אחד התלמידים מגלה את הסיפור הנפלא שמסתתר מאחורי ההבטחה הזו ותוצאותיה. 105 דקות. המורה שהבטיח את הים

המורה שהבטיח את הים, צילום: דוד ולדפרז, באדיבות סרטי נחשון

ביקורת

לאורך השנים נעשו לא מעט סרטים שבמרכזם מורים מעוררי השראה שהצליחו להביא תלמידים באזורים נידחים להישגים של ממש. זאת בזכות שיטות חינוך לא קונבנציונליות והקניית התלהבות ומוטיבציה לרכישת דעת לחניכים הצעירים שלהם.

דוגמה מלפני שנתיים לכך היא הסרט המקסיקני המצוין "רדיקלי" (בימוי: כריסטופר זאלה), המבוסס אף הוא, כמו במקרה שלפנינו, על אירועים ונפשות פועלות אמיתיים. מדובר בסרג'יו, מורה בבית ספר באיזור עני במטמורוס. תלמידיו, המגיעים מרקעים קשים, מדורגים בקביעות בתחתית רשימות ההישגים במדינה. האווירה בכיתה נוטה להתרכז במשמעת ולא באפשרויות לצמיחה. בשביל סרג'יו זוהי הזדמנות פז לנסות משהו חדש, אף שהוא מגשש באפלה ולא יודע בדיוק מה הוא עושה. אבל התוצאות מוכיחות שהיה שווה לו להתעקש על הדרך שלו.

נושא נוסף הבא לידי ביטוי ב"המורה שהבטיח את הים" הוא העבר הטראומטי של ספרד בעקבות מלחמת האזרחים העקובה מדם, שכתוצאה ממנה עלה לשלטון הרודן פרנקו. ולכך אני מגייס את סרטו הנהדר של פדרו אלמודובר "אימהות מקבילות" (2022). הסרט נפתח בכך שהצלמת ג'ניס מרטינז מתעדת בעדשתה את עבודתו של הארכאולוג המשפטי הנודע ארתורו. כשנודע לה שיש לו קרן חפירות, היא מגישה בקשה לקרן לעזור בחפירת קבר אחים בכפר הולדתה, שם נהרגו ונקברו סבא רבא שלה וגברים אחרים מהכפר במהלך מלחמת האזרחים. בהמשך הסרט – כנראה הפוליטי ביותר של אלמודובר - העלילה נכנסת לאפיק מקביל, זה שבין שתי נשים שהתינוקות שלהן הוחלפו בלידותיהן. אבל בסופו של עניין חוזרת העלילה לחיפוש שרידי קרובים באותו קבר אחים – מונומנט שיש עדיין רבים כמותו ברחבי ספרד, ועדיין נערכים בהם חיפושים אחר שרידי גופות של נעדרים מאותה תקופה.

ב"המורה שהבטיח את הים" אנטוניו מעודד את תלמידיו לחשיבה עצמאית, לליברליזם נטול מגבלות. הוא מסיר צלבים וסממני דת אחרים מקירות הכיתה, בטענה שמקומם יכבד אותם בכנסיות, בבתי התפילה או בבתיהם הפרטיים. לא בין כותלי בית הספר. בכך הוא קונה לו יריב עיקש, בדמותו של איש הכנסייה הבכיר במקום, פאדרה פרימיטיבו (מילו טבואדה). זה מזמין לכיתה את המפקח האזורי מטעם משרד החינוך. זה בוחן את התלמידים אך מגלה שאין דופי בידיעותיהם ובחינוך שהעניק להם אנטוניו.

הוא מלמד אותם להביע בכתב את מחשבותיהם וחוויות חייהם, להשתמש במכונת דפוס ישנה ולייצר סטנסילים עם כתביהם המודפסים. אבל ה"קידמה" הזו והידע שרכשו עלולים להיות להם לרועץ, כאשר הגורמים השמרניים בעיירה יעשו הכל כדי להשאירם נחשלים ובלתי מפותחים. וכאשר מתברר לאנטוניו שאף לא אחד מתלמידיו לא ראה ים, הוא מעודד אותם לכתוב על הנושא ומתכנן בהזדמנות הקרובה לארגן להם טיול לים. וזה יהיה הדימוי הכי מדויק להתרחבות האופקים שלהם בזכות החינוך שהעניק להם. עבודת קולנוע מרתקת ומדייקת שחודרת לנשמה.

"געגוע" (ארה"ב 2024) ****

דרמה. סרטו של שבי גביזון. כשדניאל בלוך (ריצ'רד גיר), רווק ניו-יורקי עשיר כבן 60, מקבל טלפון מרייצ'ל (סוזן קלמנט) האקסית הקנדית שלו מלפני 20 שנה, הוא בעיקר מופתע. אבל כאשר הוא נפגש איתה היא מספרת לו שיש להם ילד משותף שהוא לא היה מודע לקיומו. ואז היא מספרת לו בדמעות שלפני שבוע הילד הזה שלהם לקח את הרכב שלה, נכנס במעקה של גשר ועשה תאונה שבה הוא קיפד את חייו. דניאל מתקשה לעכל את הדברים אבל כעבור זמן לא רב הוא מוצא עצמו טס לעיירה קטנה בקנדה כדי לנסות ולגלות מי היה הילד שלו. 111 דקות. געגוע

געגוע, צילום: באדיבות יונייטד קינג

ביקורת

יש הרבה דומה, אך במקביל גם הרבה שונה - בין הגרסה הישראלית של "געגוע" מ-2017 לזו האמריקנית מ-2024. המסע שעובר דניאל בלוך, בגילומו המצוין של ריצ'רד גיר, בדרך להיכרות מאוחרת ולא אישית עם בנו הביולוגי אשר על קיומו לא ידע מלידתו ועד מותו, הוא בעצם מסע להכרת עצמו. וזה ניכר בכל תחנה בה הוא "פוגש" את בנו. הן כמי שהפיץ סמים עם חברו. הן כמי שפרסם על קיר בית הספר שיר זימה, או אהבה, למורה שלו לצרפתית, אליס (דיאן קרוגר), בה היה מאוהב עד כלות. או ביחסים שלו עם ליליאן (ג'סיקה קלמנט) הנערה בת ה-16 שהייתה מאוהבת בו. גביזון מרכיב ברגישות, שלב אחר שלב, את הדרך שבה דניאל לומד להכיר אלן הילו, בנו. וסיפור החיים שהוא בונה לו בעקבות חקירה נמרצת של חייו, וגם מה שעשוי היה לקרות לו בהמשך - הוא לא פחות ממרתק.

אבל אם מנסים לערוך איזושהי השוואה בין הגרסה הנוכחית לישראלית – ולא בטוח שצריך – אז ניכר שבגרסה האמריקנית אין כל כך את ההומור, הסוריאליזם והאירוניה שבזו הישראלית, שבכיכוב שי אביבי. בכלל, היקום הקולנועי המיוחד של גביזון, הכולל את "שורו", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"האסונות של נינה". ועדיין, זה סרט מיוחד, שעבודתו המצוינת בו של ריצ'רד גיר (בסרט שני של במאי ישראלי. הקודם היה "נורמן", של יוסף סידר) בהחלט מספקת לו ערך מוסף.

"מריה"(ארה"ב 2024) ***

דרמה. סרטו של פבלו לארין. העלילה מתרחשת בשבוע האחרון בחייה של מריה קאלאס (אנג'לינה ג'ולי), זמרת האופרה הנודעת. היא מתמודדת עם זיכרונות מהישגיה המקצועיים, ובמקביל צורבת בתודעתה את כישלונותיה האישיים. הסיפור עוקב אחרי חיי הבדידות שלה בפריז, שם צמודים אליה סוכנת הבית המסורה ברונה (אלבה רורוואכר) והסוכן האישי פרוצ'ו (פירפרנצ'סקו פאבינו). בתוך כדי בחינת חייה היא נזכרת ביחסיה המורכבים עם אהובה אריסטוטלס אונסיס (האלוק בילגינר), והזיקה החזקה שלה לאמנותה, האופרה, זו שזיכתה אותה בהכרה בינלאומית גורפת. בסוף ימיה היא כבר מסרבת לשיר, כי קולה כבר בוגד בה, בהתייחס לסטנדרטים הגבוהים שלה. בחייה שלובים פחדים, תשוקות ואכזבות, ובצידם זיכרונות מסצנות משמעותיות בקריירה שלה, בכלל זה הופעות אייקוניות ואפיזודות מתקופות שונות בחייה האישיים והמקצועיים. 124 דקות. מריה

מריה, צילום: באדיבות לב סרטים ובתי קולנוע

ביקורת

עם כל הכבוד לאנג'לינה ג'ולי, ויש הרבה כבוד, לא הצלחתי להשתכנע שהיא מתאימה לגלם את דמותה של דיוות האופרה הגדולה מריה קאלאס. כשצופים בסרט, קשה להשלים עם הבחירה של הבמאי פבלו לריין. לג'ולי יש את הכריזמה האישית שלה, שאינה מותנית בתפקיד זה או אחר, וקשה להתנתק ממי שהיא בחיים עצמם. ג'ולי החרוצה הקדישה שבעה חודשים להתאמן בשירת אופרה, בשלל הטכניקות שאפיינו את קאלאס, כי התעקשה לשיר, אבל בסוף שומעים בסרט בעיקר את הקלטות הזמרת עצמה בקולה שלה, פלוס תוספות של ג'ולי. גם בכל הקשור לעיצוב דמותה, ג'ולי מביאה בעיקר את מה שאנחנו מכירים ממנה בסרטיה מכל הקריירה: תפקיד דרמטי מושקע, אם כי לא כזה שאפשר לומר שהיא יצאה מעורה והפכה לקאלאס.
אבל הבעיה לא רק בה. הבמאי הצ'יליאני המצטיין פבלו לוריין, שסרט זה סוגר את טרילוגיית הביוגרפיות הנשיות שלו המכונה "ליידי עם עקבים" והכוללת גם את "ג'קי" (קנדי-אונסיס) ו"ספנסר" (הנסיכה דיאנה) לא מגובש כאן. נראה כי לא הייתה לו בסרט הזה אג'נדה ברורה. יש קטעי הליכה ארוכים של ג'ולי-קאלאס בפריז, שנראים כמו סיורי תיירים באתריה של העיר.

לוריין גם מציף עוד ועוד אירועים מחייה של קאלאס. כמו מערכת היחסים הטראומתית שלה עם איל הספנות היווני אונסיס, סירובו להינשא לה ולאפשר לה ללדת את ילדם. ועל הדרך מריה נאלצת גם לחוות את נישואיו לג'קי קנדי, חמש שנים לאחר שבעלה הנשיא נרצח. ולפני כן גם הדיאלוג הקריר שלה עם הנשיא האמריקני עצמו, והסצנה הידועה – שהפכה כבר בתודעה הקולקטיבית למיצג פופ/ קלישאה - של מרילין מונרו ששרה לו לרגל יום הולדתו. ועוד ועוד רסיסי חיים ועובדות מהקריירה של קאלאס. בנקודת הפתיחה של הסרט היא כבר מסרבת לשיר, אם כי משתעשעת ברעיון. ובמקביל, הפלאשבקים חוזרים לסצנות שירה קלאסיות שלה, בין היתר בלה סקאלה שבמילאנו, ובמקומות ידועים אחרים ברחבי העולם.

אין איזשהו קו ברור שמוביל את העלילה. היא נותרת רוחבית, לא כל כך מעניינת, ואוהדיה של קאלאס לא זוכים לקבל כאן מידע חדש או תובנות מפתיעות. ולקראת סוף הסרט מסופקים לצופה – כמה צפוי – סצנות בסגנון חדשותי בשחור-לבן. הסגנון המיוחד של לוריין, אותו למדנו להכיר מסרטיו האחרים, נעדר מהסרט הזה. והעובדה שהוא מחולקת למספר אפיזודות שביניהן רואים סלייט עם שם-מספר הסצנה, לא הופכים את
"מריה" לבעל ייחוד כלשהו.

"אמן הפשע" (אנגליה-ארה"ב 2024)

דרמה. סרטו של סיימון ווסט. המתנקש הוותיק והמנוסה דני דולינסקי (כריסטוף וולץ)מרגיש שהוא הגיע לתחושת מיצוי עצמית בתחום שלו. ולמרות שהוא בטוח שאין מקצוען טוב יותר ממנו בעיסוקו, הוא תקוע מבלי לראות איך יוצאים מזה. דני מנסה לזכות באהבתה של מנהלת מועדון אניגמטית וחושנית, אנאטה (לוסי לו). דני מאושר כשהארגון שלו מחזיר אותו לעבודה בשטח - אבל רק כדי להכשיר מתנקש צעיר, מבטיח ומעצבן. כאשר הצמד מקבל משימה לחסל את ראשי הארגון המתחרה, הם נחשפים למציאות ואמת שלא ציפו לה ומוצאים עצמם בקרב על חייהם. 104 דקות. אמן הפשע

אמן הפשע, צילום: באדיבות פורום פילם

"סיכון גבוה" (אנגליה 2025)

אקשן. סרטו של מרטין קמפבל. קבוצת קיצונים מתפרצת לאירוע של חברת אנרגיה מושחתת שנערך בקומה עליונה של גורד שחקים. בשורותיה נמצא בין היתר טרוריסט מסוכן, מרקוס (קלייב אוון) שבמהרה משתלט על האירוע כולו ולוקח 300 איש כבני ערובה. מה שהטרוריסט לא לוקח בחשבון, יותר נכון לא יודע, הוא שמנקת החלונות שעובדת בבניין באותו ערב, ג'ואי (דייזי רידלי) אינה אלא חיילת קרבית משוחררת שמתכוונת להחזיר לו מלחמה שערה. 97 דקות. סיכון גבוה

סיכון גבוה, צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

"לכודים" (אנגליה 2025)

אקשן. סרטו של אלכס פרקינסון המבוסס על סיפור אמיתי. כשמשימת תיקון שגרתית של צינור נפט תת-ימי בעומק האוקיינוס משתבשת, צוללן צעיר מוצא עצמו לכוד במעמקים, מנותק מהצוות וללא כמות מספקת של חמצן כדי לשרוד. ובעוד הזמן אוזל והלחץ גובר, צוות של צוללנים יוצא למבצע חילוץ מסוכן, בו כל טעות עלולה להיות קטלנית. 93 דקות. לכודים

לכודים, צילום: באדיבות בתי קולנוע לב