"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" (צרפת-הודו-הולנד-לוקסמבורג-איטליה 2024) *****

דרמה. סרטה של פייאל קפאדיה. פראהבה (קאני קוסרוטי) ואנו (דיביה פרבה) הן אחיות ממוצא מלאיאלי שגרות יחד במומבאי ועובדות כאסיסטנטיות לרופאים בבית חולים מקומי. פראהבה מנהלת חיים סולידיים וחשה געגועים לבעלה החי בגרמניה ,לשם עבר זמן לא רב לאחר נישואיהם, כדי לעבוד במפעל ולהרוויח כסף לכלכלת משפחתו. ולעומתה אנו, אחותה הצעירה, היא מוחצנת יותר, אורח חייה ליברלי והיא אף מנהלת רומן סודי עם שאיאז, גבר מוסלמי.

יום אחד מקבלות פראהבה ואנו מכונת אורז מודרנית מתוצרת גרמניה ממקור לא ידוע, אם כי ברור להן ממי היא יכולה להגיע. ד"ר מנוג' (עזיז נדומנגאד), קולגה בעבודתן, מנסה לחזר אחרי פראהבה, אך היא דוחה אותו על הסף, בטענה שהיא נשואה.

פראהבה מסייעת לפרווטי (צ'איה קאדם), טבחית בבית החולים, במאבקה נגד יזם קפיטליסטי שמתכוון להרוס את השכונה שלה לטובת בניית גורד שחקים. פרווטי לא מצליחה להוכיח את זכויותיה בקרקע ומחליטה לעזוב את עבודתה ולחזור לכפרה, ברטנאגירי. פראהבה ואנו מצטרפות אליה כדי לעזור לה לעבור. במקום הכפרי הפסטורלי הזה, בהשוואה למומבאי הסוערת והשוקקת, בסמוך לחוף הים, הן תגענה לתובנות חדשות על חייהן האישיים ובכלל. 115 דקות.  כל מה שאנחנו מדמיינים כאור


כל מה שאנחנו מדמיינים כאור,  תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

אני לא מגדיר את עצמי כמומחה לקולנוע הודי. ויחד עם זאת, העובדה ששפטתי בשני פסטיבלי קולנוע בתת היבשת הענקית הזו (בנגלור וקרלה) סיפקה לי תובנות בעלות ערך מוסף נרחב בנוגע לקולנוע שלהם. מאז, למשל, ברור לי לחלוטין ש"בוליווד" היא לא חזות הכל. ישנן תעשיות קולנוע אזוריות ומחוזיות עצמאיות בלא מעט חלקים של הודו.

בבנגלור למדתי לדעת שיש סקציה שלמה של סרטים המופקים במקום בשפה הנקראת Kannada, אותה דוברים אזרחי קרנטקה שבדרום-מערב הודו. דוברי הינדו לא בהכרח מכירים אותה. בקרלה גיליתי שיש שם קולנוע בשפת ה-Malayalam, בה נעשה שימוש במדינה הגדולה הכי דרומית בהודו – קרלה. אני יכול להעיד ששני הקולנוענים המקומיים ששפטו יחד איתי שם, האחד מכלכותה והשנייה מבנגלדש, לא הכירו את השפה ונאלצו, כמוני, לקרוא את כתוביות התרגום לאנגלית.

אבל נחזור לסרט שלפנינו. הוא משלב דיאלוגים במלאיאלאם, הינדי ומראטהית, ומדובר בהפקה בינלאומית בה שיתפו פעולה חברות הפקה מצרפת, הודו, הולנד, לוקסמבורג ואיטליה. והדבר הזה, מתברר היה בעוכריו בעונת הפרסים. למרות הצלחתו הבינלאומית, הסרט לא נבחר לייצג את הודו או צרפת בטקס האוסקר ה-97 והדבר גרר דיון נרחב בתקשורת ובתעשייה. מבקרי קולנוע ציינו את החמצת הפוטנציאלי של יצירה שהייתה יכולה להתחרות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. לעומת זאת, הסרט זכה בשלל פרסים בטקסים ובפסטיבלים יוקרתיים אחרים (בין היתר היה הסרט ההודי הראשון שזה בפרס הגרנד פרי בפסטיבל קאן).

הבמאית שחתומה עליו (זהו סרטה השלישי), פיאל קפדיה, בת 39, היא ילידת מומבאי וניתן לחוש בכך כמעט בכל פריים בסרט. היא מלטפת את העיר הגדושה והדחוסה, אבל גם המאוד יפה הזו במצלמתה. את מצלמת את השווקים, את שכונות העוני, את הדאון-טאון הרועש והסואן, על גורדי השחקים שלו. ובכל מקום מרגישים את הדופק הפועם של העיר הענקית והאנונימית לכאורה. והיא מחבקת בחום את שתי הגיבורות שלה, אחיות וחברות, שעל אף השוני ביניהן כרכו את גורלותיהן זו בזו. המצלמה של קפדיה מלווה אותן בעבודתן בבית החולים, בנסיעות שלהן, ביחד ולחוד, ברכבות התחתיות והעיליות. היא חושפת אותנו הצופים לסערות הזועפות, לגשמי המונסון ובכלל לשגרה במקום הגדול הזה, שלא בעיה ללכת בו לאיבוד, פיזית ונפשית. ודווקא שם היא מגיעה עם השתיים לאינטימיות חשופה, שיש בה לרגעים התערטלות וחולשה, אבל בסוף גם המון כוח. ובהיותנו בהודו, גם למימד הרוחני - חלק מהגדרת השלם - יש כאן משקל מהותי.

הסיפור הוא לכאורה מלודרמה פשוטה. אבל כמו שאומרת הבמאית, הטייטל שלו נובע מהצורך לראות את האור גם ברגעים היותר חשוכים. גם בזכות שתי השחקניות היפות והנהדרות שלה, קאני קוסרוטי (ילידת טריבנדרום, קרלה) ודיביה פרבה (אף היא ילידת קרלה), משרטטת הבמאי קפאדיה בלדת אווירה קולנועית אנושית אורבנית מרתקת ומעוררת השראה. יצירה אדירה, ניצחון גדול.         

חלב, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת

די קרוב לתחילת הסרט רואים שעל קיר בחדר המתנה תלוי פוסטר גדול הנושא את הציור של ורמיר "מוזגת החלב" ותחתיו הכיתוב: "כל זמן שאישה זו מהריקסמוזאום יוצקת יום-יום, ברוגע ובריכוז, חלב מהכד אל הקערה, אין העולם ראוי לסוף העולם". למי שלא יודע, הריקסמוזאום הוא מוזיאון לאמנות גדול וחשוב באמסטרדם.

תכנית פרישה, תמונה באדיבות Red Cape


ביקורת

השחקן ניקולס קייג' הופיע בעשור האחרון בים של סרטים סוג ב', או כי היה זקוק לכסף, או כי התמכר לדימויו כאנטי כוכב, יותר נכון כשחקן כושל,  שעושה על מסך הקולנוע בעיקר הטרלות מעצבנות. וראה זה פלא, הפעם זה עובד לו. עם תחפושת (פורימית?) של זקן עם שיער שיבה ארוך מדובלל, ופוזה של סטלן לא מזיק, הוא גונב את ההצגה וממחיש לכל מי שצריך שהוא עדיין קילר. כשצריך. בסך הכל מדובר בסרט אקשן מהנה, ובתפיד לגמרי לא מביך של קייג', בשונה ממה שהפגין בלא מעט פרויקטים אחרים בשנים האחרונות. חובבי האקשן + קייג' בהחלט יוכלו ליהנות מהסרט הזה.

סרטו של פול וו.ס אנדרסון. סרט פעולה-הרפתקאות-פנטזיה המבוסס על סיפור מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין ("משחקי הכס"). מכשפה (מילה ג'ובוביץ') יוצאת למסע לארץ האבודים. היא רודפת אחר כוח נדיר המאפשר למחזיקים בו לשנות צורה. עם דייב בטיסטה ("שומרי הגלקסיה"). 101 דקות. ארץ האבודים