מוזיקה - מולטימדיה ג'אז

"פסטיבל "ג`אז או נובה" של קבוצת "מוסיקה נובה" הוא מפעל נדיר וחשוב שראוי שייהפך למסורת שנתית. חבל שאך מעטים באו לראות איך ג`אז משתלב עם מולטי מדיה

הרעיון של זיו בן, מנהלה של "מוסיקה נובה" ושל מנהלה האמנותי אמנון וולמן הוא מבריק ביסודו. אנשים בארץ אוהבים ג’אז. ואם לא ניתן להביא את הענקים בעצמם ניתן לבצע מחוות ליוצרים גדולים. הצעד הבא כרוך בסיכון: האם ניתן להשתמש ביכולות האלתוריות המוכחות של נגני ג’אז כדי שיהיו חלק מפרויקטים יצירתיים ניסיוניים? בעיקר כאלה שלמענם נוצרה קבוצת "מוסיקה נובה" במקור.

האמנתי שלאור המוניטין של המעורבים בדבר יבוא קהל מעורב משני הז`אנרים- הניסיוני והג’אזי. No way. בלילה הראשון באו לכל קונצרט כ-50-40 נפש בלבד. אולי השפע של הלילה הלבן ואירועים אחרים בסוף העונה (איגי פופ? בלונד רדהד?) אשמים בכך, מכל מקום- מי שיצא ביוזמה דומה –מוטב לו שידאג טוב טוב למלא את האולם.

זחל"ם במקום מרכבה

בקונצרט הראשון שמענו גרסה לא רעה של סגנונו של ג`ימי סמית`. סמית` היה חיית במה פרועה, סטאר בכל מובן שהוא ואחד הפופולריים בג’אז של שנות החמישים והשישים. ברגליו ניגן את הבסים על מפלצת ההאמונד B3 ובידיים ניגן כמו תזמורת שלמה. הרביעייה של הקונצרט נבנתה כ"אורגן טריו" קלאסי (ללא בסיסט) בתוספת טנור סקסופון. לצערי רק בקטע האחרון ששמו בעברית יהיה "חזרה ללול}" הרגשתי את הפראות, הבלוזיות ושמחת החיים של סמית`. עידן גולן ניגן באינסטרומנט דמוי האמונד ( ללא פדלים עד כמה שראיתי). ביד שמאל ניגן היטב את הבס, הפגין שליטה בחומר , כתב שני קטעים מקוריים בסגנון Hard Bop אבל לא הפיל אותי מהכסא.

קטעי סולו גיטרה נהדרים של עמוס הופמן, (הרבה נגינה באוקטבות ברוחו של ווס מונטגומרי שהקליט עם סמית`) נוכחות קשוחה של הטנוריסט ארז בר נוי שיודע לבנות סולו שהולך טוב עם אורגן (בעיקר בלחן It’s the wrong time,שהשייך לקול פורטר)אבל מצד התופים-סביר בלבד. לא די לשמור קצב בערב שכזה. ג`ימי סמית טס כטנק מרכבה (וכל מי שראה אותו בביקוריו בארץ יסכים) ואנחנו קיבלנו בערך זח"לם.

ביצירה של וולמן נוספו כינור וצ`לו. דרך תוכנת "מקס" מתפרק קטע וידאו שיצרה ליאורה בלפורד, שבו מונחת מצלמה על מסוע במסעדת סושי, לפרטי הפרטים שלו, לפיקסלים, לתמונות מופשטות. במוזיקה מספק וולמן,בין השאר, שני גרובים המנוגנים בו זמנית. האנסמבל מתחלק לשניים, כל אחד בוחר לו גרוב ומתמקד בו. נגני הג’אז היו במבוכה, צחקקו לעצמם ולבסוף הצליחו להשתלב בגרוב, אם כי בהיסוס מה.

12.7 - מנגנים וכותבים לג`ימי סמית : ארז בר נוי-סקסופון טנור, עמית גולן –אורגן האמונד, עמוס הופמן - גיטרה, דורון תירוש- תופים , יצירה-אמנון וולמן- "מפגש מסילות רכבת".ליאורה בלפורד - וידאו.

קונצרט לדוגמה

בקונצרט השני השתתפו מוזיקאים ברמה אחרת. אבי אדריאן ,שזכה לאחרונה בפרס ראש הממשלה ליוצר בתחום הג`אז הוא אחד מטובי הפסנתרנים בישראל, ולא רק בה. הוא הגיע לקונצרט עם יד שמאל ורגל שמאל שבורים. אך כשעוצמים עיניים לא מרגישים. מי יודע מה היה קורה אם יד שמאל הייתה משוחררת לחלוטין? על הבסיסט אלי מגן כל מילה מיותרת. הבן אדם מדבר דרך הכלי, שולט בקשת ועצם נוכחותו מקפיצה כל קונצרט.

המתופף נועם דוד אינו מוכר לי אבל אהבתי מאוד את היצריות שבנגינתו ואת יכולת ההקשבה שלו. אדריאן יודע שלא מספיק לנגן את יצירותיו של מונק כפשוטם –זה נעשה אלפי פעמים. לכן הוא מבצע דה-קונסטרוקציה של החומר. מפרק כל מנגינה לגורמים ובונה משהו חדש. אפילו מצאתי רמזים למוזיקת העולם שאדריאן עוסק בה לאחרונה בתוך המסגרת המודרניסטית הקשוחה של לחני מונק.

זה היה קונצרט לדוגמה שהיה יכול להסתיים גם ללא יצירה, אך היצירה הנוספת-זו של כרמל רז, מלחינה וכנרת מצטיינת המנוגנת הרבה מאוד בארה"ב הייתה הדובדבן שבקצפת. לא רק הניסיון הרב שצברו חברי הטריו (שאליהם נוספו הכנרת עצמה והצ`לן דן ויינשטיין) אלא גם היצירה "אנאפורה" הייתה תפורה למידותיו. "אנאפורה" היא מילה החוזרת בתחילת כל שורה בשיר. בווידאו רואים חלקים ודימויים ממשחק מלחמה של ילדים אמריקאים בתנועת נוער ציונית, והסאונד כולל חזרה על פראזה מסוימת ובשיאה מנגן האנסמבל פראזות מהקטע Ephistrophy של מונק. איזו חגיגה. וכמה חבל שקומץ אנשים קטן היה שותף לחוויה המרגשת.

12.7 - מנגנים וכותבים לתלוניוס מונק: אבי אדריאן-פסנתר, אלי מגן –בס,נעם דוד –תופים: יצירה -כרמל רז-(הלחנה ,כינור) "אנאפורה".

להתענג על רולינס

לא רציתי להחמיץ את קונצרט הסיום של הסדרה. עמית פרידמן שייצג את סוני רולינס עשה עבודת הכנה מעולה. הוא קודם כל התרכז בסאונד המיוחד של סוני רולינס, אחר כך בחר קטעים אופייניים, כתב קטע אחד בעצמו וקיבל חטיבת קצב מעולה.

כבר זמן רב לא שמעתי את שי זלמן וגלעד אברו, המלווים דרך קבע את הקונצרטים של סדרת "ג`אז" חם במוזיאון תל אביב. אברו התפתח מאוד ובהרבה קטעים היה האיש המרכזי. לשי זלמן לא נשאר לאן להתפתח. הוא מלא שמחת חיים, מחזיק קצב ביד ברזל, מכיר היטב את סגנון ה Hard Bop של רולינס ואת הנטייה שלו לכוונים לטיניים.

עמוס הופמן הוכיח שבעזרת בס ותופים באמת טובים -הוא מגיע לתוצאות נפלאות. פרידמן מימש הרבה מהפרמטרים המאפיינים את רולינס: שטף מוזיקלי, החזקת טונים נמוכים לאורך זמן רב, חזרה על מוטיבים קצרים ואנרגיה חיובית. לא פלא שלקטע המסיים שכתב בעצמו הוא קרא "אופטימיזם". אהבתי גם את נגינתו של כל הצוות בקטע "The Bridge".פרידמן סיפר איך נהג רולינס בשלוש שנים בהם התנזר מהופעות לעמוד ולנגן על גשר ברוקלין, בכל מזג אויר עד שהיה בטוח שהשתפר דיו כדי להופיע. זה היה קטע מלא אנרגיה וחילופי דיאלוגים.

ואולם רמת הערב שהקדש למונק הייתה גבוהה יותר לא בגלל ניסיון החיים של הותיקים אלא בהחלטתם לעשות משהו לנושא הערב ולא רק להתענג עליו. הייתי שמח לפגוש פרשנות שתוסיף לרולינס עוד נדבך חדש.

בחלק השני עלה הצוות של וולמן-גוברין-בלפורד, יחד עם הכנרת כרמל רז והצ`לן דן ויינשטיין לנגן את יצירת הסיום של הסדרה "החלטה לכוון". צחר הוא סקסופוניסט גדול בקנה מידה בינלאומי, יוצר חשוב במדיום הג’אז החופשי וככזה כתבתי עליו פעמים רבות. זו פעם ראשונה שאני נתקל בו כמלחין שאינו משתתף בביצוע. הווידאו היה הפעם מופשט ביותר : קוים אנכים מפוקסלים שזרמו בקצב מקביל ליצירה ומפעם לפעם התממשו לתמונות ברורות, כגון פרחים או חוף ים.

היצירה עצמה התחלקה לשני פרקים . הראשון שהחל באוניסונו של כל התזמורת ואחריו סולו תופים שם את שי זלמן במרכז, והשני-קטע יותר שקט כלל קטעים כתובים לכינור וצ`לו כאשר הקוורטט משמש יותר בתפקיד מלווה. מבחינת העבודה עם וידאו-זו היצירה שחשתי בה את הקשר יותר מהעבודות האחרות. אך למרות התאימות בין הוידאו, הסאונד והמתרחש על הבמה חשתי אכזבה מסוימת. האנרגיה והעומק ששומעים אצל צחר כנגן לא עברו למבצעים האחרים. אני מאמין שאם אין פרטיטורה כתובה לחלוטין( כמו בקטע הדואט) יש צורך לעבוד חזק עם כל מבצע ולהבהיר לו בדיוק מה לעשות. אשמח לשמוע את היצירה שוב-אולי כשהמלחין עצמו מנגן על הבמה.

במוצאי שבת באו הרבה יותר אנשים ועדיין האולם היה חצי ריק. בסך הכל זה מפעל נדיר, חשוב ביותר שייהפך למסורת שנתית ושאנשים יידעו על פוטנציאל המולטי מדיה של "מוסיקה נובה".

14.7 מנגנים וכתבים סוני רולינס. עמית פרידמן- סקסופון.עמוס הופמן-גיטרה, גלעד אברו-בס,שי זלמן-תופים. יצירה-אסיף צחר- "החלטה לכוון" (2007)