סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן עיראקנרול- רוקנרול בין הפרת לחידקל
 

 
 
יאיר דלאל ודודו טסה בקונצרט משותף ומענג שמדגיש את המקורות העיראקיים של השניים


מקורות בבליים משותפים
 
איך אומרים עיניים שלי בעיראקית? כלומר, לא התרגום הלשוני-מילולי שאותו, אני מניח, לא מסובך לברר. עיניים שלי במובן המטאפורי, כמונח אותו טבע יהודה פוליקר, בפרויקט השורשים המוזיקלי יווני שלו, ומאז הוא ביטוי לתיאור חיבור של זמר-יוצר פופ-רוק ישראלי עם הרקע והעבר המוזיקליים של ילדותו, משפחתו ומוצאו. במקרה שלנו, התשובה היא עיראק'נרול, המופע המשותף של דודו טסה ויאיר דלאל.
 
שניהם ממוצא בבלי, גם טסה, למרות שם משפחתו התימני. זה מהאבא. אמו, לעומת זאת, היא בתו של דאוד אלכווייתי אחד מגדולי המלחינים העיראקיים במאה הקודמת. ולא היינו מפליגים עם הבקיאות, אלמלא דוּדוּ עצמו התפייס עם המורשת שלו לפני מספר שנים, כשהקליט את "פוג אל נאחל" של דוֹדוֹ ל"מתוך בחירה", אלבומו משנת 2003. ההצלחה של השיר, בעיקר אחרי שנכלל גם בפסקול הסרט "סוף העולם שמאלה", ובהופעותיו של טסה, שבינתיים התחבק עם המיינסטרים, הפכה אותו לסוג של "עיניים שלי" בעבורו.
 
דלאל, נגן עוד וכינור, הוא מוזיקאי ישראלי מוביל ונחשב בזירת מוזיקת העולם. הוא מתחקה בעיקר אחר השפעות ערביות ובדואיות ושורשים יהודיים אתניים. כבן לעדה העיראקית גם הוא מכיר את תרומתם של בני משפחת אלכווייתי, האחים סלאח ודאוד.
 
כשטסה היה עדיין בשלב ההכחשה, הוא ניגן והקליט את יצירותיהם, כמו "סמעי למי" (של סלאח), עבור אלבומו "שחרות" מ-2000. גרסה משלו ל"פוג אל נאחל", הקליט דלאל ב-2005 לאלבום ההופעה "שלום". כך ששיתוף פעולה בין השניים לא הפתיע כשהוצע להם להפיק את "עיראק'נרול" עבור פסטיבל העוד 2009, מופע שהוא כעין דו שיח ביניהם וכמו נועד להדגים את ההשפעה של מקורות בבליים על יצירתם הנפרדת במהלך השנים. וגם אם לכאורה אין חיבור וקשר בין השניים, להלכה רב המשותף על המפריד ביניהם.

יאיר-דלאל-01.jpg
יאיר דלאל (מקור: http://www.yairdalal.com)
 
העוד הוא הלב
 
"סמעי למי" היא היצירה הפותחת את המופע המשותף. יצירה מרשימה של ארבעה פרקים, שנפתחת בנגינת עוד סולו; ממשיכה בהצטרפות שלושת הנגנים הנוספים - טסה בגיטרה חשמלית, ארז מונק בכלי הקשה וניר מימון בבס חשמלי (כולם, אגב, בישיבה) - ובפיזום חסר-מלים של טסה; מחליפה הילוך ומאיצה את הקצב, כשהחשמל מתחיל לנסר והרוק'נרול משתלט; ומסתיים באפילוג רגוע ומואט, בין נהר פרת לנהר חידקל, על גדת הירקון.
 
חילופי הקצבים, מיזוג הכלים, חשמליים עם אקוסטיים, ושינויי האווירה מאפיינים את המופע. לעוד מעמד מוביל, מרכזי, לא מתחנף ולא מתנצל. הוא לא קישוט. הוא הלב. הנגינה של דלאל ידידותית ומרגיעה, מפרקת התנגדות, משרה הבנה, סובלנות ואהבה. יש בצליל של העוד משהו נוגה, כואב ועצוב, מלא געגוע, שמסרב לשמוח. סוג של הכרה והרגשה שאם לנפש האדם היה קול, היא הייתה נשמעת כנגינת העוד. קולה של הנשמה.
 
כשדלאל מחליף לכינור וכשטסה עובר לאקוסטית, זה נעשה בניחותא, ללא לחץ, עם כל הזמן שבעולם. גם כשהם מחליפים תפקידים בשירה ובנגינה, בהובלה סולו ובליווי, אין הפרעה, יש הפרייה, הקשבה, תשומת לב, כבוד, רגישות ואהבה. הצד החזק של דלאל הוא בנגינה, לא בשירה. הוא שר נקי, ללא סילסול ראוותני, ללא הגבהת קול או שינוי עוצמה. דומה שהוא יותר מסביר מאשר שר. לעומתו, טסה תורם עוצמה, התמסרות ולהט בשירת הסולו, וכשהוא מלווה הדגש הוא על נשמה, כוונה ודיוק.
 
כמו ב"רוחי תליפת" (מ"אסמאר" של דלאל, 2002). שיר נשמה וכאב בעיראקית. וזמר טוב הוא זמר טוב בכל שפה. הכינור של דלאל יותר קלאסי מאשר מזרחי, והסלסול האתני קרוב יותר אצל הכליזמר. בהמשך, ב"לטריב", הם יתקרבו להארד-קור ערבי, אם כי קליל עדיין, מלווה במחיאות כף קצובות של הקהל; "וואן יאגלוב" ייטען באנרגיה עצורה, ב"אשמת" הכלים החשמליים, והשילוב עם הכינור, שנסוג בהדרגה לליווי, יוליד אילתור ג'זי; ב"סיגלה" של דלאל (מ"עלעול" 1995), הגיטרה של טסה מלווה את דלאל בשיר של געגוע ("את עינייך הטובות/ ראיתי כבר לאורה של איילת השחר/ במדבר...") שמסתדר נהדר עם העוד; ו"סולו עראק" (מאותו אלבום) מתפתח לפאנקי עיראקי חביב, שיש בו ניקוטין ואלכוהול, נמלים ואצבעות, קלאופטרה ועבד אל והאב, וגם "סולו כינור, סולו חליל"...
 
ביניהם משמיע טסה כמה מלהיטיו, שמתחברים רעיונית וסגנונית לתימה של המופע ומקבלים תובנה אחרת לאורו. כמו "לולה" (מהאלבום בשם זה, 2006), שנשמע עתה יותר קרוב למקורות. הסלסול יותר מודגש ומובן, יותר דבקות ומחויבות בביצוע, עיבוד מקסים; "בסוף מתרגלים להכל" (מאלבום בשם זה, 2009) שמטמיע בתוכו מהלכים אלכווייתיים, וכשהעוד מלווה ודלאל מזמזם, הקהל מצטרף לפזמון בהמיה והנשמה העיראקית יוצאת מנצחת עם פרספקטיבה אחרת, ויפה במיוחד, לשיר; וגם את "יותר ברור" (מ-2000), שיר של אמונה ומוטו.
 
שני שירים שלכאורה לא שייכים, אך מתבררים כבשר מבשרו של המופע הם "יערת דבש", פיוט צפתי עתיק של ר' ישראל נג'ארה, שהתחבב על יוצאי עיראק, ו"חסידה צחורה", שיר של אלכסנדר פן ללחן עממי רוסי שהתפרסם בביצוע להקות "צלילי העוד" ו"צלילי הכרם", שבדואט בין הגיטרה שמנסרת קלות לבין העוד שמנסה למתן ולהרגיע, נוצר שאפל ישראלי מקורי שכולו פרגון, סובלנות וחתיכת תרבות. כמו הפרולוג גם האפילוג הוא אלכווייתי - הלהיט "פוג אל נאחל", שבזכותו ולשמו התכנסנו, הממתק והשיא אליו התאווינו, בלוז בבלי עולץ.
 
התאורה הנהדרת, היפה והמאוד מדויקת של מיקי וילנסקי, שבהדגשיה היא ממש חלק מהנגינה, משלימה קונצרט מענג ומהנה, שבו רק דוברי עיראקית נהנים יותר.
 
דודו טסה ויאיר דלל. עיראק'נרול. צוותא תל אביב, חמישי, 5 באוגוסט 2010

למועדי מופעים >

08/08/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. רוצה מאד לראות
רותי יצחק , ראשון לציון (08/08/2010)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע