סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: אתניקס בקיסריה
 

 
 
להיט אחרי להיט. הימנון אחרי הימנון. שירה בציבור אחרי שירה בציבור, התרגשות אחרי התרגשות


התלמיד הכי חרוץ בכיתה

הרבה הפכים וניגודים יש באתניקס. הגדול שבהם מובע ביחס בין הצליל, ששואף להיות רוק'נרולי ואפילו מלוכלך, בעיקר על הבמה, עם שתי גיטרות חשמליות, לבין הלוק, שהוא של חבורת חנאנות, עכברי מחשב, משקפופרים (גם אם רק אחד ביניהם מרכיב משקפיים) וסטריליים. לא בהכרח סתירה, אבל בהחלט דימוי ומכשול שהפריע לאתניקס במשך שנים להיות חביבת התקשורת, מה שלא מנע בעדה להיות ספקית להיטים מטורפת.
 
משנות התשעים דומה שהשתנה היחס לחבורה המונהגת בידי צמד היוצרים זאב נחמה ותמיר קליסקי. זה קרה  מן הסתם במקביל לעלייתו של הפופ המזרחי המהונדס והמסונתז שהם חוללו (בעבודתם המשותפת עם אייל גולן) ולדעיכתו (הזמנית?) של הרוק המקומי, שגאה בעשור החולף ובראשית הניינטיז.

מאז, כנראה, לא היתה יותר בושה או אי כבוד, להיות הרכב פופ, במיוחד שהתוצרים שלו עיצבו מחדש את אמצע הדרך של המיינסטרים, והגדירו מחדש את הפופ הישראלי, טבעו את כלליו והתאימו אותו למציאות המשתנה. ואפשר אפילו להגיד שרק בלעדיהם ובהיעדרם (באלם היצירתי שגזרו על עצמם בשנים האחרונות) הבנו כמה טוב ונעים היה איתם.
 
"געגועים", אלבומם ה-15, במרחק חמש שנים מאלבומם הקודם, הוא תעודת כבוד וניצחון ליכולות והאיכויות של אתניקס, למי שאוהב אותם כמובן. 15 שירים, לאורך 61:48 דקות. בדרך כלל שירי אהבה, בינו לבינה, אבל תמיד עם ריחוק כלשהו, כאילו נרקחו בתנאי מעבדה. קצת ארוך, מלאה אפילו, כשמחציתו הראשונה טובה יותר ממחציתו השניה, אך עדיין יש בו יותר שירים טובים ולהיטים בפוטנציה ממה שתמצאו בכל אלבום פופ אחר בסביבה.
 
בניגוד לעבר, בהן קליסקי ונחמה חלקו במלאכת היצירה, הפעם כל השירים, מלים ולחנים, הם של נחמה, שנעזר פה ושם, בצורה זניחה ביותר, ביוצרים נוספים, מתוך הלהקה (בעיקר יורם פויזנר, שגם עיבד והפיק מוזיקלית וגם ניגן באס, כלי נגינה שלא קיים באג'נדה של אתניקס) ומחוצה לה (מוקי, פרננדו סיישס ואחרים). ועדיין זה נשאר אתניקס מובהק בתמהיל ובצליל, שילוב של פופ, דאנס (גם טראנס), מזרחי לייט (וגם ערבי כבד), לאטינו ובעיקר מהות ישראלית, שהיא ההוויה, ההתייחסות, התמצית והלשד.
 
וזה קורה גם מפני שנחמה הוא התלמיד הכי חרוץ והכי פורה בכיתה, מומחה לציטוטים מוזיקליים מכל כיוון ולהטוטן של הליכה על קרקע בטוחה, שמנהל את הדו שיח היצירתי שלו עם הסביבה הקרובה ולא עם פופ או רק זר. ותגידו מה שתגידו ותחשבו את שתחשבו עליו, נחמה הוא אשף בכתיבת להיטים ושירי פופ מושלמים. אולי מפני שנקודת המוצא שלו היא ששירים מיועדים להיות חברים. ואצלו די בהאזנה אחת כדי להיכנס למערכת יחסים עם השירים. וכל ההבדל בין להיט לשיר מן השורה הוא ההחלטה שלו את מה לדחוף ואת מי לקדם.

אמן חריזה מיומן

לפחות חמישה שירים, אלה שכבר זכו להשתלב במופע, ניתן להגדיר כלהיטים: הדואט "אהבה עושה לך טוב" עם ריקי גל, שנוכחותה בו משביחה ומגביהה את השיר, מאתגרת את נחמה ומוציאה ממנו את המיטב כזמר (ונחמה, בקולו החם, הנעים והצרוב משהו, גם אם אינו הווקאליסט הכי מבריק, הוא זמר מאוד-מאוד מדויק שמודע למגבלותיו ולא נכנס להרפתקאות מוזיקליות), מעניקה לו עומק ועסיסיות; "מתי לחזור", אולי ה"ג'לס גאי" (ברנש קנאי) שלו, עם הצליל המזרחי שאתניקס כה שיכללו והשילוב שבינו לבין פופ-רוק; "במכונית" ששמו מצטייר כברירת מחדל (ואיך יקרא לו? "חוזר אלייך שוב" בנאלי?) והגוון הניחר של נחמה הולם אותו ככפפה; "קאזה דה לונה" האסקפיסטי-טראנסי-ערבי-ספרדי; ו"הטעם שנשאר" הצוהל והלטיני עם אורחים ושירה בפורטוגזית.

   

 
אבל גם לא מעט מהאחרים מועמדים ראויים. עם קצת דחיפה, זמן אוויר והרצה בהופעות. למשל "דונייה", שיר מחאה אקולוגי בנימה מזרחית, או "מה לך ליה" (עם קובי אוז) שממנו עולה ביקורת חברתית שנועדה להרתיע עולים מאירופה (צרפת במקרה זה) מפני התבהמות תרבותית בישראל, הם אופציות בטוחות ללהיטים.

ויש גם את "יש אלוהים" (עם מוקי), "כרמלה" שנשמע כמו שיר שנכתב ללהקה צבאית בשנות הששים, נרדם לחמישים שנה והתעורר חיוני לגמרי, וכמובן שיר הנושא, שהגעגועים בו (לאחת בשם ללניה) רק מדגישה את הכישרון של נחמה לבחור שמות (ולפעמים גם נושאים) שלא תמיד משקפים את תוכן השיר, אבל מסתדרים איתו צלילית באופן נהדר ומושלם.

  

משלימים את האלבום שני שירי רחבה וריקוד "כבדים" מדי לטעמי, כמו "זאוס" ו"שאנטי" (האחרון דווקא מתאים לסבלימינל) ושתי בלדות מאופקות ולא מתחברות, כ"אייל גואטה" (לזכר חייל בשם זה) ו"רב חובל".
 
והעברית? נחמה אולי לא משורר, אבל אוצר המלים שלו גדול מהמקובל בז'אנרים (הפופ והמזרחי) וזה משמח ומעודד. בדרכו הפשוטה והסופר יעילה הוא אמן חריזה מיומן, שנהנה להשתובב במשחקי מלים - "זה הוא, זאוס", "מעונה לעונה... את עונה, לא עונה" או "כרמלה מקרמלת". ויותר מזה: נחמה, כסולן וכפנים של אתניקס, גם מקפיד מאוד בהגייה, ואם יש טעויות הן זניחות ובטלות. 
  
"מילה טובה, מחשבה טובה, מעשה טוב"


רגע לפני שאתניקס נפרדו מהקהל הנרגש והנסער בקיסריה, רגע לפני שהשמיעו את "האהבה תנצח", אולי השיר ה-30 במופע וההדרן האחרון שבו, חזר זאב נחמה, שינן והדגיש בפני האלפים את המנטרה: "מילה טובה, מחשבה טובה, מעשה טוב". כן. תוכלו להגיד על נחמה ואתניקס כל מה שתרצו, בדבר אחד לא תוכלו להאשים אותם, בציניות. הם רציניים וישרים לגמרי ביצירה ובבשורה שלהם. ליבם ופיהם שווה. מלא באהבה. רמת השכנוע העצמי שלהם היא מהגבוהות ביותר. האהבה, מבחינתם, תנצח תמיד.
 
אתניקס כבר היו בקיסריה. לבד, בלא מעט הופעות סגורות, ועם אייל גולן, במסע הופעות מנצח, אבל זאת הייתה ההופעה הראשונה שלהם אי פעם בקופה פתוחה, מול קהל קוני כרטיסים שבא רק בשבילם. לא יודע אם יש להם יותר מאשר קיסריה אחת בקנה, אבל הבכורה העצמאית שלהם הייתה הופעה מנצחת.
 
כדי לנטרל חששות וכדי להתגבר על מגבלות, אתניקס לא נטלו סיכונים (ואולי כן) והרחיבו את הליין-אפ הבימתי שלהם - עם רביעיית כלי מיתר (שתתברר כמהותית בצבע המזרחי), שלישיית זמרות ליווי (שתרה לא מעט לגיוון החד-הבעתיות הסולנית של נחמה), תוספת של נגן כלי הקשה, וגם מערך תאורה מרהיב ביופיו - בחזון ובתיכנון, בעיצוב ובביצוע - עם כדור מראות ענק מאחורי קונסטרוקציית גלובוס שקוף, גדול עוד יותר.
 
כלהקה שלא קורה שום דבר מסעיר מבחינה בימתית בהופעות שלה, כלהקה שעיקר ההצגה שלה ועיקר כוחה הם השירים, אלה היו תוספות רעננות וחשובות לחוויה הוויזואלית. ובמיוחד נהנו ממנה דווקא יושבי השורות המרוחקות, שקיבלו את זווית הצפייה הרחבה יותר.

פופ של אהבה

במשך שעתיים עמוסות וצפופות פרשה הלהקה את כל המסע המוזיקלי שלה, מערבות שנות השמונים של המאה הקודמת, מהצליל האתני, המדברי, הכבד והלוהט, אל הסאונד הפופי-מזרחי הקליל, המדביק והסוחף. להיט אחרי להיט. הימנון אחרי הימנון. שירה בציבור אחרי שירה בציבור, התרגשות אחרי התרגשות. ישראליאנה משלהם. פופ של אהבה ("פתחו ליבכם לאהבה", הרהיב נחמה לא אחת בקהל, גם בערבית), נשמה ופיוס. מלב הקונצנזוס. גם הביקורת או המחאה שלהם מוסכמות על כלל הציבור או לפחות על מרביתו. חנאנות, אבל סופר מקצוענים, עם הפקה מוזיקלית משובחת לעילא.
 
הפגזה, הרעשה, להיטים בנדיבות. "מחר אני בבית", "כתם הפרי", "התמונות שבאלבום", "כמו האלים", "היא לא תשוב" (עם נגיעה פאנקית) "אמונה", "מקדש האהבה", "שניים שניים" (בקושי מעברון), "אגדת שמש והירח" (עם זמרת הליווי נעם אורגד), "ציפור מדבר" (עיבוד נהדר של כלי מיתר), "קטורנה מסאללה", "אשה נאמנה", "שיר ישן", "תביא קצת דינרוס", "bmw שחורה", "בית עם גינה" , כשאת אתי את לא לבד" (לא שלהם, אבל שיהיה), "ג'סיקה" (אולי מסמר המסיבה), "תותים" (עם פתיחה מתוחכמת מרומזת בהשראת "שדות לנצח" של הביטלס), מחרוזת מתבקשת של "שירי אייל גולן" ו"האהבה תנצח" כאמור. וביניהם גם "במכונית", "קאזה דה לונה" (הכי אנדלוסי שאתניקס יכולה לספק), "אהבה עושה לך טוב" (סולו נחמה, ללא עזר כנגד מתבקש משלישיית הבנות), "הטעם שנשאר" (דנה א-לה כריסטינה אגילרה) ו"מתי לחזור" שאחרי שהצליח ללהוט בזכות המזרחיות שלו, זכה מיד לביצוע "אשכנזי" מדיי.

  

 
למרות מאמצי הנגינה ופוזת גיטריסט הרוק שעוטה על עצמו יורם פויזנר (שיירש סופית את גיל אלון הוותיק, שההופעה הזאת היתה הפרידה שלו מהלהקה) לאתניקס אין יומרות רוק'נרול, כמו שיש נגיד למשינה או למוניקה סקס, הרכבי פופ מאותגרים. קשה לעשות זאת בלי ריתם סקשן.
 
הקלידים של קליסקי מספקים את הניצחונות, את מצעי הדאנס, ריפי הטראנס והטכנו, כמו את תחליפי הנשיפה. בעיקר אי אפשר להיות רוקרית עם זמר כמו נחמה, אולי כוכב הפופ הכי גדול בארץ שאין לו כלל צורה, דמות והתנהלות בימתית של כוכב פופ. מדהים לגלות איך חוסר הכריזמה שלו (ועוד כשהוא חבוש בכובע מצחייה) הוא בעצם הכריזמה שלו, מלבד כמובן כישורי הכתיבה והשירה שלו.
 
אז שרנו בקול גדול, קפצנו, רקדנו, ספגנו אהבה, שיחררנו לחץ, היה כיף. שמחנו אפילו לגלות שיש איסור על עישון באולם (התיאטרון הפתוח) והוא דווקא נאכף (או שהקהל מתחשב וצייתן). רק קצת צניעות (מצד נחמה, בעיקר במתן קרדיט לקהל, שהוא מספיק נבון לדעת מה מצפה לו) לא היתה מזיקה, אם כי במעמד מלהיב ומשכר שכזה, עם ים של אהבה ביציעים, קל למעוד. אבל היתה אחלה מסיבה לפתיחת החופש הגדול. מי הבא בתור?
 
אתניקס. געגועים (שולטן / פונוקול).
אתניקס, ההופעה 2011. האמפי הרומי קיסריה. מוצאי שבת 2 ביולי 2011

למועדי מופעים >

04/07/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. היה מופע מדהים פשוט כיף לא נורמלי
אורן , באר שבע (04/07/2011)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע