סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: רוני פיטרסון
 

 
 
גם באלבום וגם במופע קשה שלא ללכת שבי אחרי אהבתו של כהן הבלוז בארץ הקודש לרוק'נרול


ערש הבלוז

שנים רבות לפני שרוני פיטרסון נחת בישראל במחצית השנייה של שנות השמונים, כגיטריסט ייבוא של שלום חנוך לקראת המופע "רק בן אדם", כבר דייק הפזמונאי יהונתן גפן באבחנתו כשהעניק לארץ הולדתו את התואר מדינת בלוז. הוא לא התכוון להגיד שישראל היא ערש הבלוז וגם לא ארץ מקלט לז'אנר המוזיקלי הכה אמריקאי, אבל באווירה החצי דומעת חצי עולזת ובזיגזוג היומיומי בין מאניית שמחה לדיפרסיית עצב, ישראל כמו המציאה את הבלוז.

ספק אם אבחנות אלה סייעו להחלטתו של פיטרסון לנסות את מזלו בישראל. אבל אחרי שגילה כי אין בשפה המשותפת עם חנוך מספיק פרנסה כדי להבטיח חיים חדשים בארץ חדשה, חשף את טבעו האמיתי ואת נטייתו המוזיקלית המקורית, כדי להפוך לסוג של כהן בלוז גדול בארץ הקודש - שילוב של דרך חיים, תעסוקה וגם תרומה משמעותית למוזיקת הרוק המקומית, בצביעתה בגוונים הנכונים של גיטרת רוק.

אחרי שנים של התמסרות לאהבתו, של הפצת בשורתה בשדות הבור של המוזיקה המקומית ושל בניית קריירת בלוז מקומית יציבה וצנועה, חוזר רוני פיטרסון אל אהבת נעוריו ואל המקורות האמריקאים שלו, עם rock'n'roll warrior ("לוחם רוק'נרול" בתרגום מילולי, ואולי נכון יותר "מגן רוק'נרול"), אלבום רוק מקורי וחדש, ראשון אחרי ארבעה אלבומי בלוז. כי אם הבלוז הוא דת עבורו, הרוק הוא אחד מספרי הקודש שלה.

גם באלבום וגם במופע ההשקה שלו בראשית השבוע, אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי אהבה של רוני פיטרסון לרוק'נרול ולהיסחף עמה. זה רוק'נרול ישיר, כמעט בוטה בביטוי הנגינתי שלו. רוק אמריקאי, מועשר גיטרות. אחת ועוד אחת ועוד אחת, וכששלום חנוך עולה לבמה, כאמן אורח, יש עליה ארבע גיטרות. ועימן חשמל, קצב ואנרגיות. ללא בולשיט, תחפושות, אמירות פואטיות וכוונות אמנותיות פלצניות. רק הדבר האמיתי. לנגן, לשיר ולתת בראש
מכל הלב. מומלץ loudly, בווליום מוגבר.

רוני-פיטרסון-01.jpg
רוני פיטרסון (יח"צ)

ולא משנה אם גם השירים החדשים (שמונה מתוך עשרה; אחד "נערה שהכרתי פעם" הוא קאנטרי שזכה לניעור רציני, והאחר הוא חידוש בועט ל"הלטר סקלטר" של הביטלס) נשמעים כמו להיטים ותיקים. בנויים בנוסחאות הכה מוכרות, שלא להגיד קלישאתיות (עם היציאות המתבקשות לקטעי סולו בין הבתים). לא משנה. העיקר הוא איך עושים ומבצעים את זה. במקצוענות ובמקצועיות מצד אחד, בחדווה ובכיף מצד שני. והידיעה שהמוצר - גם האלבומי, גם הבימתי - הוא ישראלי, אינה מורידה ומפחיתה מערכו. אי ירוק בים. הכי קרוב לאמריקאי והכי אמיתי-שורשי שיש.

נכון שבאלבום, נגינת הבאס היא של דאריל ג'ונס, הבסיסט של "הרולינג סטונס", ועל הבמה מוציא אותה לפועל זיו הרפז, חייל הבס הנאמן מהסגל המורחב של שלום חנוך. אבל כל שאר השותפים בהקלטות עושים זאת גם בהופעה החיה. ונוסף על אשר פדי בתופים, פיטרסון עצמו, בגיטרות ובשירה, הזמרת הצעירה סטפני זינגר, ואביטל תמיר, סולן להקת הרוק הישראלית "בצפר", שהוא גם המפיק המוזיקלי של האלבום, מצטרף לחבורה הבימתית מאור ויזל, "בשר טרי" כהגדרתו של פיטרסון, עוד כשרון צעיר בחבורה. והשילוב בין הוותיקים לצעירים מנצח.

ואם יש הבדל, והוא ניכר בנגינה החיה, הוא ניחוחו הבלתי מוכחש של הבלוז, שפיטרסון כבר לא יכול למחות מעל ז'קט העור שלו. "אני ניצלה בתוך ז'קט האופנוענים הזה", הוא מודה, "אבל אני לא יכול בלעדיו, כי חשוב להיראות טוב...". ויש גם משקפי שמש קבועים, עוד סימן היכר פיטרסוני. ואני חושב שלא ראינו אי פעם בהופעה את צבע העיניים שלו...

כאמור, עשרה שירים באלבום, קצרים וענייניים כהילכתם, 39:36 דקות בלבד. תמהיל של בלדות וקצב, שירי אהבה ומאבק, שהרי אין דברים אחרים לכתוב עליהם, כפי שאומר פיטרסון עצמו על הבמה. ואכן "בתו המתוקה של השטן", "היי, היי (אני מרגיש בסדר גמור)", "נערה שהכרתי אי פעם", "אהבה נסתרת", "נער קוף לשלוש דקות", "לנצח שלי", "איי גוֹטָה רוֹק" (שאי אפשר לתרגם לעברית מבלי להסתבך) ו"צלצול השכמה" (wake up call), שבאלבום מארח לנגינת סולו מבריקה (בגיטרה, אלא מה) של אריק דילן, בנו החייל של פיטרסון, שנבצר ממנו כמובן לנגן בהופעה.

   

הרגל שהופך לטבע שני

כבר חצי יובל שרוני פיטרסון בארץ. הקים בה בית ומשפחה, אבל מסרב להכיר בשפה העברית. רק אנגלית. האמת? צודק מבחינתו. ספק אם בנאדם ורבאלי, משעשע ומשוחרר שכמותו, היה מצליח לתרגם לעברית, מבלי להישמע גס, מגוחך ועילג, את האמירות שלו.

לשונו הבימתית מרבה להשתמש בהטיותיה המגוונות של המלה בת ארבע האותיות, בדרך כלל לציון התפעלות ושבח. כך למשל, הוא מסביר (באנגלית כמובן) קודם הצגת אורחו המכובד: "אני שר רוק'נרול באנגלית. אבל אם אתם רוצים רוק'נרול בעברית, הכי טוב שיש, הוא חברי המזוין מזה 25 שנה. שלום חנוך!". ולפני שהוא מסיים עם "צלצול השכמה", הדרן שני וסופי, הוא לא מצטנע ומגדיר אותו כ"מאדר-פאקר טיון" (לחן בן זונה?). על ה"נפוטיזם" שבשילוב בנו בנגינת השיר הוא מתנצל: "לא הייתי אחראי למעשיי...".

מחציתו הראשונה של המופע הוקדשה לשירים מהאלבום החדש, כמעט לפי סדר הופעתם בו. אבל מרגע ששילב את When The Whip Comes Down של הרולינג סטונס, כשיר השלישי בהופעה, כבר אי אפשר היה, כאמור לעיל, להתעלם מהצבעים הבלוזיים והריתם'נבלוזיים שנמסכו בו ובשירים הבאים (כמו ב"היי, היי" שנשמע כמו רי-מייק של סטונס). מה שנאמר: הרגל הופך לטבע שני.

סטפני זינגר, שמרשימה ביותר באלבום, קצת הולכת לאיבוד במימוש הבימתי, למרות שחלקה הזמרתי בו רק גדל. ב"לוחם", שיר ספרינגסטיני שכתב פיטרסון ("הם היטיבו לאמן אותו ועכשיו יש לו אקדח/ הוא יעמוד ויילחם, לעולם לא יפנה ויברח/ מפני שזה לא התפקיד שלו לשאול מדוע/ הוא שם רק כדי לבצע או למות/ לא פוחד לחיות ולא פוחד למות לוחם...", תרגום חופשי לגמרי), זינגר מנהלת דואט מרגש אתו, כמו הייתה אשתו של אותו לוחם. ומייד אחריו שניהם ביחד מציגים גרסה כפולה לJust A Girl I Used To Know - תחילה בביצוע ה"קלאסי", הפולקי, כפי שכתב קאובוי ג'ק קלמנט, ובהמשך את העיבוד הרוק'נרולי הדרומי שבנו לו תמיר ופיטרסון.

   

ואז מגיע תורו של שלום חנוך לשלושה שירים. והוא, יש לו אנרגיות אחרות כשפיטרסון בסביבה. נוכחנו בכך בארבע התחנות שלו בהאנגר. ובהחלט ברור "מי כאן המלך", כשהם מבצעים ביחד את "שוקו". ב"תפסתי ראש על הבר", פיטרסון תורם - לפני הקליימקס של שיר השיכורים - שירת סולו באנגלית של בלוז טהור מאה אחוז. את "רומן אמיתי" שמעתי בפיזור נפש, תוך כדי שיפור מקום לאחור, בדרך החוצה - בזאפה הרצליה זה ניתן, בזכות פרוזדור ארוך בכניסה - לאחר שגם פיטרסון וגם פדי הציתו סיגריות על הבמה.

תופעה משונה, חיננית וגם חיונית, היא שהקהל יותר מחונך מהמופיעים מולו. הם חסרי האחריות, נכנעים לדחפים שלהם ומרשים לעצמם, בחוסר נימוס ובהיעדר טקט לעשן על הבמה. הצופים, לעומתם, עושים זאת, כמתבקש בשלטים שעל הכתלים, מחוץ לאולם. קצת מעליב, בינינו, שאמנים לא מסוגלים להתאפק 80 דקות.

   

מקצה האולם צפיתי בזינגר חוזרת לסולו בלעדי, ממש כמו באלבום, עם I Gotta Rock, ואחריו לביצוע משותף, משולש אפילו, עם אביטל תמיר (אותו מציג פיטרסון כסולן של להקת הרוק הטובה ביותר בישראל ובעולם), של Battleship Chains  של Georgia Satellites. רוק אמריקאי במיטבו ומעבר ראוי ל"הלטר סלקטר", גרסת ההד בנגרס של תמיר (באלבום מנגנים את השיר חבריו מ"בצפר"). ההדרן הראשון הוא מחווה של פיטרסון ל"נערת קינמון" של ניל יאנג, ואחריו, כאמור, המופע נחתם עם "צלצול השכמה".

מתנצל על שדעתי הוסחה לקראת סיום, שהיה מאכזב מבחינתי. אני רוצה להאמין שהעניין הזה, של הצתת סיגריות על הבמה, היה מעידה חד פעמית, ואז אני מוכן להמליץ בחום על שעה ועשרים דקות של אמריקנה בישראל. דומה שאפילו הרכב רוק שיגיע עתה מארצות הברית, לא יצליח לעמוד בסטנדרטים האמריקאים של רוני פיטרסון וחבורתו.
 
רוני פיטרסון. rock'n'roll warrior. (הפקה עצמאית).
רוני פיטרסון במופע השקה של rock'n'roll warrior. זאפה הרצליה. ראשון, 12 בפברואר 2012


למועדי מופעים >

15/02/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע